משנה שבת ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ב · משנה א | >>
במה מדליקין ובמה אין מדליקין?
אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים.
לא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב.
נחום המדי אומר, מדליקין בחלב מבושל.
וחכמים אומרים, אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו.
בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין?
- אֵין מַדְלִיקִין:
- לֹא בְּלֶכֶשׁ וְלֹא בְּחוֹסֶן וְלֹא בְּכָלָךְ וְלֹא בִּפְתִילַת הַאִידָן וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם,
- לֹא בְזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵלֶב.
- נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר:
- מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל;
- וַחַכָמִים אוֹמֵרִים:
- אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.
במה מדליקין,
- ובמה אין מדליקין? -
- אין מדליקין -
- לא בלכש,
- ולא בחוסן,
- ולא בכלך,
- ולא בפתילת האידן,
- ולא בפתילת המדבר,
- ולא בירוקה, שעל פני המים.
- לא בזפת,
- ולא בשעוה,
- ולא בשמן קיק,
- ולא בשמן שריפה,
- ולא באליה,
- ולא בחלב.
- נחום המדי אומר:
- מדליקין בחלב מבושל.
- וחכמים אומרים:
- אחד - מבושל,
- ואחד - שאינו מבושל,
- אין מדליקין - בו.
- לא בלכש,
לכש - הצמר המתהוה באילן הארז.
חוסן - הפשתן שאינו מנופץ.
וכלך - הוא המשי.
פתילת האידן - כמין צמר המתהווה במין ממיני העץ.
פתילת המדבר - עלי עשב, שגודלין אותן ומדליקין בהם.
ירוקה שעל פני המים - כמין צמר המתהווה בצידי הספינות כשמאריכין ימים במים.
וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בליל שבת, התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת.
זפת - ידוע.
שעוה - גם כן ידוע, והוא הדונג.
שמן קיק - הם זרועי עשב שמנים, ונקראים בערבי "כרוע", והשמן הזה הוא עב ביותר.
שמן שריפה - הוא שמן תרומה שנטמאת, ונקרא כן לפי שאינו מותר באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה, כאשר בארנו במסכת תרומות בפרק אחרון.
וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות, הוא לפי שהאש אינו אוחז בהן. וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה, ובכן יהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא, וזה אסור לפי שהעיקר אצלנו "הדלקת נר בשבת מצוה".
וטעם איסור שמן שריפה, הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת, והדלקת הנר היא אינה אלא מבעוד יום, נמצא שורף שמן שריפה ביום טוב והוא אסור, כי אין מותר לשרוף קדשים שנתחייבו שריפה משום טומאה או משום דבר אחר ביום טוב, לפי שלא התיר השם יתברך ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד, ואמר "והנותר ממנו עד בקר, באש תשרפו"(שמות יב, י), ואמרו "בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפה", רוצה לומר שישרף ממחרת יום טוב לא ביום טוב.
והלכה כחכמים.
ולשון התוספתא, כל אלו שאמרנו אין מדליקין בהם בשבת, אבל עושין מהן מדורה בשבת, בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ולא אסור אלא לעשות פתילה לנר:
במה מדליקין - נר של שבת במה עושין פתילות ושמנים להדליק:
לא בלכש - כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש:
בחוסן - פשתן שאינו מנופץ:
בכלך - פסולת של משי א:
בפתילת האידן - כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ:
בפתילת המדבר - עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן:
בירוקה שעל פני המים - כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים:
לא בזפת ולא בשעוה - שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי:
ולא בשמן קיק - שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו"ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו"ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. א"נ שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה ב:
ולא בשמן שריפה - שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בע"ש עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה בי"ט, ואנן קי"ל אין שורפין קדשים בי"ט דכתיב (שמות יב) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בקר ראשון ג, עד בקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר בי"ט. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה ד:
וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו - ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא דחד מינייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו ע"י תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:
אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר"ב א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט"ס. וכן בחיבורו רפ"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז"ל רש"י (דף כ"ה ע"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע"ה ב'] ע"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג') א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש"י הדלקת נר בשבת שלא ה"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ]:
בכלך. פי' הר"ב פסולת של משי. מסיים רש"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע"ל בפירוש מ"ב פ"ט דמס' כלאים והרמב"ם בפ"ה מה"ש כתב משי סתם:
ולא בשמן שריפה. מ"ש הר"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר"ב בע"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ"ש הר"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי"ט דהא אפילו בליל מוצאי י"ט נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות:
(א) (על הברטנורא) העשוים ככובעים והיא בית התולעת. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) פרש"י חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא:
(ג) (על הברטנורא) דלעיל מניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר כו' אלא ה"ק לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו':
(ד) (על הברטנורא) וא"ת היאך ילפינן דאין שורפין כו' הא אפילו בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל דהא דהתם משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים כו'. תוספ'. ועיין שקלים פ"ז מ"ג:
במה מדליקין וכו': פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל תוס' ז"ל. וראיתי מדקדקין ששונין במה מדליקין המ"ם בנקודת סגול ובמה אין מדליקין המ"ם בנקודת קמץ וכן במה טומנין ובמה אין טומנין במה בהמה וכו' אבל במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה שניהם גורסין אותם בנקודת קמץ ושמעתי טעם לדבר לפי שכל במה הכתוב במקרא הסמוך למלה המתחלת באלף נקוד בקמץ כגון במה אדע במה אקדם וזולתם וה"נ גרסי הכא בכל שיתא סדרי משנה:
אין מדליקין וכו': בברייתא בגמ' כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהן מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע"ג קרקע בין ע"ג כירה ולא אסרו אלא לעשות מהם פתילה לנר בלבד:
לא בלכש וכו': ופירוש לכש כמין צמר שיש בארז: ובערוך גרס לגש בגימ"ל:
פתילת האידן: כמין צמר שיש בערבה. והקשו בתוס' ז"ל וא"ת והא מסיפא שמעינן לה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ותרצו דיש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. ועיין במ"ש בסמוך במשנה ג' בשם הר"א ממיץ:
לא בזפת: גרסי' בלא וי"ו כדמוכח בגמ' דאיתא התם וגם בירושלמי עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לשים בתוכה פתילה נמי לא חזיא קמ"ל: תו גרסי' בגמ' א"ר זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת דקסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי וכן הלכה:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ולא בשמן קיק וכו' עד תוך הפתילה אלא סביב כך צ"ל:
עוד בפירושו ז"ל ודרשינן קרא הכי והנותר וכו'. אמר המלקט הכי דריש לה בגמ' ובירושלמי מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר ומה ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ועיין במ"ש בפ' כיצד צולין סי' י'. ומסקנת הגמ' דיכול להדליק בשבת בשמן שריפה כשלא חל ע"ש שלה בי"ט:
וחכמים אומרים אחד מבושל וכו': הכא מזכיר שאינו פשוט תחלה וכן בכמה מקומות תוס' ז"ל. פי' אע"ג דקאי אפלוגתא ועיין במ"ש ספ"ק דסוכה בשמם ז"ל:
וכתוב בספר הרוקח סי' מ"ה ומדלא קתני אין משתמשים לאורם ש"מ אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה אבל משתמשין לאורן ע"כ: והכי תניא בברייתא בגמ' ת"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהם מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ע"כ:
יכין
במה מדליקין: באיזה שמנים ופתילות מדליקין נר שבת:
אין מדליקין: מפרש תחילה פתילות הפסולות:
לא בלכש: צמר שבארז בין קליפה לעץ (אב"י לולא מסתפינא נ"ל שהוא הצמר שעל הארז מבחוץ. שכן בלשון יון נקרא הצמר שעל האילנות לייכען. והיינו דקאמר בש"ס עימרתא דאית בי'. ר"ל על הארז מבחוץ):
ולא בחוסן: פשתן שאינו מנופץ (אונגעהעכעלטעס פלאכס):
ולא בכלך: פסולת משי:
ולא בפתילת האידן: אידן הוא ערבה. בל"י איטעא ופתילת. הוא הצמר המצוי בין הקליפה להעץ. בל"א (וויידענבאסט):
ולא בפתילת המדבר: (נעססעלקרויט):
ולא בירוקה שעל פני המים: צמר הירוק שגדל בדופן ספינה ששהתה במים ועי' שבת דק"מ ב' נמשי במיא דחריצי ופי' רש"י שהירוק שע"ג מים העומדים יש בהן שמנונית. וא"כ אפשר שכשיתיבש יקחוהו לפתילה. עד כאן דיני פתילה. וטעם פסולן שאין הלהב נכנס בו אלא מסכסכו מבחוץ: ונ"ל דשער וצמר פסילי מהאי טעמא (א"ח רס"ד). ומהשתא מפרש שמנים הפסולים משום דשמנן עב. ואינו דולק יפה. ושמא עי"ז יטה. או יניחנו ויצא והרי סעודת שבת צריך נר. וה"ט נמי דפתילות:
ולא בזפת: (פעך):
ולא בשעוה: (וואכס) מהותך:
ולא בשמן קיק: שמן שמוציאין מהגרגרים של צמר גפן (בוימוואל קערנער):
ולא בשמן שריפה: ר"ל שמן תרומה שנטמא. שאינו ראוי רק לשריפה. וביו"ט בע"ש עסקינן. שאסור לשרוף קדשים ביו"ט. ואע"ג דבתרומה יכול להנות בשעת שריפה. אפ"ה אסור דגזרינן תרומה אטו קדשים:
ולא באליה: שכשנתיבש מדליקו כאבוקה:
נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל: ר"ל מהותך. ונ"ל דטעמי'. דחלב מבושל נמשך אחר הפתילה. רק דת"ק ורבנן דסיפא גזרו מהותך אטו אינו מהותך (כש"ס כ"א א'). ואיהו לא גזר:
וחכמים אומרים אחד מבושל אחד שאינו מבושל אין מדליקין בו: חכמים היינו ת"ק. רק איכא בינייהו בנתערב קצת שמן בחלב. דלחד מנייהו אסור. ולאידך שרי (ובהא מתורץ לע"ד. דהול"ל בקצור וחכמים אוסרים. אלא דאי הוה תני הכי. הוה משמע דקאי אנחום. דמיירי באינו מעורב בשמן אלא דהש"ס מסופק דאף דקאי את"ק דלמא אהא דקאמר ת"ק מעורב בשמן שרי. קאמרי אינהו אחד אחד. דכמו באינו מבושל לא מהני עירוב. מדאינו מתערב. כ"כ במבושל. או דלמא דלת"ק אסור מעורב בשמן. וקאמרי אינהו אחד אחד להשוותן. דדוקא כשהמבושל אינו מעורב. דאז שוה להאינו מבושל דלא שייך בו עירוב אבל כשהמבושל מעורב שרי. לכן קאמר הש"ס ולא מסיימי). וקיי"ל דאין מדליקין בכל אלו אפי' במערבין בשמן. גזירה אטו בעינא ולא הוה גזירה לגזירה. דשמא יטה קרוב לוודאי. משא"כ בחלב מהותך שרי במעורב בקצת שמן. דהרי מהותך גופי' אסור רק מטעם גזירה. אטו אינו מהותך. ולהכי במעורב הו"ל גזירה לגזירה. מיהו נרות שעוה או חלב או זפת. העשויין כפתילה כעין שלנו. מותר לכתחילה. דאז שפיר נמשך עם הפתילה שבתוכה (שם בט"ז סק"ה) ואותן האסורים להדליק בהן. והדליקן באיסור. אסור להשתמש לאורן. מיהו בדולק עוד נר כשר אצל הפסול. אף שלא לצורך מותר להשתמש. לאור הפסול. ובאין הנר הכשר דולק רק בחדר אחד מחדריו. אז עכ"פ לצורך מותר להשתמש אצל הנר פסול. דע"י הנר הכשר שדולק בביתו. יזכור שלא להטות (מג"א שם קס"ד):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת