רמב"ם על פסחים ב
פסחים פרק ב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה פסחים ב רמבם
זו המשנה לרבן גמליאל, שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש.
ואמר בכאן כי כל [זמן] שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה, וזה אמת, רוצה לומר שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית, אף על פי שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו.
ואמרו ולבהמה ולחיה ולעופות - כדי שיכלול בכלל מיני החיות כמו שהם חלוקים בעניין אכילתם, כי יש מהם מצניעים מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בהן.
ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי - כי בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמיצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, והודיע כי זה המאמר דחוי.
ורוצה במאמר ומותר בהנאתו - לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור, הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח.
ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו - אפילו בשעה ששית שהוא מדרבנן. כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאורייתא כל כך, כי אפילו קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושין, אפילו היה אותו החמץ אסור מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו.
ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים - רוצה בו כי כששרפו בזמנו לא יסיק בו תנור בעת שריפתו, כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה.
ופרורין' - ידוע, ולשון העברי פתים, וכמו כן מפרר "פתות אותה פתים"(ויקרא ב, ו).
ואין הלכה כרבי יהודה.
וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר, אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיובשו חזק, ולכתת חלקיו כדי שיאבד מהר:
למדנו בקבלה "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים". ולפי שאין אדם עובר על מצות "לא יראה לך חמץ" בחמץ של נכרי, הוא מותר ואפילו באכילה.
ומה שאמר בהנאה - משום שנאמר בחמיצו של ישראל אסור בהנאה. ואמרו בירושלמי, כי אמרו מותר בהנאה משום שהוא מורה שהוא אסור באכילה, זה הוא במקום שאוסרין שם אכילת פת גוים, ומזה הטעם אסור באכילתו ולא משום החמץ כאשר אמרו, אבל באתרא דנהיג לאכול פת גוים מותר באכילה. וזה יורה הדבר בפת של גוים שתלוי במנהג, והמנהג הוא אצלנו באיי ספרד לאוכלו. ולפי שעבר הישראל על מצות השם שאמר לא יראה, כשהחמץ שלו קנסינן ליה ונאסר אותו בהנאה ואפילו לאחר הפסח:
התנאי בשניהם, שיאמר לו "אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני, קנה מעכשיו", אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו, לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו.
וכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים. וצריך שיבטל בלבו. ורבן שמעון בן גמליאל לא בא לחלק, אבל באר דין המפולת איך הוא:
עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה, והעיקר אצלנו "אין אדם לוקה ומשלם", לפיכך פטור מן התשלומין.
ומדמי העצים - שיעורו אפילו דמי עצים אינו משלם, ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה, ולפיכך אין משלם אפילו דמי עצים:
אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דברי השם יתברך "בערב תאכלו מצות"(שמות יב, יד), ואמר "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"(דברים טז, ג), אם כן כל הזרעים שעיסתם מתחמצת אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה. ואלו החמשת מינין בלבד הם באין לידי חימוץ, וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין עיסתן ואינן מתחמצין. ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו כאחת מברכות ובפרק שמונה עשר דשבת, התבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת.
ומה שפרט בחלה ובתרומה - שמא יאמר אדם מצה שווה לכל אדם בעינן רוצה לומר שתהא ראויה לכל ישראל ולזולתם, הודיענו שאין הדבר כך.
והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה, אף על פי שהיא מצה גמורה, לפי שאמר השם יתברך "ושמרתם את המצות"(שמות יב, יז), ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:
כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה, כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל, הוא מה שאמר יתברך "על מצות ומרורים יאכלוהו"(במדבר ט, יא). ואמרו מרורים נופל על אלו שמונה.
חזרת - חסא.
עולשין - ידוע.
תמכא - מין ממיני עולשין, אלא שהוא גדל בגנות.
חרחרבינה פירש רבינו יצחק "אלקרצעינה".
מרור - מין "כוזברתא" מר ביותר.
ואמרו בין לחים בין יבשים - רוצה בו הקלח שלהם, כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהן, אבל העלין אינו יוצא בהם ידי חובתו אלא אם היו לחים:
מורסן - ידוע, והוא קליפת החטים העבה.
ושורין - הוא שישרו המורסן במים, וישימו אותו בפני התרנגולים שיאכלו אותן כדרכן בנחת.
וחולטין - הוא שילושו הקמח במים חמין בחוזק הרתיחה. ונהגו העם לאסור זה, והתלמוד התיר אותו.
ושפה - פירושו שהאשה מחככת בשרה במורסן.
וילעוס - הלעיסה בשינים:
מחלוקת תנא קמא ורבי מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ, ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון.
ואמר השם יתברך בפסח "ובשל מבושל במים"(שמות יב, ט), ולפי ששנה איסור הבישול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות, אבל סכין ומטבילין אותו בהן אחר שנצלה.
ומי הבצק שנוטלין בהם הידים וכלי הבצק, ישפכו כמו שזכרו, ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה פסחים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב