רמב"ם על מכות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רמב"ם · על מכות · א · >>

מכות פרק א[עריכה]

משנה א[עריכה]

אילו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידין על זה שהוא חלל, היינו פוסלים זרעם, והתורה אמרה "ועשיתם לו כאשר זמם"(דברים יט, יט), לו ולא לזרעו. וכן אין חייבין עדים זוממים גלות, שנאמר "הוא ינוס"(דברים יט, ה) וגו', ולא זוממים.

אבל הם חייבין מלקות, שנאמר "והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע"(דברים כה, א), למדנו מפי השמועה בפירוש פסוק זה שיש בזה רמז כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע, ואחר כך באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע, שמלקין את הרשע שהרשיע את הצדיק והוא שנאמר "אם בן הכות הרשע"(דברים כה, ב), יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה. ואזהרה שלהם מה שנאמר "לא תענה ברעך עד שקר"(שמות כ, יב), ולפיכך מלקין אותן. וכך פירש התלמוד:

משנה ב[עריכה]

ומשלם, מאמרם כל המשלם אינו לוקה ולא אמרו "כל הלוקה אינו משלם", יתבאר לך העיקר הקבוע אצלנו, כי כשיעשה אדם חטא שהוא חייב עליו מלקות מצד אחד ותשלום ממון מצד אחר, משלם ואינו לוקה, וזה בעדים זוממין והחובל בחברו, כולם כמו שנתבאר בכתובות.

והלכה כחכמים:

משנה ג[עריכה]

משלשין - שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מניינם.

ואמרה תורה במחויבי מיתה "אשר הוא רשע למות"(במדבר לה, לא), ונאמר במחויבי מלקות "אם בן הכות הרשע"(דברים כה, ב), הנה כי כמו שיהרג כל אחד מהן כמו כן לוקה המלקות השלם.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ד[עריכה]

אמרה תורה "והנה עד שקר"(דברים יט, יח) העד, ולא נאמר עדות שקר, עד שתהיה העדות על עצם העדים, ולא על הדבר שהעידו עליו והוא "עדות מוכחשת", ונדחו דבריהם של אלו, וכאילו אין שם עדים כל עיקר.

ואמרו ונהרגו על פיהם - רוצה לומר שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו, ואף על פי שהם תרי ותרי, לפי שהעדות על עצמם של (עדות) [עדים], ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה, לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג, ואין עלינו לדעת עדותם, אבל מה שאנו מעידים שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני, לפיכך שומעין דבריהן ויהרגו העדים:

משנה ה[עריכה]

פירוש זה המאמר, כי כשיעידו העדים שראובן הרג את שמעון, אחר כן בא קהת וחושים והזימו אותם עדים, ואחר כך באו עדים אחרים והעידו אותו העדות בעצמו שהעידו העדים הראשונים והוא שראובן הרג את שמעון, והזימו גם כן קהת וחושים לאותם העדים השניים, וכן השלישיים ורביעיים, ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כולם עדות אחת ושני עדים עומדין ומזימין את כולם, יהרגו על פי שנים האלו.

ורבי יהודה אומר כאילו הוא תמה מזה, אסטיסיס היא זו, גזור מן "אסטיס" והוא צבע שצובעים בו כעין תכלת ונקרא בערבי "נלג", פירוש זה, אמר כאילו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מי שנגע בה יצטבע, כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותו עדות יהרג, ואין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד, ואין שומעין מאותן שבאין אחר כן.

ואין הלכה כרבי יהודה. לפי שאילו נתבררה עדות העדים השניים ולא ימצא להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו. וגם כן אילו באו עדים ויזימו קהת וחושים, יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים הראשונים. ועל זה תקיש:

משנה ו[עריכה]

כשנהרג אותו שהעידו עליו ואחר מותו הוזמו, העדים לא יהרגו, כמו שנאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו"(דברים יט, יט) ועדיין אחיו קיים. אבל החכמים מעידים, שהרי הסכימו עליו:

משנה ז[עריכה]

דברי רבי עקיבא פירושו, כי העדות היא מתקיימת בשנים, וכשנלוה אליהם שלישי יהרג עמהם אם הוזמו שלשתן, ואילו הוזם הוא לבדו לא יהרג, ולא נתחייב מיתה אלא על שנצטרף לעוברי עבירה.

ודברי רבי עקיבא ורבי שמעון קיימין ואין עליהם חולק, ואולם כל אחד מהם עניין ברור.

וזה שאמרנו עד שיוזמו כולם, ובלבד שיעיד כל אחד מהם בתוך כדי דיבור חבירו ויהיה הכל עדות אחת, וכאילו כולם העידו עדות בבת אחת:

משנה ח[עריכה]

עניין דברי רבי, כי כשיבוא קרוב, ולא בא להעיד על האיש ההוא אבל בא לראות מה שיעשה ולא ידע אם יש שם קרוב, וראה מה שראה, תתקיים העדות בשנים כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים.

והלכה כרבי:

משנה ט[עריכה]

זה שהתרה בו, כשראה העדים יצטרף עמהם, ואם לא ראה אותם לא יצטרף.

ולפיכך כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר, וכמו כן הם כולם רואים את המתרה, הרי זה מצטרפין, ויחזור הכל עדות אחת.

ואין הלכה כרבי יוסי.

ואמרו שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן - הוא דבר ברור, וראוי לסמוך עליו:

משנה י[עריכה]

כבר בארנו בפרק ראשון [הלכה ג] ממסכת סנהדרין, כי הסמיכה בארץ ישראל, ויש להם רשות לדון בארץ ובחוצה לארץ דיני קנסות ודיני נפשות. אבל אין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא בזמן שדנין דיני נפשות בארץ ישראל, כל שכן שאין דנין אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית, כמו שנאמר "לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט"(דברים יז, יב), בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות, ובלבד שיהיו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש.

וזה שזכר ממיעוט המיתה, ראוי שיכוונו הסנהדרין זה בהתבוננות ומיתון בדינין. ואם אינן יכולין ונתקיימה העדות על מי שחייב מיתה, יש להם להמית אפילו אלף איש ביום אחד כשיזדמן זה שיהיה ראוי על פי התורה: