שבט מוסר/לה
יקר האור ולבוש העליון [ה]נעשה על ידי אור תורה וקיום מצותיה, שעל ידי המצות נארגת לבוש יקר רוחני מאיר כעצם השמים לטוהר, אשר הנשמה בצאתה מזה העולם ערומה מהלבוש הגופני, מרחפת ומתבוששת בראות עצמה ערומה, מיד לובשת הלבוש הבהיר והמאיר הזה אשר עשה בעולמו (בעמלו) בתורה ומצות, ומקבלת שמחה גדולה בראות עצמה בלבוש מלכות, דוגמת האדם אם יהיה ערום מבלי לבוש, כמה מהבושת מקבל לצאת בין אנשים, ואם מזדמן לו לבוש כמה מרגיש מהשמחה, וק"ו בן בנו של ק"ו אם נזדמנו לו בגדי מלכות, דאין קץ לשמחתו ולעונג שמקבל נשמתו, בהיות שהיה בתכלית השפלות ערום כאשר יצא מבטן אמו, וזכה ללבוש בגדי מלכות שיוכל להתפאר עמהן בפני כל רואיו, כך הנשמה היוצאת מזה העולם ערומה ומוצאת לבוש מלכות, וכי יוכל דעת האדם החומרי להשיג שיעור השמחה שמקבלת הנשמה בלובשה בגדי יקר כמדובר.
והנה (נת)ייחדתי הפרק הזה לדבר בו בענין הלבוש העליון, כיצד הוא ומהיכן נעשית, ואימתי מתלבשת הנשמה בו, ואם הוא לבוש אחד בלבד שיש לה או יותר, כדי להודיע בזה מעלת העוסק בתורה ומצותיה הטובות והישרות, ונקדים דברי הרב המקובל האלהי כמוהר"ר עובדיה המון מברטנורה ז"ל, שדבר בסוד המלבוש בספר מקרא קדש, ונעתיק לשונו לעשותו פרק בפני עצמו. וזה לשונו:
סוד המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, מי זוכה בו, ומתי יזכה בו, ומה יעשה ממנו, וממה נעשה הלבוש הזה, וכמה לבושי' הם, מקובץ מפי סופרים ומפי ספרים וכו'. חכמי האמת אמרו כי ספירת יסוד נקרא איש, הטעם כי נשמות הצדיקים הנקראים אנשים זוכות בו, ושם סוד המלבוש השני, יש לך לדעת כי המלבוש האחד הם היסודות הגופניים, אבל המלבוש השני הם יסודות רוחניים, והנשמות של צדיקים הם מתלבשות בזה המלבוש, אמנם גם הם מלאך אחד ששמו אורה. ומעשה ר' אליעזר ור' יהושע מוכיח, ונותנו למי שזוכה בו.
עתה יש לי לבאר סוד המלבוש על מתכונתו, יש לך לדעת כי יצירת האדם בצלם אלהים ולכבודו בראו, ונפח בו נשמה עליונה מיסוד, ונמשכת בתבונה משונה לקבל צורה כצורת גוף האדם, ונתמלא זיו כבודו כדי להמשיך בכחו רוח שכל, וידבק עמו בלכתו דרך חכמה, והשם עושה חסד עם נשמות הצדיקים והזמין להן מלבוש שני אור דק מאד, ונפשות הצדיקים מתלבשות בו לעתים ידועים, כגון שיש תוספת ברכה ושלום ורצון למעלה, כי הנשמה בהתפרדה מן המלבוש הראשון היא רוחניית ביותר יותר ממלאכי השרת, ואינן יכולין להכיר עצמם, ואינם יכולים להתפלל בעדם ובעד זרעם עד שהשם מזמין להם הלבוש השני, ובזה המלבוש השני יש לה היכר ומתפללת בעדה ובעד זרעה כמ"ש רז"ל (ברכות יח ב), צערא דידהו ידעי, צערא דאחרינא לא ידעי. א"כ הנשמה שזכתה לזה המלבוש יכולה להתפלל בעדה ובעד זרעה, וכן בכתובות פרק הנושא, רבינו הקדוש אחר מיתתו היה בא בכל ערבי שבתות לקדש לאשתו. וזהו ידוע כשהנשמה ערומה לא יהיה לה יכולת באלו הענינים, אבל רבינו הקדוש זכה למלבוש השני, והיה לו כח כמלאכים, וכן בשבת פרק השואל, הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן וכו'. שמצאו לר' אחאי בר יושייא ברוח חיים בקבר, הכל מזה הענין, כי אותם צדיקים שזוכים בזה המלבוש קרויים חיים החופף על קברו תמיד, ויש לך לדעת דודאי שהם עושים שליחות השם כמלאכי השרת, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד ד). ר"ל מהנשמות שהם רוחות עושה מלאכיו, וכן הוא בוודאי כי אותם האנשים שבאו לאברהם היו מזה הענין בעבור שכוחו היה יפה. וזה הטעם שאברהם הזמין (ריקנטי פרשת וירא) להם אכילה ושתיה, בודאי היה יודע כי המלאכים אינן אוכלים, אמנם באלו שהיו נשמות של צדיקים שהיו בגופות, אמר אברהם אי אפשר שלא ישאר להם יסוד גופני שממנו יתהוו לאכול ולשתות, ולכן נקראו אנשים, וכן כל איש או אנשים הכתוב בפסוק הכל מזה הענין, ולכן נקרא איש כמו המלבוש. ועוד טעם אחר למה נקרא איש, כי העשירית נקרא בית, והיסוד נקרא איש, והאיש יסוד הבית, כי האיש מקיים הבית בדרך השפעה שנותן לה, ע"כ דברי הרב ריקנאטי זצ"ל.
ובספר מאירת עינים מצאתי דבר יותר באורך, דע כי צורת האדם ודמותו זאת חביבה מאד לפני הקב"ה, ומרוב אהבתו תחיה תחיית המתים בגוף ונפש ממש כאשר היו בתחלה. ואחר תחיית המתים יעשה השם יתברך כל העתיד לעשות, כגון יום הדין הגדול ויקבל כל אחד כפי מעשיו, גופות הצדיקים יתעכלו כחנוך ואליהו, ותשארנה נפשותיהן באותה צורה קיימת לעולמים. גם בעת שהצדיקים כשרוצה הקב"ה לעשות שליחות על ידי נפשותיהן לבני אדם, מלבישם לבוש העשוי כצורת הגוף, והלבוש הוא אוירי, ואחרי שעשו שליחותם מתפשטות ונשארות ערומות כבתחילה, ואינן לובשות לבוש השני כל שעה שהם רוצות, ואפילו לצדיקים אלא בשעה שהקב"ה חפץ לעשות בנפש מנפשות הצדיקים איזה שליחות, אז מתלבשת באותו הלבוש ואחר שעשו שליחותם מתפשטות ונשארות ערומות. וכשהולכין בשליחותן אינן נראין רק לזכי הנפשות, שכל כך גופם נקי מכל כתם חטא ועון שאינו חוצץ ומונע אותו לראות המלבוש. ויש צדיקים גמורים וחסידים אשר חפץ בהם הש"י שאין נפשותיהן נשארות ערומות אפילו שעה אחת בלי לבוש, והוא כמעשה מערכת לחם הפנים על השולחן, שלא היה שולחן פנוי מלחם הפנים אפילו רגע א', שנאמר לחם פנים לפני תמיד (שמות כה ל). והיו שני כהנים זה כנגד זה, זה מוציא הישן וזה עורך החדש, שלא יפסוק זה להוציא עד שזה עורך, כן הנפשות לא תפסוק הנפש לצאת מהגוף בשרי עד שמתלבשת גוף אוירי, וזה שאמר תחופף עליו כל היום (זוהר פ' אמור). וכך נשמתו של יעקב אע"ה לא נשארת ערומה אפילו שעה אחת אלא הלבוש חופף על נשמתו תמיד, ר"ל שנשמתו צרורה בצרור החיים, הלבוש אצלו תמיד מזומן ועומד ומחופף, וכל שעה שנשמת יעקב רוצה ללבוש אותו לבוש לאלתר היא מתלבשת, ועל כן אמרו רז"ל (תענית ה ב): יעקב אבינו לא מת. כענין פ' ויחי (קבלת הרמב"ן). ולמה זה ביעקב יותר מאברהם ויצחק, מפני שהיתה מטתו שלימה, כי באברהם היה ישמעאל וביצחק עשו, ועוד כי ליעקב היה לו צער גידול בנים מה שלא היו לאבותיו (שבת פט ב), וכיון שקבל צערם בחייו בעולם הזה בעודו בו, גם לאחר צאתו ממנו סובל צער עונותיהם, כי כשישראל בצער הגלות בעונותיהם, מיד נשמת יעקב אע"ה לובשת המלבוש ומבקשת רחמים לפני השכינה וממשכת רחמים על ישראל בכח תפלתו, ואחר שנענית שבה בצרור החיים בלי לבוש, כי הלבוש הזה היא צורה נבראת כצורת דמות הגוף, ואי אפשר לנשמה להתפלל ולהמשיך שפע אלא עם הלבוש הזה, וע"כ אמרו על נשמתו של יעקב אע"ה החופף עליו כל היום (ריקנטי פרשת ויחי). וזה שאמר המאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. רצה לרמוז מ"ש מפני שהיה לו צער גידול בנים בחייו, גם אחר כן מגין עליהם. ודע כי במלבוש הזה יש ענין גדול ותועלת לעולם, שכל זמן שהנשמה בגוף האוירי ההוא הנקרא מלבוש, זוכות ומזכות לבני העולם ויורד בזכותם שפע חסד ורחמים על העולם הזה, כאלו היה בגוף החומרי כבתחלה, ובלי לבוש אינן יכולים להתפלל ולא להשפיע דבר בעולם. ומזה תבין מאמר א' פרק הפועלים (בבא מציעא פה ב), אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חדא נגה ליה ולא אתא, א"ל מ"ט נגה ליה למר, א"ל עד דאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי למשיחא בלא זמניה, למה לו כל הצער הזה להקים לאבות מקברם ולרחוץ ידיהם ואח"כ יתפללו, רק יתפללו כולם בעודם שוכבים בקברם או כל אחד לבדו, ולמה לו כל הטורח זה, רק כל זה הוא כמ"ש כי המת בעודו בקבר מושכב אין לו יכולת להתפלל אל ה' לא בעדו ולא בעד אחרים, אבל כשיתלבש נפשו בזה המלבוש רוחני, אזי יש לו יכולת להתפלל בעדו ובעד אחרים ולהוריד שפע ורחמים בעולם כאשר בתחלה בחיותו, לכן אליהו שהיה רוצה שהאבות יתפללו על זרעם, היה מביא להם הלבוש ומלביש אותם בלבוש רוחני כל אחד לבדו, ואז היה מתפלל ואח"כ מפשיט אותו הלבוש ומחזירו לקברו, כאומרו ומגנינא ליה וכן ליצחק וליעקב, וכל זה יובן ממה שמצינו בשבת פרק השואל, הנהו קפולאי והיה אחאי בר יושייא חי בקבר, ודבר עם ר"נ, וגם רבי דהוה אתי כל בי שמשי לביתיה, וכן רבי יוסי הגלילי שהיה בא לביתו בכל ערב שבת (הובא ג"כ בשל"ה פרשת וישלח תורה אור), וחשדו לאשתו ב' תלמידים ששמעו קולו של ר' יוסי הגלילי שהיה עוסק בתורה, ואמרו שהיתה עוברת עבירה והודיעו לבית דין והביאוה ורצו להלקותה, ואמרה שהוא ר' יוסי בעלה ולא האמינוה, לשבת אחר בא כמנהגו ומצאה בוכה ומצטערת על שחשדוה בזה, בשחרית גלה עצמו לצבור בבית הכנסת והעניש רבים מהם ושוב לא בא לביתו, כל אלו סודות רומזים למלבוש השני אשר מתלבשת הנפש תכף צאתה מן העולם.
ומה שאמרו שמתו בני אהרן על שהיו מחוסרי בגדים כנזכר, סוד הדבר כי ב' בני אהרן לא היו שלמים עדיין בבגדים העליונים, כי כל צדיק יש לו מלבוש מתוקן ויתלבש בו כהוגן, ואם עדיין לא נשלמו מעשיו ואינו ראוי לאותו מלבוש, אזי לא ימצא אותו מלבוש מתוקן, ואותו מלבוש יארג מן המצות וצדקות ומעשים טובים, הה"ד וילבש צדקה כשריון (ישעיה נט יז). וזה המלבוש אינו מתוקן אלא למי שהוא שלם מלמטה וקיים דמות השלשלת בזה העולם בפריה ורביה, והוא שיש לו בת זוג, אזי הוא שלם מלמעלה ומלמטה, ואזי אותו המלבוש מתוקן לו כראוי, ואם זה המלבוש אינו מתוקן לו בשביל שלא נשלם מלמטה, שאין נשוי שלא קיים מצות פריה ורביה, אז נפסד לו אותו מלבוש מלמעלה, וב' בני אהרן נכנסו מחוסרי בגדים. פירוש בגדים העליונים שלא היו נשואים ולא קיימו פריה ורביה, לכן הופשטו מאותם הבגדים ולא היו מתדמין ליוצרם ונכנסו לעשות העבודה ההיא לכן נענשו, והלבוש הזה לידע ממה נעשה. עשה אזנך כאפרכסת ושמע. כתיב ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט). יש להקשות למה אמר ויקרבו, כנראה שהיו רחוקים עד עתה למרחוק ועתה נקרבו, היה לו לכתוב ויבא יום ישראל למות. עוד אמר ימי לשון רבים, היה לו לומר ויקרב יום, כי ביום אחד ימות האדם ולפעמים בשעה א'. עוד מצינו שלמעלה קראו בשם יעקב, כמ"ש ויחי יעקב וגו' ויהי ימי יעקב (בראשית מז כח), וכאן קראו ישראל. אבל בהיות כשברא הקב"ה את האדם על צד החסד, ונפח באפיו נשמת רוח אלהים חיים, בראו על תכלית שיהיה כלו שכל פשוט כמלאכי השרת שאין בהם עון אשר חטא, רק לעשות רצון בוראם, ואדה"ר גרם העון וחטא ועבר על צווי הקדוש ברוך הוא, וגרשו מגן עדן לעבוד את האדמה, והשגיח עין חמלתו עליו לבלתי ידח ממנו נשמתו הטהורה, נתן לו קצת מצות כדי שבזכותן ובקיומם יזכה נפשו לחזור אל מקומה לעלות ולראות את פני האדון הש"י, וכן בכל דור ודור היה מחדש קצת מצות, עד שבאו להר סיני ונתן להם תרי"ג מצות וצוום על קיומם למען יטב להם, כי בקיום המצות יתעלה נפשם במעלה עליונה יותר ממה שהיתה מקדם וכו'. וכן מצינו כי המצות בכל יום מזהירין את האדם שלא יחטא ויעבור רצון בוראו, כארז"ל (תנחומא כי תצא ב) אמר ר' אחא רמ"ח מצות בתורה כנגד רמ"ח אברים שיש באדם, ובכל יום ויום צווחין על האדם עשה אותנו כדי שתחיה בזכותינו ותאריך ימים, ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, שבכל יום ויום שחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת גוזר אני עליך במי שהגיע ימיך ליום זה, אל תעבור עבירה בי ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה, הרי תרי"ג מצות כלם מזהירין את האדם שלא יחטא, לשמור מצותיו וחקותיו ותורותיו לטוב לו כל הימים.
לכן בשומרו מצות השם ללכת בדרך טוב הקב"ה אין מקפח שכרו ופעולתו לפניו בעה"ב, כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זאת ועוד מלבד שכר המעשה שנותן לו גם כן הימים אשר עשה בהם מצות אינן הולכות לאבוד, וחוזרות ריקם כי בהם משלים נפשו יותר ויותר, כי בהסתלק נפשו מזה העולם נשארה ערומה בלי לבוש, כי הגוף נקבר בקבר ונפשו עגומה בראותה כי אין לה לבוש כאשר היתה באמנה אתו זה ימים רבים, אז הקב"ה עושה לה לבוש אחד מכל אותם הימים שעשה בהם מצות ומתלבשת הנפש בגוף הזה ואז נחה שקטה ממכאובה ושבה אל בית אביה, ובזה הלבוש היא הולכת בשליחותו של הקב"ה כנ"ל, ולזה אמרו רז"ל כי בכל יום ויום משנותיו של אדם אם עשה בו מצוה אחת, אותו היום הולך לפני הקב"ה ואומר רבש"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועשה בי מצוה אחת, אז אותה היום עומד לפני הקב"ה עד בא יום פקודתו וכן כלם, עבר עבירה אותו היום הולך לפני הקב"ה ואומר רבש"ע אני יום פלוני משנותיו של פלוני ועבר בי עבירה, אז אותו היום יוצא מלפני הקב"ה כי אינו יכול לעמוד לפניו אחרי הוטמאה, כי הוא קדוש ומשרתיו הם קדושים ואינה יכולה לעמוד במחיצתו, ובאחרית הימים בהסתלק נפש האדם מן העולם הזה לעולם העליון, אז רואים אלו הימים ימי שנותיו של אדם, אם נמצאו כלם טהורים שלא חטא בהם ואין בהם לכלוך עון, כלם נכנסים לפני הקדוש ב"ה בחצרות קדשו ולא יבושו, ואז עושים מאותם הימים לבוש אחד ומלבישים אותם לנפש האדם אשר בא וקיים את מצותיו.
ואם נמצאו בהם ימים מלוכלכים בעון, אותם הימים נכלמים בעצמן בראותם כי הוטמאו ואינן יכולים ליכנס בחצר בית המלך, ואז אותם הימם הנשארים לא יספיקו ללבוש כי יהיה חסר, כמו הבגד שחסר ממנו ולא יספיק לעשותו מעיל אינו עושה אותו, ואז הנפש חוזרת ריקם כי אין נותנין לה לבוש, וזה סוד הכרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. ולכן בהיות שיעקב אבינו ע"ה כל ימיו נזהר בהם והיו כלם בקדושה ובטהרה, אז בהסתלקו מזה העולם תיכף נקרבו כל ימיו לפני הקב"ה בלי בושה כלל, ואז נעשו אותם ימים לבוש א' ונתלבש נפש יעקב בה, לכן אמר ויקרבו ימי, אותם הימים של יעקב כולם נקרבו לפני קב"ה בלי בושה כלל כי היו ימי ישראל, ר"ל מי שכל ימיו היה ישר עם אל, וכל זה למדנו מדברי האיש האלהי רשב"י ז"ל (זוהר פ' ויחי): ת"ח כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי הוה זכאה כד בר נש נפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר מתלבש' ביה נשמתי', ואינון יומין דלא חב בהון בהון יזכא, זכאין אינון צדיקיא דיומיהון זכאן ואשתארו לעלמא דאתי, וכד נפקין מתחבראן כולהו ואתעבידו לבוש יקר לאתלבשא ביה, ובההוא זכותא זכאן לאתענגא מענוגא דעלמא דאתי, ובההוא לבושא זמינין לאתייא למקום, וכל אינון דאית להן לבושא יקומון, דכתיב ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). ווי לההוא חייבי עלמא דיומהון בחוביהון חסרין ולא אשתאר מנייהו במה דאתכסיין כד יפקון מהאי עלמא, וחייבי עלמא דלא לאתלבשא בלבושא דיומהון, עלייהו כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב (ירמיה יז ו). ווי לההוא דגרעי יומוי לעילא, דכד בעו להלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים ביומוי חסרין מההוא לבושא, ולא להוי ליה לבר נש במה דאתלבש בההוא עלמא, כדין ווי ליה ווי לנפשיה דדיינין ליה בגיהנם, יומא על יומין חד על תרין, דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין להתלבש בה, ולא להוי ליה לבושא במה דיתכסי, זכאין אינון צדיקיא דיומין דילהון נטירין אינון לגבי מלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר דאתלבש בהו לעלמא דאתי. ת"ח כאברהם דזכה מה כתיב אברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). כד דאסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים. ביומין דיליה דכלהו הוו טהורים וקדשין, באיוב מה כתיב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה (איוב א כא). דהא לא אשתאר לבושא להתלבשא בהו וכו'. וגם אם תעיין בספר מראות הצובאות בענין מיתת מיתת בני אהרן, שיש מהם אומרים שנענשו בשביל שנכנסו מחוסרי בגדים, והסוד הוא מה שאמרנו שהיו מחוסרי בגדים העליונים, שלא זכו עדיין למלבוש הזה בשביל שלא היו נשואים ולא קיימו מצות פריה ורביה, כי המלבוש הזה נארג ממצות ומ"ט שעשה האדם בזה העולם כל ימי חייתו, והימים האלו נזכרים לפני הקב"ה ונעשים מהם מלבוש לנפשו בהסתלקו מזה העולם לעולם העליון, ובלבוש הזה נחלקו בו, יש מהם אומרים כי אינו רק א' לבדו, ובזה הלבוש הנפש הולך בשליחותו כפי מה ששולחין אותו במאמר השי"ת ונראה לבני העולם כמו שהוכחנו לעיל, אבל כפי מה שלמדנו מדברי רשב"י כפי הנראה הם ג', כמו שיש לאדם ג' נפשות שהם נפש רוח נשמה כן כל א' (זוהר פרשת תרומה) יש לו לבוש בפני עצמו, וכפי מעלת כל א' כן לבושו, כי הנשמה עולה למעלה בצרור החיים את ה' אלהיו, והרוח הוא בג"ע והנפש היא לעולם בקבר (רקנטי פ' בראשית). וז"ש ר' יצחק (ברכות יח ב): קשה רמה למת כמחט בבשר החי. וז"ש החיים בעומדים להתפלל על קברות המתים ונענים מיד, כי הנפש מודיע לרוח והרוח לנשמה, ונשמה להקב"ה ומיד נצלחים בתפלתם. והדבר הזה ישנו ראיות גדולות ומובן למי שקרא ושנה וכו'. ולכן כל אחד יש לו לבוש בפני עצמו, והלבוש ההולך באיזה שליחות ונראה לבני אדם אינו רק לבוש הנפש לבד, ובזה הוא משוטט בעולם, אבל לבוש הרוח ולבוש הנשמה אינן יוצאין בו מאותו המקום אשר הם עומדים, וז"ל (רשב"י בפרשת ויחי), תנן אלף ת"ק ריחין סלקין כל יומא מגינתא דעדן דמתבסמי בהו אינון לבושן דיקר דההוא עלמא דאתי דמתעטרי מן יומוי דבר נש, אמר ר' יהודה כמה לבושין אינון, אר"א טורי דעלמא בהא אפליגו, אבל ג' אינון, חד דמתלבשא ביה נשמתא בגו צרורה דחיי בין פורפירא דמלכא קדישא, וחד לבושא דלבר דקאים ולא קאים, אתחזי ולא אתחזי, בהוא אתלבשא ביה נפשא ואזלת ושטאת בעלמא, ובכל ריש ירחא ושבתא אזלת ואתקשרת ברוחא דבגינתא דארעא דקיימא בין פרגודא יקירא, ומיניה אוליפת וידעת מה דידעת, ושטאת ואודע ליה בעלמא. ת"ח בתרין קשורין אתקשרא נפשא בכל ריש ירחא ושבתא, בקשורה דרוחא בין ריחי דבוסמין בג"ע בארעא, ומתמן אזלת ושטאת ואתקשרת עם רוחא בנשמתא דצרירא בצרורא דחיי, ומתזנת מאינון זיוון יקירין דהאי סטרא ודהאי סטרא, הה"ד ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך (ישעיה נח יא). מהו בצחצחות - צחותא חד כד אתקשר ברוחא בגינתא דלתתא, צחותא מן גו צחותא כד מתקשרן בנשמתא דלעילא בצרורא דחיי, והיינו בצח חד - צחות תרין, דאינון לעילא ביקרא דנשמתא, הא ודאי צחצחות. ומאן ירית יקרא דא נפשך ממש, זכאה חולקהון דצדיקים דזכו לכל מילין אילין בעלמא הדין ובעלמא דאתי ע"כ. ועתה שמע לקול הדברים האלו אל יליזו מעיניך כתבם על לבך תמיד, אשריך וטוב לך כי תשמור לעשו את כל דברי התורה הזאת כל ימי חייך, תבין את אשר מוכן לפניך אם בעל נפש אתה ורוח אלהים בקרבך קדוש, אחריתך ישגא מאד ודעת לנפשך ינעם בלבוש מלכות ועטרת זהב, ויהיו חיים לנפשך להתהלך לפני ה' באור החיים ולחסות תחת צל כנפיו אמן.
הנה לפי הנזכר דיש ג' מלבושים, והאחד הוא שמתלבש הנפש כשנשלחת באיזה שליחות, והוא נעשה מהימים אשר לא חטא האדם בהם ועשה מצות ומ"ט, נראה שיובן פסוק יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלים כב יט). דיש לדקדק אומרו בגדי לשון רבים, וגבי לבוש קאמר לשון יחיד, אמנם הכוונה מדבר על שלשה מלבושים הנזכרים, שליצני הדור היו אומרים דוד אין לו חלק לעולם הבא ח"ו, ואנו נוחלין בגדיו שעשה קודם שחטא בבת שבע, על דרך נוטל חלקו וחלק חבירו (חגיגה טו א). וזהו אומרו יחלקו בגדי להם - הם אותם הב' לבושים, ולזה אמר בגדי דמיעוט רבים שנים, ועל לבושי שהוא לבושי שעשיתי בטורחי במה שלא חטאתי בשום יום ועשית מצות ומ"ט, והוא לבושי דייקא, מוכן להלבישה על כל שליחות שישלחו לי, יפילו גורל על מי יפול להנחילו, וזה גם כן כוונת מאמר חז"ל (סנהדרין צד א) דרבי יוחנן הוה קרי למלבושיו מכבדותי, מדבר על מלבושיו העליונים שפעל ועשה בימיו ובמצותיו, שהם מכבדים לנפש רוח ונשמה, שבלתם הנפש ערומה מתבושש' ונכלמה כנ"ל. ונראה דזהו ג"כ כוונת מאמר (במדרש רות) ורחצת וסכת - מע"ז, ושמת שמלותיך (רות ג ג) - עליך אלו בגדי שבת ע"כ. רמזה נעמי לרות על קניית המלבושים העליונים שהנפש מתלבשת בעולם שכלו שבת ע"י שמטהרת הימים ובקיום המצות, וזהו ורחצת מע"ז שע"י כך מתקדשת, ובזה תזכה דשמת שמלותיך עליך, ופירש לה שהם בגדי שבתא. כלומר המלבושים שמתלבשת הנשמה בעולם העליון שכלו שבת, ועם זה [יובן] נכון פסוק בזכריה סי' ג'. ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וכו' (זכריה ג ג). ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות (שם ד). ויאמר ישימו צניף טהור על ראשו וישימו הצניף הטהור על ראשו וילבשהו בגדים ומלאך ה' עומד (שם ה). כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (שם ז). הנה הראה ליהושע שבעון שלא מיחה בבניו על שנשאו נשים שאינן הגונות לכהונה פגם בבגדים העליונים הנעשים מהזכיות, וזהו היה לבוש בגדים צואים, ובאותם בגדים צואים היה עומד לפני המלאך, הראו לו במראה הנבואה המאורע המגיע לו לעולם הבא, כמה מהביוש מגיע לנשמה על היותה לבוש בלבוש פגום ועומד לפני המלאך, זהו הראו לו שיראה בעיניו כמה בושה היה בעולם הנשמות אם לא היה מתקן עון בניו, אך כיון שתקן הראו לו בתקון לבושו, וזהו הסירו הבגדים הצואים מעליו וכו' והלבש אותך מחלצות, הם החלוקה שנעשה מן הזכיות, וכמו שפירש הרד"ק מחלצות הם חליפות בגדים נקיים, וזה משל אל הזכיות. כלומר כיון שיוסר העון יראו בך הזכיות, וכן ת"י ואלבישית יתך זכיות ע"כ. רומז התרגום בדבור אחד על הלבוש שנעשה מהזכיות כדפרישית, וזהו וילבשהו בגדים - שהראו לו בנבואה שהותקנו הבגדי' העליונים, וכיון דמלבושים אלו תלוים במצות, שעל ידי המצות נעשים, וכל כך שמוסיף בתורה ובמצות כך מוסיף אור גדול בלבושים, לכן מזהירו אם בדרכיו תלך וכו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. שהם המלאכים שאין להם ישיבה, והכונה כשם שהמלאכים עושים שליחות, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהלים קד ד). כך אתה על ידי מלבוש הנעשה מהמצות אתה תלך בשליחותי כמוהו, כמדובר לעיל שעל ידי לבישת הלבוש הזה שמתלבש, הולך בשליחות המקום כמלאכים, וזה עצמו כונת פסוק בישעיה סימן ס"א. שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה (ישעיה סא י). בהיות שירושלים שהם ישראל כשחטאו וגלו עשו פגם הלבוש העליון, לכן בשובם שעל ידי כך מתקנים, אמר כיון שאיני ערום מהלבוש על ידי התיקון, א"כ שוש אשיש בה' שאיני מתבייש לעמוד לפניו משום שתגל נפשי באלהי בלובשה הבגדים שעשיתי על ידי הזכיות, וזהו כי הלבישני בגדי ישע, שאותם בגדים ישע הם לנפשי, מעיל הצדקות שעשיתי יעטני, כי על ידי הצדקות עשיתי מעיל לנפשי, וכדברי התרגום מעיל דזכו עטפני כחתנא דמצלח. וגם רומז כאן על ג' לבושים באומרו כי הלבשני בגדי ישע, בגדי לשון רבים, מעוט רבים שנים ומעיל אחד הרי שלשה, וגבי מעיל הזכיר צדקה לפי שהמעיל שמתעטף בו הוא רמז אל הלבוש שמתעטפת הנפש כשרוצה להתפלל על צער החיים כנזכר לעיל, ונמצא שמתעטפת עמו לעשות צדקה עם החיים, ולזה אמר מעיל צדקה יעטני. נקט גבי מעיל צדקה לרמוז על האמור.
עוד יתכן לפרש דע שפעמים זוכה האדם ללבוש הבגדים הנעשי' מהמצות כאן למטה בעולם הזה, וכמו שכתב הרב בעל שית יצחק בדף ח' ע"ד: כשאדם צדיק גמור וענה גופו לרצון קונו, יזכה לבוש העליון אף בחיים, ועל זה מרדכי ואסתר שנאמר ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה א). וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות (אסתר ח טו). עיין שם באורך מדף ז' עד דף ט'. והנה נבא לענין שישראל לעתיד יזכו בחיים חייתם ללבוש העליון, וזהו שוש אשיש בה' כי הלבשני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני. דמשמע כאן בעולם הזה, שעל הישועה שהיא כאן מדבר וקאמר הלבישני ויעטני. ונבין עם זה ענין שאול בדוד, דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו (שמואל א יז לח). ואמרו רז"ל כמדתו. שאע"פ ששאול משכמו ומעלה גבוה מכל אדם, אתרמו לדוד מדיו, ומשם התחיל לקנא בו והתחיל רודפו משם ואילך, שנתיירא שלא יקח מלכותו וכו'. דקשה דשאול בחיר השם במקום לתת הודאה ושבח להקב"ה על נס הבגדים שאתרמו לדוד הקטן והוא פלא התחיל בקנאה, ועוד מאחר שהוא משיח ה' והמלכות של הקב"ה למי שרוצה נותנו, אך נתירא שלא יקח דוד מלכותו כיון שאינו מהקב"ה אינו יכול, ואם לוקחו מהקב"ה הוא איך יכול לבטלו.
אמנם לבא לענין נקדים גם מה שכתב בעל שיח יצחק בדף ח' עמוד א'. הקב"ה נותן לצדיקים ומוסיף על שלהם מאחרים. הכונה כשאדם הוצרך להתלבש אחר פטירתו בלבוש שעושין לו מן המצות ומעשים טובים שלו, אם אין די בשלו נותן לו הקב"ה ירושה משל אחרים, וזהו נקרא חלוקה דרבנן, עיין שם יותר באורך. הכלל העולה שמחלוקת אחרים שאבדו אותן על שמרדו משלים חלוק הצדיקים אם חסרה קצת, ונבא לענין של שאול רוב אמונתו בשפר הנפש הביאו לחשוב מחשבות ולרדוף לדוד, כי היה קנאת הנשמה כי לא היה מקנא על מלכותא דארעא, שהנה כראות שדוד הוא הקטן והוא גבוה מכל אדם ואתרמו לו לבושיו, אמר רמז רומזים לי מן השמים שמשלמים חלוקתו לעולם הבא עם חלוקתי, כלומר מדיו שלי משלמים לו, ולכך נכנס קנאה בלבו, דאין קנאה כקנאת הנוגע לענין הנשמה, וכיון שקנא - הקנאה מביאו שיכנס בו רוח רעה, על דרך עבירה גוררת עבירה. שירדפהו גם להוציאו ממלכות של מטה, ואע"פ שהמלכות של הקב"ה ולמי שחפץ נותנו, רוח רעה שבו לא היה מניחו לחשוב זאת כדי שלא יחזור בו. וכיון דשאול היה נבוך שלא ירש דוד לבוש שלו לעולם הבא מהרמז הגדול שראה, לכן כשהעלה לשמואל והבטיחו על החלוקה דרבנן, באומרו (שמואל א כח יט): מחר אתה עמי במחצתי (ברכות יב ב). מיד הודה לצאת למלחמה הוא ובניו אע"פ שיכלו בחרב, דהצדיק אינו חושש חיי עולם הזה בערך שכר הנפש, כי כל צערו היה על אבוד החלוקה כמדובר, וכיון שהבטיחוהו על זה לא חשש על מלכותא דארעא ומסר עצמו למיתה, וירש מלכותו דוד עם מה שמסר למיתה, כיון שאם בורח היה ניצל כדאמרו רבותינו ז"ל במדרש פרשת אמור וכו'. זו מודעא רבה שרדיפתו לדוד לא בעבור מלכותו היה כי אם מקנאת רמז החלוק שהבין במדיו כדפרישית ונכון. וכפי הקדמתינו שמהמצות נעשין לבוש עליון, ולפעמים זוכה הצדיק בעולם הזה כנזכר, יובן פסוק וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים (בראשית לז ג). פרשו רז"ל כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. וזהו בן זקונים, ובתרגום בר חכים הוא ליה. אם כן כיון שהרבה עמו תורה יותר משאר אחים אהבו ועשה לו שהלבוש העליון יזכה בו בחיים חייתו, וזהו ועשה לו כתונת פסים, ואחיו הקדושים ראו והבינו הדבר, מיד ויקנאו בו אחיו קנאת הנפש, והתחילו לרודפו ולא יכלו דברו לשלום עד סיפור החלומות וגער בו אביו, ואם כל זה ראה שויקנאו אחיו אז ואביו שמר את הדבר, כלומר העלים מעיניהם הדבר של החלוקה דרבנן שהלבישו מחיים, הפך שבעבור ויראו אחיו החלוקה, ומשם הכירו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, לכן העלימה אולי יכול לתקן הקנאה, שבהתבטל הסבה יתבטל המסובב ולא יכול. גם נקדים בהקדמה זו פסוק באיוב סימן ל"א. אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון (איוב לא יט). הכונה היה משתבח עצמו שלא ראה רשע שלא הכניסו תחת כנפיו יתברך כדי לזכותו לחלוקה דרבנן, ולא תהיה נפשו ערומה לעולם הבא מבלי לבוש, ואין כסות לה ולהיות אביון תואב ללבוש זה, וזהו אם אראה אובד שנאבד במעשיו עד שהוא לעתיד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, וכי נשארתיהו אביון בלי כסות עם החלוקה, לא עשיתי כן אלא הייתי עושה הכנות גופניות כדי שיוכל להבין במושכלות לעשות לבוש העליון, וזהו אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם, רומז על ההכנות כמדובר וקל להבין. עוד שם בסימן הנז' רומז גם זה בפסוק ברוב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני. הכוונה ברוב כח מעשית המצות יתחפש כתנתי, שהוא הלבוש העליון אם נשלם או לא נשלם, וכפי כתנתי כלומר כשיעור הכתונת שעשיתי יאזרני אם היא מאירה מאירה ואם חשוכה חשוכה, כפי שיעור עשייתי אם רב אם הרבה.
וזהו גם כן כוונה פסוק באיוב סימן כ"ט. צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי (איוב כט יד). הכונה צדק לבשתי כאן בעולם הזה, שהרבתי בצדקות ובמעשים טובים ומהם נעשה לבוש העליון, וילבשני בו לעולם הבא, ועל ידי הלבשת לבוש זה היה כמעיל וצניף היה מוכן לי ללובשו, כאדם שמוכן לו מעיל וצניף כך היה מוכן לי לבוש העליון שהלבישני, כדי לתקן בו משפט, כנזכר לעיל כשהנפש לובשת לבוש זה יכולה להתפלל על צער דידה ועל צער זרעו שבעולם הזה עד שמתקן המשפט הנגזר, ונמצא מועיל למשפט להמתיקו, וזהו ג"כ כונת פסוק וילבש צדקה כשריון (ישעיה נט יז). וכבגד עדים כל צדקותינו (ישעיה סד ה). ירצה הצדקה שעשה בעולם הזה נעשה הבגד העליון, וילבש אותה צדקה שנעשה לבוש כשריון, הוא כשריון שיש לו חורים חורים, שנמצא חסר מהלבוש עצמו מקום החורים, בעבור שהיא צדקה אחת ולא יכול לארוג כי אם כשיעור הזה, אבל וכבגד עדים נעשה כבגד שהוא לבוש שלם, כל צדקותינו כשהם רבות.
וזהו גם כן ענין בעלת אוב שהעלה לשמואל וראתה אותו עוטה מעיל וכו' (שמואל א כח יד), הוא המעיל שהנפש מתעטף בו כדי להתראות לחיים כנזכר למעלה באורך. ונראה לישב עם זה מאמר רז"ל: והוא עוטה מעיל (שמואל א כח יד). על שם ומעיל קטן תעשה לו אמו (שמואל א ב יט) ע"כ. דקשה אם הם דברים כפשוטן שנראה במעיל על שם המעיל קטן שעשתה לו אמו בקטנותו אין הבנה כלל, שיותר טוב שיתראה בלבוש שמת בו שעם זה ניכר יותר משום שראוהו מקרוב. אלא כוונתם ז"ל לרמוז לנו מה שפירשנו, שהיה עוטה מעיל שהיא החלוקא שעשה עם המצות שהנפש מתלבש בה לירד לזה העולם, ופירשו דזכה למעיל עליון הזה על ידי אמו שהקדישתו לשמים מקטנותו, והיה מתחזקת בידו לזונו ולהלבישו, דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו וכו'. וזהו אומרם על שם וכו'. כלומר זכה שנתעטף במעיל העליון זה על שם ומעיל קטן תעשה וכו' שאותו מעיל גרם לזה. או כלך בדרך זה על מעיל קטן תעשה לו אמו, כלומר שמקטנותו הדריכתו במצות עד שמיד בקטנותו גרמה שעשה למעלה מעיל קטן, כפי כחו של קטן במצות שאינו נתקן עד שנתגדל ועשה מצות בכל כוונתם, ונתגדל גם כן כח אור הלבוש, וזהו והוא עוטה מעיל. כלומר גדול במעלה נמשך על שם מעיל קטן תעשה לו אמו. וק"ל. והוא על דרך ארז"ל רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו. תלהו באמו שהיא גרמה לו שלמד תורה, שגדלו בבית המדרש מיד שילדו כנודע. ובהקדמה זאת פירש החכם השלם הר"ר יוסף קמחי נר"ו דזהו כוונת פסוק ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט יא). בשלו"ם הם אותיות מלבו"ש, כלומר ברך את עמו שיתברכו בלבוש העליון הזה. וזהו כוונת מאמר רז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור ואמר למשה כשיבאו ישראל לידי צרה ויעשו כסדר זה אני מוחל להם וכו'. הכוונה רמז לו ענין עטיפת הלבוש העליון, כשמתעטפים נשמותיהם של ישראל כסדר שאני מראה לך ויתפללו לפני על צרתם של ישראל אני מוחל להם, והעטיפה שאדם מתעטף כאן למטה בטליתו להתפלל היא רמז לעטיפת הנשמה שאינה יכולה להתפלל כי אם בלבישת טלית העליון שעשה במצות. וזהו כוונת פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני כו' (תהלים קב א). שמע תפלתי ושועתי אליך תבא וכו'. רמוז לעטיפת הנשמה בלבוש העליון אחר מותו שנעשה עני וחפשי מן המצות, שהמת נקרא עני ע"ד שאמרו רז"ל כל הרואה את המת ואינו מלוה אותו עליו הכתוב אומר לועג לרש. הרי קורא אותו רש שבהתעטף בלבוש שפעל ועושה מהמצות יש לה פנים לבא לפני הקב"ה ולהתפלל עליו ועל זרעו כמדובר. וזהו תפלה לעני, דהיינו המת כי יעטוף בלבוש העליון, אז ולפני ה' ישפוך שיחו להתפלל ולומר אל תסתר פניך ממני ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. ובלתי לבישת המלבוש אין לה פנים להתפלל. וזה דרמז יונה באומרו בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי. ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשיך. הכונה בהיות שלפעמים הנפש מתלבשת בלבוש זה בחיים חייתו של אדם כנזכר לעיל מספר שיח יצחק, נראה שיונה זכה ללבוש זו כשהגיע למות נפשו במעי הדגה, והתפלל עליו נפשו כי בלתי זו לא היה לו פנים להתפלל. וזהו בהתעטף עלי נפשי, כלומר בראותי שנתעטף עלי נפשי בלבוש העליון, אז את ה' זכרתי כי היה לי פנים לומר לפניו בכח ההתלבשות, ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא, זהו ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשיך. ויובן גם פסוק באיוב לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע וימאס (איוב ז ה). הכונה היה מתרעם שבמקום שעשה מעשים ראוים לזכות להתלבש בחיים חייתו הלבוש העליון לבש בחיים חייתו לבוש של רימה וגוש עפר. וזהו לבש בשרי רימה וגוש עפר עורי רגע וימאס. או אפשר לומר בהפך שכוון לומר בשרי דווקא דהיינו החומר לבש רימה וגוש עפר, לאפוקי נפשי שזכתה ללבוש החלוקא בחיים חייתו בסבת היסורין שסבלתי, ובזה נבין מאמר חז"ל ולבני אהרן תעשה כתנות. שתי כתונות לכל אחד וכו'. דקשה דלמה לא פירשו על פסוק ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. מתנה א' לכל אחד, שתי מתנות לשני עניים. אמנם בהיות שע"י הכתונת זה בלובשם לשרת לפני המקום היו אורגים הבגד העליון שמתלבשת הנשמה לשרת לפני המקום, לכן לרמוז לנו על זה הוכרחו לפרש כאן שתי כתונות לכל אחד, כלומר אחת שהיא שתים, בכתונת שלובש כאן לשרת למטה זוכה ללבוש הנשמה כתונת למעלה לשרת שם לפני ה' לעשות שליחותו כנ"ל, לכן אמר הכתוב תעשה כתונות דמשמע כתונות לכל א', ובא הקבלה ופירש שתי כתונות לכל אחד, כדי לרמוז על מה שפירשנו. ובחבור אחר פרשתי בתיקון קושיא זאת דכאן מוכרח לפרש ב' כתונות לכל אחד ואחד, דאי אפשר שכיון הכתוב לומר כתונות לכל א' כיון דאין עניות במקום עשירות, מה שאין כן גבי הדיוט ולכן מוכרח דמתנות לאביונים הוא שתי מתנות לשני עניים, דגבי הדיוט שייך עניות, כאן כתונות לכל אחד על דרך שפירשו ובחיבור אשר לי פירשתי. וזהו ג"כ כוונת פסוק גבי קרח, את מחתות החטאים האלה בנפשותם. רמז בזה שעל ידי מה שעשו חטאו בנפשותם, מנעו הלבוש מנפשותם, מלשון אני ובני שלמה חטאים. שחסרוהו מנפשותם וניתן לצדיקים כנז"ל, וכן כוונת פסוק ונפש החוטאת היא תמות. ירצה כיון שהנפש מחסרת לבושה היא תמות שעומדת ערומה בלי לבוש, וכן תראה בכל מקום דקאמר נפש כי תחטא. לרמוז על חסרון לבושה שעומדת בלי לבוש על עונה, ותחטא לשון חסרון כמדובר. ובזה יובן פ' אם יהיה אלהים עמדי כו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי כו'. ירצה אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מע"ז ומכל עון כארז"ל, אז אני זוכה להשלים לבוש העליון ובזה ושבתי בשלום, כלומר ושבתי במלבוש, שאותיות בשלו"ם מלבו"ש, אל בית אבי שהוא בצרור החיים ממקום שיצאתי משם, ובהיותי מלובש במלבוש העליון, והיה ה' לי לאלהים להלבשני ולשלחני בשליחותו כנז"ל.
והנה כבר דברנו מהמלבוש הנעשה על ידי המצות שרמוז בפסוקים ובמאמרים, ועתה נדבר מענין המלבוש שנארגת מהימים אשר בהם לא חטא כנז"ל בדברי הרב ז"ל, ונבין דזהו כוונת מאמר חז"ל ויהי בימי אחשורוש (אסתר א, א). ווי לאותם הימים. שהכוונה כיון שהימים שאדם חוטא בהם אינן נכנסים לפני הקב"ה ונדחים בחוץ והם נזופים וכו', וישראל באותם ימים של אחשורוש חטאו עד שנתחייבו כליה, לזה אמר ווי לאותם הימים לפי שאינן נכנסים לתועלת הלבוש, ובהפך בימים שעושה בהם מצות ומ"ט. וזהו כוונת פ' יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה כו' (תהלים לז יח). כלומר הקב"ה יודע ומכיר בימי התמימים שנעשה בהם מצות, ונחלתם של ימיהם לעולם תהיה, כלומר לעה"ב תהיה שנעשה מהם לבוש ונוחל אותם. וזהו כוונת פסוק ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד א). דכיון שמהימים נעשה מלבוש להתכסות בו, נמצא שבא בימים עצמן כאיש שבא בתוך הכסות לכסות עצמו. וזה גם כן פסוק וימת איוב זקן ושבע ימים (איוב מב יז). ירצה מת שבע מהימים דכיון שלא חטא בהם ונעשו מלבוש, הוא שבע מהם שמתלבש בהן, ואיוב בזמן יסורין בחושבו שעל שלא [היו] מעשיו רצוים לפני ה' יסורים באו עליו, אמר ימי קלו מיני ארג ויכלו באפס תקוה (איוב ז ו). כלומר ימי קלו כי לא באו לכלל אריגת מלבוש, וזהו מני ארג - על שלא ישרו בעיני השם, ונמצא שויכלו באפס תקוה, וזהו דקאמר גם בסימן י"ז. רוחי חובלה ימי נזעכו קברים [לי] (איוב יז א). ירצה כיון שרוחי חובלה בחטאים ועונות, ימי נזעכו כי נדחו ונמחו, כי לא היו ראוים ליארג מהם מלבוש לפי שנטמאו, וזהו גורם עלי דקברים לי, שאני אמות עכשו ומחזירני בגלגול כדי לתקן לשעבר, ואני חוזר למות ולהיות נקבר דנמצא שני קברים לי. וזהו אומרו ג"כ ימי עברו זמותי נתקו מורשי לבבי (איוב טו יא). כלומר כיון שימי עברו מלפני הקב"ה שנדחו לחוץ, מאז זמותי נתקו מורשי לבבי, דזמותי ומחשבותי במורשי לבבי, שחשבתי שיארג לי מלבוש בהיותי מחזיק עצמו צדיק, נתקו כל אותם המחשבות ממני, כי בראות עצמי בכובד היסורין שהביא עלי, בודאי כי טעיתי בכל דרכיו, ולכן ימי עברו מלפניו. ובזה נבין כוונת אליפז התימני סימן ט"ו. כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ (איוב טו כ). קול פחדים באזניו בשלום שודד יבואנו (איוב טו כא). לא יאמין שוב מני חשך וצפו הוא אלי חרב (איוב טו כב). נדד הוא ללחם איו ידע כי נכון בידו יום חשך (איוב טו כג). דיש להבין על מה מתחולל הרשע, ועוד מאי כוונת ומספר שנים נצפנו לעריץ, גם לשים לב קול פחדים באזניו - מה פחדים הם וממי שומעם, גם אומרו בשלום שודד יבואנו, לכאורה נראה שאין לו שחר שהשלום עצמו אינו דבר כדי שיבא בה שודד וא"כ מה כיון בזה, גם להבין אומרו וצפו הוא אלי חרב (איוב טו כב). מאי חרב זה, גם להבין כוונת אומרו נדד הוא ללחם איו, מה קשר יש עם האמור, שלכאורה יראה שאין לו קשר. אמנם נראה דכיון שימיו של רשע בעבור שחטא בהם הם טמאים ונדחים מלפני קב"ה והם נזופים ועתידין להעיד עליו ביום הדין, לכן אמר כל ימי רשע הוא מתחולל, שעל ידם כל ימיו הוא מתחולל לפי שעתידין להעיד על חטאיו, ועוד לרשע שמספר שנים שקוצב לו מיום שנוצר מתקצרים ממנו בחטאיו, ומצפנו לעריץ שהוא הצדיק שמוספים אותם שנים על מי שהיה עריץ וחזק בעבודתו יתברך, ואם תאמר שהרשע מתחזק בטומאתו על שאינו יודע ואינו מכיר בעונש המגיע לו במותו ולכך עושה מה שלבו חפץ, זה אינו שהרי קול פחדים באזניו מחכמים המזהירים לו ומדיעים לו, שבשעת מיתת הרשע ג' כיתות של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו, חדא אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים כארז"ל וכו', ונמצא שמפחידים אותו כדי שלא יחטא, ובמה מפחדים אותו באמור לו שבשלום שודד יבואנו, שבמקום שיצא לקראתו כת מלאכי רחמים לומר יבא שלום, שודד שהוא כת מלאכי חבלה יבואנו לקבלו באין שלום אמר ה' לרשעים, ועם כל זה ששומע קול פחדים אלו באזניו מקשה ערפו ואינו יאמין שוב מני חשך, הם דרכיו המקולקלים ואף על פי שיודע שאם אינו חוזר צפוי הוא אלי חרב, למות בחרבו של מלאך המות, הפך שאם יחזור בתשובה ימות בנשיקה, ואם תאמר כיון שנשאר העונש לעתיד אין נרגש ממנו ולכך אינו חוזר, משא"כ אם היה מגיע לו צער בזה העולם היה חוזר בו, לזה אמר נודד הוא ללחם איה, כלומר אע"פ שמגיע לו עניות בחטאיו עד שנודד ללחם, שהוא קשה ממיתה ומעונש העה"ז, יודע שגם נכון ומוכן בידו יום חשך שהוא גיהנם עכ"ז אינו שב, ובא אליפז להודיע עד כמה מקשים ערפם, ודוק ונראה שכשם שע"י המצות והימים שאין אדם חוטא בהם נארג מלבוש, כך מכל חידושי תורה שאדם כותב נבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שיתעדן בהם הנשמה, דלכן לרמוז שמהאותיות נבנים בניינים נקראים אבנים כדאי' בספר יצירה: ב' אבנים בונות. הרי קורא לאותיות אבנים לרמוז על האמור, ובהיות כן ראוי לאדם שכל חדוש שמחדש יעלהו על הספר כדי שיפעול למעלה הבנין, ואפילו חידוש קטן אל יהא קל בעיניו, לפי שאפילו בנין אבנים גדולות ויקרות אין מתקיים כ"א ע"י אבנים קטנים הנתנים בין אבן לאבן, כן למעלה בבנין שנעשה מהאותיות שנתהוו מהכתיבה, ואל תקשה לומר איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהוה בנין למעלה, ק"ו הוא מהדבור שאין בו ממש ועכ"ז גורם לפעול באדם דבר, כנראה בפ' בהעלותך בענין מרים שלקתה בצרעת בעבור הדבור, ומה דבור שאין בו תפיסה שהוא הבל פיו של אדם עושה רושם בגופו, כתיבה שהוא מעשה נראה בעין לא כ"ש שיפעול לבנות בניינים לנפשו, ומה גם שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, ובהיות דבפרקים דלעיל הארכתי בזה קצרתי כאן, תראהו משם.