ברטנורא על שבת ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

במה מדליקין - נר של שבת במה עושין פתילות ושמנים להדליק:

לא בלכש - כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש:

בחוסן - פשתן שאינו מנופץ:

בכלך - פסולת של משי :

בפתילת האידן - כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ:

בפתילת המדבר - עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן:

בירוקה שעל פני המים - כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים:

לא בזפת ולא בשעוה - שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי:

ולא בשמן קיק - שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו"ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו"ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. א"נ שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה :

ולא בשמן שריפה - שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בע"ש עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה בי"ט, ואנן קי"ל אין שורפין קדשים בי"ט דכתיב (שמות יב) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בקר ראשון , עד בקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר בי"ט. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה :

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו - ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא דחד מינייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו ע"י תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:

(ב)

אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט - טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן ולא בשמן שריפה, לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, שאין שורפין קדשים ביו"ט:

אין מדליקין בעטרן - פסולת של זפת וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך, הילכך אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו:

שומשמין - כך שמו בערבי והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה:

שמן צנונות - שמן היוצא מזרע צנון:

פקועות - דלעת מדברית:

נפט - מין זפת הוא, ולבן וריחו רע. והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים, חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף, וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:

(ג)

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו - לעשות ממנו פתילה:

אלא פשתן - דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) ותטמנם בפשתי העץ, ואפ"ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ:

אינו מטמא טומאת אהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו, הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שהאהל עצמו טמא, כדכתיב (במדבר יט) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן, דכתיב ביה (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר:

שקפלה - כדרך שגודלין הפתילות:

הבהבה - על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות עסקינן:

טמאה היא - דקפולה אינו מבטלה מתורת בגד, הואיל ולא הבהבה:

טהורה היא - דקפולה בטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה ג' על ג', וכל פחות מג' על ג' טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת:

ואין מדליקין בה - ביום טוב שחל להיות בע"ש עסקינן, דשייך ביה איסור מוקצה ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול, ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הילכך טעמא דר"א דאמר אין מדליקין בה קסבר קפולה לא בטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דג' על ג' מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות מג' על ג' לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר בי"ט, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קפולה בטלה מתורת כלי, מכי קפלה מעי"ט, דאין גודלין פתילה בי"ט, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר בי"ט, הילכך מדליקין בה. והלכה כר' עקיבא:

(ד)

שפופרת של ביצה - הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה:

בשביל שתהא מנטפת - טפה טפה לתוך הנר, וטעמא גזירה שמא יסתפק ממנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה:

ואפילו היא של חרס - דמאיס, אפילו הכי גזרינן, שכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן, אתי לאסתפוקי מיניה, דסבר אין כאן משום מכבה:

ורבי יהודה מתיר - דלא גזר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה השמן נוטף על הפתילה שתחתיו:

אם חברה היוצר מתחלה כו' - והוא הדין אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית מערב שבת ליכא למיחש, דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה:

ויתן ראש הפתילה - שהוא יוצא מן הצד לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דר"י ורבנן בשפופרת של ביצה, ובחרס, ובקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בהא קאמרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיס אימא מודו ליה לרבי יהודה. ואי אשמעינן של חרס, בהא קאמר ר"י, אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמעינן הני תרתי, בהא קאמר ר"י מפני שהשפופרת של ביצה והחרס מונחים בתוך חלל הנר למעלה, ולא מפסיק מידי בין הנר ובינם, וליכא למגזר שמא יסתפק דבדיל מיניה, אבל בקערה דמפסקא, שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור. ואי אשמעינן בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהנך תרתי מודו לר"י, צריכא . והלכה כחכמים:

(ה)

מפני עובדי כוכבים - כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם:

מפני לסטים - שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו:

מפני רוח רעה - השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו. ורמב"ם פירש רוח רעה, מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה, שלא ינוחו אלא כשישבו בחשך ובהסתרה מבני אדם:

ואם בשביל החולה שיישן פטור - האי חולה חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, כולהו אית בהוא סכנה. ובדין הוא דלתני מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור:

כחס על הפתילה חייב - ואע"ג דאינו צריך לגוף הכבוי אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה:

פוטר בכולן חוץ מן הפתילה - שאין לך כבוי הצריך לגופו, אלא כבוי של פחמים, וכבוי של הבהוב פתילה, שעושה הכבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כר"י:

שהוא עושה פחם - שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה :

(ו)

בשעת לידתן - בשעת סכנה מזומן פורענותא:

ובחלה ובהדלקת הנר - לפי שצרכי הבית הן והיא מצויה בבית, תלויין בה:

(ז)

צריד אדם לומר בתוך ביתו - וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה:

עם חשיכה - כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום:

עשרתם - לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:

ערבתם - ערובי תחומין וחצרות . והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק:

ספק חשיכה - מתחלת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא ספק חשיכה, וקרוי בין השמשות, ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו ג' כוכבים בינונים הוא ודאי לילה לכל דבר:

אין מעשרין את הודאי - דתקון מעליא הוא. ואע"ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות :

ואין מטבילין את הכלים - להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי, ואית ביה נמי שבות:

ואין מדליקין את הנרות - כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואצ"ל זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות אין אומרים לנכרי להדליק:

אבל מעשרים את הדמאי - ולא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

ומערבין - עירובי חצירות, דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי:

וטומנין את החמין - בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיך הבל אלא גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הילכך טומנין את החמין בין השמשות אע"פ שאין טומנין בשבת: