עיקר תוי"ט על שבת ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה שבת, פרק ב':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) העשוים ככובעים והיא בית התולעת. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) פרש"י חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא:

(ג) (על הברטנורא) דלעיל מניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר כו' אלא ה"ק לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו':

(ד) (על הברטנורא) וא"ת היאך ילפינן דאין שורפין כו' הא אפילו בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל דהא דהתם משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים כו'. תוספ'. ועיין שקלים פ"ז מ"ג:

(ב)

אין פירוש למשנה זו

(ג)

אין פירוש למשנה זו

(ד)

(ה) (על המשנה) אפילו היא. אותה השפופרת. רש"י:

(ו) (על הברטנורא) ומאי יוצא כעין יוצר שחברה שפיר. גמ':

(ז) (על הברטנורא) גמ'. ואיכא למידק דאכתי תקשה דליתני חרס וקערה ולשתוק מביצה וי"ל דלר"י איצטריך שפיר דאע"ג דקערה מפסיק איכא נמי סימנא אחרת להיתר משום שהפתילה נתונה בה ומש"ה בדיל מניה אבל ביצה אע"ג דלא מפסיק הואיל ואין הפתילה בתוכה ולא מאיס אימא מודה. תוי"ט:

(ה)

(ח) (על המשנה) כחס. כו' כשהוא חס. הר"נ. ובפרש"י כתב כי חס. וזה קרוב לדברי הר"ן, דכי משמש בלשון דהא. ואפשר דמשמש בלשון אי שהוא אם. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) ור"י פוטר. דס"ל כר"ש דמ"ה פ"י ופירש שם בתוספ' דהיינו כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כו' וכחם על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע"י כיבוי זה שיהיה ראוי למלאכת הצורפין:

(י) (על הברטנורא) דמוקים לה בגמרא בפתילה שצריך להבהבה שלא הובהבה מבע"י:

(ו)

אין פירוש למשנה זו

(ז)

(יא) (על הברטנורא) ושיתופי מבואות בכלל ערובי חצרות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום:

(יב) (על הברטנורא) ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא כו'. והעלו הפוסקים בטור א"ח סימן שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדה לכ"ע גזרו עליו בה"ש ובהך ניחא כל הני דפ"ק וב"ה מתירין עם השמש. ועתוי"ט: