שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף לג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לג עמוד א

אוכלה שיעור זוזאי כו': ואם תאמר למה ליה לרבא דאכיל והדר אמר יבא לבית דין ויאמר כן מעתה ויהא נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי יש מפרשים דאלו אמר כן מעיקרא לא היה נאמן ליטול בלא שבועה דכיון שאינו תובע שום דבר בגופו של קרקע אלא שהוא בא ליטול מעות אין לך תופס נוטל בלא שבועה שכל הנוטלים נשבעים וכן הורו הגאונים ז"ל בטוען על המשכון וכן כתב הראב"ד ז"ל אלא שיש בזה קושיא בשמעתא קמייתא דכל הנשבעים גבי אומן אומר שתים קצצת לי ויש מפרשים דכיון דיתומים קטנים נינהו אי אפשר לו ליפרע עכשיו וכיון שכן אלו אמר כן מעיקרא מפקינן ליה ארעא מיניה ולכי גדלי יתמי ומשתעי דינא בהדייהו הא אזיל ליה מיגו. הרשב"א ז"ל.
ואין זה מחוור אצלי כלל דלסברתיה דרבא בר שרשום דסבר דהוה מצי למימר לקוחה היא בידי אין כאן דמיון לקבלת עדות כלל שהרי טענתיה דזוזי אחריני בשטר הוה והמיגו נמי ידוע הוא לנו וכמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי. ועוד דבתר דאכיל נמי הרי מסתייע מן המגו ואף על גב דעדיין קטנים הם ואף מה שכתב בה הראב"ד ז"ל אינו מתחוור אצלי מדקאמר אי מהדרנא ארעא ליתמי ולא קאמר אי נחיתנא בהדייהו לדינא השתא ורואה אני מה שנראה מדברי רבינו הר"י ן' מיגש ז"ל שמפרש כן דרבא בר שרשום היה אומר כן אני לא רציתי להחזיר להם הקרקע ואחר כך לתבעם ולגבות חובי בין מזו בין משאר נכסים כדין כל בעל חוב משום דבעינא אשתבועי לפיכך לא החזרתי אלא עכבתי הקרקע בידי לאכלה שיעור זוזאי ומעבד דינא לנפשאי הייתי דאלו הוה אתינא לדינא השתא בהדייהו מהימנא בדין מיגו ואף על פי שהן קטנים כיון שאין בית דין נזקקים למכור כלום מנכסיהם ולא מוציאים מידם אלא מה שהוא ברשותי ואני נאמן לומר עליו שהוא שלי אינם יכולים להוציא ממני. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

וזה לשון הר"י בעליות: ואי קשיא לך דקאמר רבא בר שרשום אי מהדרנא לה ארעא כו': וקאמר נמי אוכלה שיעור זוזאי כו' משמע שלא היה נאמן על תביעת חובו עד שיאכל פירות כשיעור מעותיו. לא קשיא דודאי כל זמן שלא אכל פירות כשיעור מעותיו לא היה נאמן במיגו להוציא ממון דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא והאי נמי אף על פי שיש שטר בידו כיון שאין דינו ליטול מן היתומים אלא בשבועה אם באת לומר שיטול בלא שבועה במיגו הוה ליה מיגו לאפוקי ממונא. ונראה לי שאין ללמוד מכאן דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא דהא איכא למימר לכך לא היה נאמן רבא בר שרשום מקמי דאכל שיעור זוזיה ליפרע בלא שבועה במיגו דלא אמרינן מיגו זה ליטול בלא שבועה ואף על פי שמשיב אבידה הוא כיון שחייב לישבע וליטול אם אין שם מיגו וכן הסכימו הגאונים ז"ל במלוה על המשכון כו'. ועוד אי הוה מהדר ליה רבא בר שרשום לארעא כל זמן שלא אכל פירות והיה טוען דאית ליה זוזי יתירי גבייהו אין כאן מיגו כלל שלא מצינו תורת מיגו אלא במי שבא לזכות בממון מתוך שהיה יכול לזכות באותו ממון עצמו בטענה אחרת וכיון שהיה מודה רבא בר שרשום שקרקע זו של יתמי כבר היה מוחזק ועומד בחזקתה וכשהיה תובע אותם מעות אין לו להאמינו בתביעת הממון מתוך שהיה יכול לטעון על הקרקע ולומר שהיא לקוחה בידו ולא דמי להא דאמרינן גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא דאמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן דהתם עיזי גופייהו הוה תפיס ניזק והיה מחזיק בהן כעין משכון עד שישלמו לו דמי נזקו והיה נאמן בהם לעכבם בתורת משכון מתוך שהיה יכול לעכבם ולטעון שהם שלו מה שאין לומר כן בעובדא דרבא בר שרשום דלא שייר למימר שהקרקע של יתומים ויחזיק בו למשכנו בשביל זוזי יתירי שהיה תובע מתוך שהיה יכול לטעון שהיא לקוחה בידו שאי אפשר לומר כן דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין בה תפיסה בתורת משכון והיכא דנחית לארעא שלש שנים בתורת משכונא אלא שאין שם עדים דבתורת משכונא ירד בה והוא טוען יש לי להחזיק בה בתורת משכונא ארבע או חמש שנים ואין שטר בידו נראה לי שהוא נאמן מתוך שיכול לטעון לקוחה יכול לטעון שמשכנה אצלו לארבע או לחמש. וראיה לזה מדאמרינן בפרק המקבל מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אמר ליה אחוי שטרך אמר ליה אירכס אמר רב יהודה מלוה נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי שמע מינה דלא הוי מיגו לאפוקי ממונא דכיון שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והחזיק בה לחמש שנים בחזקה דנעל וגדר ופרץ כל שהוא ועד כאן לא פליג עליה רב זביד ורב עוירא אלא משום דריעא טענתיה ולא אמרינן ביה מיגו דשטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומכבש הוא דכביש ליה אבל היכא דהלוהו על הקרקע בלא שטר דליכא ריעותא בטענתיה המלוה נאמן במיגו אבל ודאי אם הוא מודה לחברו שלא משכן השדה אצלו אלא לשלש שנים וטוען דאית ליה זוזי יתירי גביה אינו נאמן להוציא הממון כמו שאמרנו. עד כאן לשונו.

לקוחה היא בידי כו': ונראה לי שהקול יצא בחיי האב כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ולישנא דקאמר אביי דהא איכא קלא דארעא דיתמי הוא ולא קאמר דהוה עליה קלא בחיי אבוהון הכי קאמר דהא איכא קלא מתחלה ועד סוף דארעא דיתמי היא אבל תחלת הקול היה בחיי אבוהון שהיתה של אבוהון. אי נמי הכי קאמר ליה הרי את יודע דבמשכנתא הות גבך ושלמו שני המשכונא ומסתמא כשנחקור הדבר כל שכן שנמצא שזה הקול היה שם בחיי אביהם שהיה זמן המשכונא מקרוב. הר"י בעליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: פירש רבינו חננאל ז"ל עיקר מחאה אמאי כי היכי דנשמע לוקח ומזדהר בשטריה הכא כיון דידעת דאית עלך קלא דארעא דיתמי קא אכלת כמחאה דמו ויאמרו לך בית דין איבעי לך למזדהר בשטרא דזביני. ויש מפרשים פירוש לפירוש רבינו חננאל ז"ל כגון שיצא קול זה קודם שהחזיק שלש שנים הא לאו הכי לא עדיף קול ממחאה ממש. ועוד דוקא דאתחזק קלא בבי דינא הא לאו הכי לא דכל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא כדאיתא בשלהי פרק בתרא דגיטין. ולי נראה דאינו צריך דאתחזק בבי דינא דהא לאו מדינא אתי לה אלא משום דעביד אינש לאזדהורי בשטריה ולא עביד קא אתיא לה והילכך בכל כי האי נמי עביד איניש לאזדהורי בשטריה דלא ניחא ליה לאיניש דליקריא אינשי גזלנא. והראב"ד ז"ל פירש דלאו למימרא דאי טעין לקוחה היא בידי לא מהימן דודאי אי טעין מהימן דלא מבטלינן חזקה משום קלא אלא לא מצית אמרת דכסיפא לך מילתא קאמר. ויש מפרשים דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא דמעיקרא בתורת משכונא אתא לידך וכל דידיעא מילתא דמעיקרא בתורת משכונא אתא לידך תו לא מצית אמרת חזרתי ולקחתי משום דהוה ליה כאיכא עדים וראה דאמרינן לקמן בשמעתא דאומן דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן. ומיהו דין זה נחלקו עליו רבוותא ז"ל שהרב בעל העיטור ז"ל כתב משם הר"י ן' מיגש ז"ל שהעיד משם רבו הריא"ף ז"ל שיש לו חזקה ויכול לומר חזרתי ולקחתי וכן העיד הרב בעל העיטור ז"ל שהשיב לו רבינו חננאל ז"ל כל שלא נודע שיש עדיין שטר משכונא ידוע שבתוך זמן המשכונא היא ודאי לכולי עלמא יכול לומר חזרתי ולקחתיה והיינו דאמר רבא בר שרשום אכבשא לשטר משכנתא ואמרינן נמי לקמן במשכנתא דסורא אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ומסייעי ליה להאי סברא מדתנן אריס אין לו חזקה ואוקימנא באריסי בתי אבות הא אריס דעלמא יש לו חזקה ואף על גב דלא ירד מאריסותו שאלו ירד אפילו אריס בתי אבות יש לו חזקה כדתניא לקמן. וקשה לי קצת על ראיה זו דהא דאמרינן אריס אין לו חזקה היינו אפילו נחת לכולה אף על גב דמעיקרא לפלגא והשתא לכולה וכדאקשינן עלה אריס אין לו חזקה אמאי מעיקרא לפלגא והשתא לכולה ומשום הך אצטריך לאוקמה באריסי בתי אבות שדרכן להכניס בבתיהם כל הפירות ואחר כך מוציאה על יד על יד לבעל הבית ובכי הא ודאי באריס דעלמא דינא הוא דאית ליה חזקה כיון דמעיקרא לפלגא והשתא לכולה. ונראה להעמיד ראייתם דהא דתנן אריס אין לו חזקה אין לו חזקה כלל קאמר מדאוקימנא באריסי בתי אבות כלומר שהן אריסים ידועים לכל ימיהם ולא אוקימנא בכל אריס ובחלק אריסותו כלומר שאין לו חזקה כלל ואפילו באותו פלגא דהוא אוכל אלמא משמע דאריס דעלמא יש לו חזקה אי נחית לכולה אית ליה חזקה בכולה ואי נחית לפלגא אית ליה חזקה לפלגא דמצי אמר חזרתי ולקחתי כיון שאינו ידוע לכמה שנים ירד לאותה אריסות דאי לא איבעי ליה למחויי. והא דאמרינן דבדאיכא עדים וראה אפילו אחר אינו נאמן מסתברא לי דהתם דוקא במטלטלין ובחזקה דלאלתר דתפיסתו אינה ראיה דהא איכא עידי פקדון אבל בקרקע דבחזקת שלש כל חזקת שלש ראיה היא דאי לא איבעי ליה למחויי. והא דאמר רבא התם אי דאיכא עדים וראה אחר אמאי מהימן אמטלטלין בלחוד קאמר ולא אעבדים דעבדים כיון דחזקתן שלש שנים ואין דרך הבעלים להניחם כל כך ביד נפקד אפילו איכא עדים וראה נאמן לומר חזרתי ולקחתי אבל אומן לעולם לא שדרכן להניחו הרבה אצל האומן ללמדו אומנות. וכבר כתבתי יותר מזה בבבא מציעא בפרק המקבל גבי עובדא דמלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

וכתוב בשיטה לא נודעה למי וזו לשונה: והרמב"ן ז"ל כתב ולדבריהם צריך שיהא קלא דלא פסיק והוחזק בבית דין שכל קול שלא הוחזק בבית דין אינו קול כדמפרש בדוכתיה אבל נראה לי דהכי פירושו כלומר כיון שהדבר בפי כל שקרקע זו של יתומים לפי שמוחזקים שהיה של אביהם מעתה לא תוכל לומר השתא לקוחה היא בידי מפני שאתה צריך להביא עידי חזקה ואין מקבלין עדות שלא בפני בעליהן וכדאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל גבי בר חמוה דרבי ירמיה כו': הילכך מחייבת לאהדורי השתא עד שיגדלו ותביא עידי חזקה שלך ואז תהיה נאמן במיגו. ודוקא משום דאיכא חזקה דאבוהון אבל אם באים היתומים לתבוע בעדים דשל אבותם או במקח אין כח ביד היתומים להוציא מידו כדאתמר התם בתינוק שתקף בעבדיו. עד כאן. ונראה דהרמב"ן ז"ל לא קאמר אלא בדאית ליה סהדי לאידך הילכך לא נקבל סהדי דיתמי כיון שאין אנו מקבלים סהדי דאידך. ועדיין אין דינו ברור אצלי דאפשר לי לומר דהתם בתינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו כו' בלא ראיה ועדים הוא דקאמר שהיא שלו אבל בעדים וראיה ודאי לא גרע מחזקה דאבהתיה ואין מוציאים מידו. ואף גוף פירושו לא מחוור לי דכל כהאי גוונא הוה מפרש לה תלמודא דאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין. אבל נראה יותר מה שפירש בה הראב"ד ז"ל כלומר כיון דנפיק עליה קלא שאינה לקוחה בידיה אלא ארעא דיתמי היא לא אמרי בה מיגו משום דכסיפא ליה מילתא למימר הכי מיהו אי הוה טעין ואמר לקוחה היא בידי משום קלא לא מבטלינן ליה לחזקה עד כאן. ומכל מקום קשיא לי מה נעשה במה שאמר הרמב"ן ז"ל דודאי יכול היה אביי להשיבו דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דהכי קיימא לך. ואפשר לי לומר דאין הכי נמי אלא דרבא בר שרשום טעי בטענת דרבי ירמיה התם דסבר דמקבלים עדים שלא בפני בעל דין ואביי אף לדבריו השיבו ואליבא דכולי עלמא השיבו. ועוד יש לי לומר שהשיבו כן כדי לומר לו שאפילו לבתר דגדלי לא מהני ליה האי מיגו ובעי אשתבועי. עד כאן שם.

אהדרינהו ניהלייהו וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו: יש לומר שלא אכל רבא בר שרשום פירות השנה אחר שכלו ימי המשכונא ומה שיצא עליו קול דקאכיל ארעא דיתמי לפי שהיה חורש וזורע בה ומחזיק בה שאלו אכל מן הפירות מחמת הנהו זוזי יתירי היה אותיב לו אביי אשתבע להו על פירות שאכלת וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו. ומכל מקום אם אכל הפירות הוה פטור בשבועה ולא הוה נחתינן לנכסי אף על פי שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דדוקא אין נזקקין קאמרינן אבל אם נפרע מהם כיון שיש שטר בידו אין מחייבים אותו לשלם אלא מחייבים אותו לישבע. כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל.

זיל אהדרה ניהלייהו וכי גדלי יתמי תא ואשתעי דינא בהדייהו: תמיה לי דהא משמע דיתמי לא נחתי השתא לדינא בהדי רבא בר שרשום אלא אביי הוא דבעי מיניה אימא לי גופא דעובדא משום קלא דנפיק עליה דאם איתא הוה ליה למימר אתו יתמי ותבעי ליה אי נמי אתא אפטרופוס דיתמי וקא תבע ליה אתו לקמיה דאביי אלא ודאי משמע כדאמרן וכיון שכן מאי קאמר ליה זיל אהדרה נשבקיה דניכול והדר נהדרה ניהלייהו ומהימן במאי דאכיל ואפילו בלא מיגו דהא יתמי לית להו עליה במאי דתפיס שום טענת ברי ואיהו נמי דקא אתי ליה בטענת מיגו ואפילו לבתר דאכיל הא בלאו הכי נמי נאמן במאי דאכיל ופטור בשבועה כדאמרן. ויש לומר דאי לא מיגו וארעא מיהא הדרא אפירי נמי בטענת ברי אתו עליה יתמי משום דמימר אמרי ליה את פירי דארעא דידן קא אכלת ואף על גב דאמרינן לקמן אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן אלא דכי טעין מרי ארעא בברי דלא הורידו אית ליה עליה שבועת היסת כדין טוען על חברו מנה והוא כופר בו ויתמי לא מצו טעניה עליה בברי אפילו הכי כיון דאינהו טענו בברי פירי דארעא דידן אכלת טענת ברי היא זו דאי לא תימא הכל לא שבקת חיי לכל יורש כל אחד ואחד יטול מתוך ביתו ויאמר אביך מכרו לי או זוזי הוו לי עליה ואינהו לא ידעי אלא ודאי כדאמרן כן נראה לי. ולכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו. פירש רש"י ז"ל ותשבע ותטול ואפילו במלוה על פה וכדקיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין. ואגב חורפיה דמרנא לא עיין בה דעל כרחין הא מלוה בשטר היתה דאי במלוה על פה אי מיית אבוהון בגו זימניה אפילו בלא שבועה שקיל כדאמרינן לעיל בריש מכילתין גבי הקובע זמן לחברו והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואף על גב דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה ואם תאמר דרבא בר שרשום סבירא ליה כאביי דאמר עביד איניש דפרע בגו זימניה כמו שכתבו התוספות דאי כוותיה סבירא ליה אפילו בשבועה נמי לא שקיל ולדידן נמי אי עבר זימניה לא שקיל כלל דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון דהא אי בעי אמר פרעתי שהרי אפילו בשטר כיס קיימא לן דאינו גובה אלא מחצה דמלוה אבל מחצה דפקדון לא משום דטענינן להו דילמא נאנס ואף על גב דשטריה בידיה דמפקיד כל שכן דהאי דעל פה הוא. והא דאמרינן מלוה על פה גובה מן היורשים היינו בדמית בגו זימניה אי נמי כשחייב מודה או מית בשמתיה וכיוצא בו ולאפוקי מלקוחות אפילו בכהאי גוונא לא גבי מינייהו ודבר ברור הוא אלא הכא מלוה בשטר היתה וכן פירש רבינו תם ז"ל.

עלה בידינו: אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אפילו בשבועה והבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים לא יפרע אלא בשבועה. היתה שדה ממושכנת בידו מאביהן של יתומים והחזיק בה שני חזקה ולא היו שם עדים שהיתה במשכונא בידו ואמר שדה זו משכונא היתה בידי עד עתה ואכלתיה שני המשכונא אבל יש לי שטר חוב על אביהן של יתומים שהוא חייב לי מנה לא יפרע אלא בשבועה ומה טעם לא האמינוהו להפרע שלא בשבועה והלא הוא משיב אבדה שהיה יכול לטעון לקוחה היא בידי. מפני שלשה דברים: א' שאין מאמינים אותו אף על פי שהוא משיב אבדה כדי להוציא ממון. וב' שהרי אינו טוען כלום על שדה זו שהוא משיב אבדה עליה שהרי אינה ממושכנת בידו לחוב זה ואינו יכול להחזיק בה מעצמו ולמשכנה על חובו שאין תפיסה בקרקע שעומדת היא בחזקת בעליה ונמצא שאין לזה לתבוע כלום על שדה זו שהוא משיב אבדה עליה שהיו היתומים יכולים לפרוע מעות או מטלטלים הן מנכסי אביהן הן מנכסים שקנו. ואחד שאין פוטרים את הבא ליטול מן השבועה אף על פי שהוא משיב אבדה כך הורו הגאונים ז"ל. מי שהיה משכון בידו ותובע עליו סלע ולוה אומר אין לך בידי אלא שקל אף על פי שהוא משיב אבדה שהרי יכול לטעון לקוחה היא בידי כיון שהוא בא לטעון הרי זה נשבע לא מפני שהוא מוציא אמרו כן שאם כן אף בשבועה לא היה נוטל אלא אין זה מוציא ממון שהרי תפוס ומוחזק במשכונא ולמה אמרו שהוא צריך שבועה לפי שאין שבועה נפקעת מן הבא ליטול אף על פי שהוא משיב אבדה. המחזיק בגודרות וטוען כך וכך הזיקו לי יכול לטעון עד כדי דמיהם ונשבע ונוטל והוא שדרך אותו מקום למסור גודרות לרועה ואין משלחים רגליהם בלא שומר לא בבוקר לצאת למרעה ולא בערב ליכנס לדיר לפיכך נאמן המחזיק בהן לטעון הזיקן עד כדי דמיהם היתה שדה ממושכנה בידו מאביהם של יתומים ואין עדים בדבר ואכלה שלש שנים בחיי האב וכלו שני המשכונא והיה לו חוב אחר על אביהם של יתומים ואכל פירות השדה עד שנפרע בהם מאותו החוב ואחר כך החזיר השדה ליתומים וגלה את הדברים ואמר אחר שכלו שני המשכונא אכלתי פירות השדה כנגד חוב אחר שהיה לי על אביהם על פה ולפי שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים עשיתי כך אף על פי שיש עדים על אכילת הפירות נאמן מתוך שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי שהרי אכלה שלש שנים בחיי האב ואין היתומים משביעין אותו שבועה היסת לפי שאינם יודעים אם היה אביהם חייב לו אם לאו ואין משביעים היסת אלא בטענת ברי. ועוד שהרי משיב אבדה הוא שמשיב את הקרקע ליתומים והיה יכול לטעון עליה לקוחה היא בידי והמשיב אבדה לא ישבע. לא אכלה שלש שנים שלא היה יכול לטעון לקוחה היא בידי אף על פי שאכלה שלש שנים אחר מיתת אביהם אינו נאמן לפי שאין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל. היה לו שטר חוב על אביהם של יתומים אין מוציאין ממנו פירות שאכל בדין אף על פי שאינו רוצה לישבע שאף על פי שאמרו הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אם נפרע בלא שבועה אין יורדים לנכסיו אלא משמתין אותו עד שישבע אף על פי שאמרו אין נזקקים לנכסי יתומים אם תפס משלהם אין מוציאים מידו. החזיק בשדה שלש שנים והיה קול בעיר בתוך שני חזקה שהיתה שדה זו ממושכנת בידו אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי לפי שהיה לו ליזהר בשטרו כיון שיצא קול בעיר שהיתה ממושכנת בידו להרחיק ממנו לזות שפתי הרבים ולפיכך אין הלה זקוק למחות לפי שסומך לו על הקול שלא יכפור זה בדבר הידוע לרבים יצא קול אחר שהחזיק בה שני חזקה נאמן המחזיק לומר לקוחה היא בידי שאין הקול עוקר החזקה. החזיק בשדה שלש שנים ואמר שדה זו ממושכנת בידי לעשר שנים ובלא שטר משכנה אצלי והלה טוען שלא משכנה אצלו אלא לשלש וארבע שנים המוחזק נאמן מתוך שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי שאין זה בא להוציא ממון שהרי אומר שזכה בה כבר וקנאה לעשר שנים. טען ואמר שטר משכונא היה בידי ואבד הורע טענתו לפי שמלוה נזהר הוא לעולם בשטר המשכונא עד שיכלו שני המשכונא. היו שם עדים שמשכן שדה זו אצלו לחמש שנים אינו נאמן לומר בתוך חמש שנים חזרתי ולקחתיה ממך. מיחה בפני שנים ואמר דעו ששדה זו משכונא היא אצלו הרי זו מחאה. העידו העדים ששדה זו ממושכנת היא בידו אבל אין אנו יודעים לכמה שנים משכנה אצלו אפילו החזיק בה עשר שנים או עשרים אין לו חזקה העידו שמשכנה אצלו סתם אם החזיק בה שלש שנים משנה ראשונה ואילך יש לו חזקה שכן אמרו סתם משכנתא שתא. עד כאן מעליות הר"י.

קריביה דרב אידי כו': לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי. זו היא גירסת רשב"ם. וקשה לגירסתו מאי טעמא דרב חסדא דלא בעי לאפוקי פירות הרי כיון דאודי דרב אידי קריב טפי הרי הודה שאכל הפירות בגזל. הילכך גרסינן לסוף אודי ליה ככתוב בתוספות. עד כאן תוספות הרא"ש.
לגירסת רבינו חננאל ז"ל כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ומיהו קשיא לי אפילו דיקלא אמאי מודו ביה כולי עלמא דמסלקינן ליה מיניה לגמרי ולא פליג בהדי רב אידי כיון דסהדי לא מסהדי אלא דרב אידי קריביה דדילמא תרווייהו קריביה ליה ומאי שנא משנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע דהתם נמי הא קא מודה חד לחבריה דאיהו שותף ביה דאיהו נמי אית ליה ביה שותפות והודאת בעל דין כמאה עדים ואפילו הכי נוטל רביע ויש לומר דשאני התם דכיון דלא ידיע מילתא אלא דהוא מודה ליה לא מסלקינן ליה מיניה לגמרי אבל הכא כיון דידיע מילתא בסהדי מיד קם ליה דיקלא בחזקת יורש ואידך עליו הראיה ודמיא להא דאמרינן ביבמות פרק החולץ גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי ולא מידי ואמרינן דנכסים כולהו דיבם נינהו משום דהוה ליה יבם ודאי הנודע לכל וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואם תאמר מאי קאמרי אביי ורבא כיון דאודי אודי ולימא כיון דהדר דיקלא פירי נמי הדר והא אמרינן לקמן בסמוך גבי ההוא דאמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי אלמא דוקא כי איכא חד סהדא הא ליכא סהדי כלל לא מפקינן מיניה פירי כלל ואף על גב דאודי דאכל ואף על גב דהדרא ארעא למרא פירי לא הדרי דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דהאי מערער לא קאמר ליה דאכלו שלש שנים כדקא טעין מחזיק דאלו אודי ליה ארעא נמי מוקמינן בידא דמחזיק דאכלה שני חזקה וכיון שכן איהו לא מודי ליה דאכל פירי היכי מפיק מיניה. ואם תאמר לודי ליה דאכל תלת שנין נכי פורתא דלא קמה ליה חזקה בהדיה ונפיק מיניה פירות של כל אותו זמן. לא היא דלחצאין לא מהימן ליה ואי הוה ליה סהדי דאכיל כמו דאמר איהו הוה מוקמי בידיה ארעא ופירי אבל הכא כיון דאי הוו לן סהדי דאכל כמו דאמר איהו מפקינן להו לכולהו פירי מיניה השתא נמי כיון דאודי אודי דכוותה נמי במחזיק בשדה חברו ואמר מינך זבינתה ואכלתיה תרתין שנין דהדר ארעא והדר פירי דכיון דאי איכא סהדי כמו דאמר מפקינן מיניה פירי בהודאתו נמי מפקינן. וכן כתב מורי הרב ז"ל. ור"ש ז"ל גריס לסוף אודי ליה דאיהו קריביה כלומר שגם הוא קרובו ואפילו הכי אוקמיה רב חסדא כוליה בידיה דכיון דאודי דאיהו קריביה דיקלא בחזקת יורש קאי ואידך הוה ליה מוציא ועליו הראיה ולא אמרינן בכי הא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפילו לגבי פירי דאודי דאכיל לדעת אביי ורבא אלא רב חסדא מהימן ליה לגבי פירי דכיון דליתנהו קמן לא אמרינן בהו שהן בחזקת היורש כדאמרינן בדיקלא דאיתיה קמן. ולא ירדתי לסוף הדין הזה דדיקלא נמי כיון דמפיו של זה אנו חיים בו נימא ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומאי שנא מהא דתנן בפרק האשה שנתארמלה מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם איתא התם נמי נימא כיון דאודי שדה בחזקת בעליו קאי ואידך עליו הראיה. ואינו דומה למה שאמרו שם בפרק החולץ ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בני יבם אמרי את בן מיתנא את ולית לך בהדן ולא מידי וספק אמר אנא אחוכון ומילתא אית לי בהדייכו ואמרינן דהוו להו בני יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. דהתם שאני דאותו ספק נודע וניכר לכל ולא מפיו של ספק אנו חיין אבל הכא גבי דיקלא מפיו של זה אנו חיין. וצריך לי עיון לפי גרסתו. וגירסת רבינו חננאל יפה ממנו. עד כאן לשונו.
ואיכא נוסחי דגרסי בריש האי עובדא ואמר דיקלא לקריביה ולפי נוסחא זו אתה למד דכיון שהזכיר קורבא אמרינן שדעתו היה ליותר קרוב ואפילו לגבי תלמיד חכם וכן נראה לי שאף על פי שהרמב"ן ז"ל נסתפק בדבר. עד כאן. משיטה לא נודעה למי.
עלה בידינו בענין מיגו שאי אפשר לעקר הטענה שתתקיים מי שהודה ואמר אכלתי שדה זו שתי שנים אלא שהשדה לקוחה היא בידי אין אומרים מתוך שיכול לומר לא אכלתי נאמן לומר אכלתי הפירות וכדין אכלתי דהא נאמן לפוטרו מתביעת הפירות אלא כיון שאי אפשר להאמינו על השדה שהיא לקוחה בידו והרי השדה חוזרת לבעליה אף לענין תביעת הפירות אינו נאמן לטעון שהיא לקוחה בידו ומשלם לבעלים פירות שאכל. אמר אכלתי פירות שדה זו שלש שנים והרי היא לקוחה בידי אינו משלם הפירות אף על פי שהשדה חוזרת לבעליה שהרי אין שם עדים שאכלה שלש שנים. ולמה אינו משלם את הפירות לפי שאם אמה מאמינו שאכלה שלש שנים האמינהו שהיא לקוחה בידו שאלו היו שם עדים שאכלו השלש שנים היה נאמן ואין אתה מאמינו שאכלה שלש שנים הרי אין לך עדים שאכל מפירות האדמה כלום. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

דף לג עמוד ב

אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי: פירש רש"י ז"ל כשמעידים שאכלה שתי שנים ולא יותר. והזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן לקמן מי דמי התם חד סהדי לאורועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מפקי לה מיניה הכא לסיועיה קא אתי אי אתי אחרינא בהדיה מוקמינן לה ברשותיה והכי נמי דכוותה היא דאי אתו תרי אחריני ומסהדי אשתא תליתאה מוקמינן ליה ברשותיה אלמא הני לסיועיה קא אתו וכדתנן במתניתין העידו שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשים ביניהם ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן אייתי סהדי דמשמע שהמחזיק הוא שהביאם לבית דין ואלו היו הם מעידים שלא אכלה אלא שתי שנים בשופטני עסקינן שמביא עדים להורע חזקתו. ואי אפשר לפרש אייתי סהדי המערער שאם כן היה לו לפרש דכל מביא עידי אכילה שבפירקין שהביא המחזיק הוא אלא אפילו במעידים סתם קאמר ואינו דומה לההיא דחד סהדא דלקמן דהתם מסהיד אכולהו תלת שנים ואי איכא אחרינא בהדיה דאמר כוותיה מוקמינן לה ברשותיה אבל הכא דלא מסהיד אלא אתרתי שנים אפילו איכא טובא דאמרי כוותיה לא מסייעי ליה כלל והילכך לא חשבינן הני דאתו לסיועיה ואפילו במסהיד סתם הדרא ארעא והדרי פירי כן נראה לי. הרשב"א.
בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: ודוקא משום דאייתי סהדי שאכלה אבל אי ליכא סהדי נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי בשבועת היסת במיגו דלא אכלי כלל וכן כתבו הריא"ף ורשב"ם ז"ל וכך מוכחא סוגיין דבסמוך. ולפי זה קשיא לנוסחא שכתבנו בשמועה דקריביה דרב אידי בר אבין שהרי כאן אתה רואה דאמרינן מיגו להאמינו בפירי דאכיל אף על גב דלא מהימן בגופא דקרקע משום סהדי דאבהתיה דאידך. ויש שעקרו אותה נוסחא בשביל קושיא זו. ולדידי לא קשיא לי דלא דמי דהכא הא דלא מהימנינן ליה בגופא דקרקע לאו משום סהדי בלחוד אלא משום דריעא טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך כדלקמן הילכך לענין פירי כיון דאיכא מיגו מהימן אף על גב דריעא טענתיה אבל לענין חזקה דקרקע דליכא מגו לא מהימן כיון דריעא טענתיה כן נראה לי. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות: אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי: וקמשמע לן דאף על פי שהניחו לזה לירד בקרקע ולא מיחה ולא אמרינן שמחל על הפירות ולאפוקי מההיא דסלקא דעתך בשמעתין קמייתא למימר דשתא קמייתא מחיל איניש תרתי מחיל. ותו קמשמע לן דאף על פי שהוא מהימן לטעון לפירות ירדתי כשטוען לקוחה היא בידי אינו נאמן אפילו לגבי פירות שאכל אף על גב דלא חציף איניש למיכל ארעא דלאו דיליה וכדמוכח לקמן. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

אי הכי ארעא נמי: תימה ארעא הוה ליה בלהבא ועל כרחך אפילו בפירי דלהבא אינו נאמן וכמו שכתב רשב"ם ז"ל. ויש לומר דהכי קאמר אפילו טעין לארעא נחית כו' ככתוב בתוספות. ואינו מחוור דאין הלשון הולמו. ויש מפרשים דארעא ממש קאמר והרי הוא כפירות דאכל כיון דנחית לה וקאי בגויה ופרקינן דארעא ריעא טענתיה כי לא נקיטא שטרא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. הרשב"א ז"ל.

סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא: פירש ר"ש ז"ל דלענין ארעא גופה קאמר ואף על גב דלאהדורי ארעא לחוד סהדי לא צריכים דכיון דלהאי אית ליה סהדי דאבהתיה ואידך לית ליה עידי חזקה ארעא ממילא הדרא ואפילו הכי מילתא בעלמא הוא דקאמרי. והזקיקו לרבינו ז"ל לדחוק ולומר כן. משום דאמרינן במסקנא אלא אי דמיא לדרבי אבא לחד סהדא ולתרתין שנין ולפירי מדקאמר ולפירי שמע מינה דעד השתא לאו בפירי עסקינן אלא בגופה של קרקע. ולא היא דהיכי אפשר דשקלו וטרו במאי דלא צריך כלל ולא דמיא ולא מידי אלא השתא נמי בפירי איירי ולבסוף קא מפרש דכל מאי דאמרינן לפירי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל: פירש רשב"ם ז"ל דאין זה דומה לנסכא דרבי אבא כו': וכן דוחק לפרש בסוף השיטה וזה לשונו: והכא נמי איכא למימר כהאי גוונא אי הוה תרי סהדי וכו' ועתה שני צדדים הראשונים קיימי על הקרקע וצד שלישי קאי אפירי עד כאן לשונו. ואם תשאל היכי סבור רבנן למימר הכי והלא אם אתה מאמין לדברי העד שמעיד דאכלה תלת שנין נמצא שזכה מחזיק בקרקע שאלו שנים מעידים כן ודאי זכה בחזקה ואף על גב דהיינו דאהדר להו אביי ואמר מי דמי וכו' מכל מקום צריכים אנו לפרש מאי סלקא דעתא דרבנן. ויש לומר הם כך היו סבורים דכיון דהדרא ארעא בעידי אבות ואי אפשר למחזיק לזכות בה בעד אחד הרי אנו מחייבינן אותו על הפירות בעדותו. ואמרינן דאכלינהו לפירי תלת שנין בגזלנותא ומכח חזרת הקרקע אנו דנין כן בעדות העד אף על פי שאם היו שנים מעידים על אכילת פירות שלש שנים הרי זה זוכה בקרקע ובפירותיו. ומכאן יש לסייע מה שכתבנו למעלה שהטוען על השדה ואמר לקוחה היא בידי ואכלתי הפירות שתי שנים דכיון דהודה על אכילת פירות והדרא ארעא בעידי אבות מחייבינן לאהדורי פירי ואף על גב דאביי אהדר להו לרבנן מי דמי כו' ומסקנא כדאביי עד כאן לא קאמר אביי הכי אלא משום דסהדותא דשלש שנים זכות הוא למערער ולא חובה אבל מי שטוען על השדה לקוחה היא בידי ואכלתי פירות שתי שנים הרי טענת אכילת הפירות שתי שנים אינה זכות למחזיק כלל וכיון דהדרא ארעא בעידי אבות הדרי פירי בהודאתו וסברא דסברי רבנן למימר הויא סייעתא להך סברא ומדברי אביי ליכא עליה קושיא כדכתיבנא הילכך ממאי דסבור רבנן נשמע לאביי. כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל