רמב"ם על כלאים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על כלאים · ה · >>

כלאים פרק ה[עריכה]

משנה א[עריכה]

ללקט עשר גפנים לבית סאה - שיהיה בשיעור בית סאה, עשרה גפנים.

ונטועות כהלכתן - הוא שיהיו שתים כנגד שתים, ואחת יוצא זנב.

כרם דל - הוא המדולדל, רוצה לומר שגפניו מועטין, ואף על פי כן יקרא כרם.

ופירוש נטוע ערבוביא - שנתערבב, ואינו נטוע על סדר שורות שורות.

וכבר הקדמנו בפרק שקודם זה, מה התועלת בהיות המקום שנטעו בו הגפנים כרם, והיות זה השם נופל עליו, או היותו בלתי כרם.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ב[עריכה]

כשיהיה בין שתי השורות פחות מארבע אמות, יהיו דוחקות זו את זו, ומפסידות אלו את אלו.

ואמר רבי שמעון, "אדעתא למעקר, לא נטעי אינשי", ואינה כרם, אבל הוא כמו גפן יחידית.

וחכמים אומרים, שיש מי שנוטע כרם כך, ויעקור ממנו מה שנפסד, ויניח השאר. וכן אמרינן "האי מינייהו דשפר - שפר; ודלא שפר - ליהוי ציבי". ופירוש "ציבי" - העצים שהם שורפים.

ועניין רואין את האמצעיות כאילו אינן - כבר פירשו בתלמוד, שהוא מותר להדלותן על גבי זרעים, מפני שהן כשאר העצים, וזה עניין מה שאמר "כאילו אינן". ופירוש "להדלותן" - להמשיכן, ולהטותן על גבי הזרעים.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ג[עריכה]

"שומרה" - מקום גבוה, יעמוד שם הצופה לשמור הכרם.

ו"שער כותש" - הוא שיהיו ענפי גפנים מחוברים בראש המקום ההוא, ונוגעין בו.

וכותש - רוצה לומר שיהיו זמורות הכרם מגיעין לקרקע השומרה.

ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

והלכה כחכמים:

משנה ד[עריכה]

"נקע" - חפירה יתקבצו שם המים.

וכבר זכרתי לך פעמים רבות, מעבודת הכרם ששה טפחים. והודיענו שאף על פי שתהיה כלאים עם הגפן בחפירה אחת, הוא מותר, כשיהיה בין הזרעים ששה טפחים.

ורבי יוסי אוסר, עד שיהיה בגת ארבע אמות, ואז ירחיק מן הגפן ששה טפחים, וזורע את המותר, על הדרך המחויב במחול הכרם וקרחת הכרם.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ה[עריכה]

הנוטע ירק - הוא הזורע אותם.

והמקיים - הוא שיראהו צומח, ויניחהו.

ומה שאמר "הרי זה מקדש ארבעים וחמישה גפנים" - כפי מה שאומר, והוא שהוא מקדש לעולם שש עשרה אמה לכל רוח עגולות, כדי שתהיה העגולה שיתקדש כל מה שבתוכה, עגולה שיש באלכסונה שנים ושלושים אמות. ומה שהצריכו לקצוב שיעור מה שנתקדש בדמיון הראשון במניין הגפנים, והוא מה שאמר "ארבעים וחמש גפנים", ולקצוב בדמיון השני כמידת העגולה, והוא מה שאמר "שש עשרה אמה לכל רוח עגולות", מפני שהכרם כשיהיה נטוע על ארבע ארבע, והוא שיהיה בין כל שורה ושורה ארבע אמות, בשורות האורך ובשורות הרוחב, יהיה בין כל גפן וגפן ארבע אמות, יהיו כל הגפנים שיש בתוך העגולה ארבעים וחמישה גפנים כאשר אבאר, אחר שיהיה על ארבע ארבע או על חמש חמש. אבל אם יהיה על שש שש או על שבע שבע, ונעגל עגולה שיהיה באלכסונה שנים ושלושים אמות, לא יהיה מנין הגפנים המנויין בתוך העגולה כשיהיה על שש שש, כפי מנינם כשיהיה על שבע שבע, אלא ישתנה מנינם. ומפני זה לקח העיקר שיכלול הכל, ואמר שש עשרה אמה לכל רוח. ויש לך לשאול ולומר, מאחר שאחר הקידוש שש עשרה אמה לכל רוח, היה לו לקצר ולומר "הנוטע ירק בכרם, או מקיים, הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח, עגולות ולא מרובעות". וכמו כן שלא הודיענו מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה, כשיהיה נטוע על שש ועל שבע או יותר ממנו, כך לא היה צריך להודיענו מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה, כשיהיה נטוע על ארבע ועל חמש. התשובה על זה, אמת שכך היה לו לעשות, לולי התועלת שהודיענו באומרו שהוא מקדש ארבעים וחמישה גפנים, אם יהיה נטוע על חמש. שאילו עשינו הנה אלכסון העגולה שנים ושלושים אמות, כשיהיה נטוע על חמש חמש, יהיה מנין הגפנים פחות מארבעים וחמישה, וכשיהיה נטוע על חמש חמש, יצטרך להיות אלכסון העגולה ארבעים אמה. ועשה זה לטעם שאבאר לך, כשנצייר הצורות שאנו צריכין בזו ההלכה.

ואומר, כשיהיה הכרם נטוע על ארבע ארבע, והפרשנו מזה הכרם מרובע ארכו, רוצה לומר שנים ושלושים, יהיה מרובע תשע שורות מן הגפנים רוחב ותשע באורך. וכשנעגל עגולה בתוך אותו המרובע, שיהיה היקפה נוגע בשורות החיצונות, כדי שיהיה חצי אלכסון העגולה שש עשרה אמות, ימצא בתוך העגולה חמש וארבעים גפן, וזהו צורתה:

Rambam-Cilayim c5-m5-d1.jpg










לכשתסתכל בצורה הזאת, תמצא שמה שבתוך העגולה ארבעים וחמישה גפנים וזהו צורתה. וכשתסתכל השורות, תמצאם שבע על שבע והם ארבעים ותשעה גפן, ויצאו מהם ארבעה גפנים חוץ מן העיגול, והם הגפנים הארבעה שבארבע הזויות. אבל כשיהיה נטוע על חמש, וחקקנו מרובע משנים ושלושים על שנים ושלושים, יהיה המרובע ההוא כולל בתוכו מן הגפנים שבע על שבע שורות. ויקח אמה מן השורה השמינית מכאן, ואמה מן השורה התשיעית מכאן, מפני שהשבע שורות יש ביניהן ששה מרחקים, בכל מרחק חמש אמות, והכל שלושים אמה. ואנו צריכין שנים ושלושים אמות, לפיכך יוציא צלע המרובע מן השורות השבעה, ויקח אמה מכל שורה, ונמצא קו העגולה שיש באלכסונה שנים ושלושים אמה. יוציא מכל שורה מן השורות החיצונות אמה אחת, ונכנס במרחק שיש בין שתי השורות, ויהיה מרחק קו העגולה, מכל שורה מהשורות היוצאות מן העיגול, ארבע אמות, על זו הצורה:

Rambam-Cilayim c5-m5-d2.jpg










צווה להוסיף על אלכסונה, עד שיהיה נוגע הקו שלה בשורת הגפנים, וכשיעשה זה, נמצאו הגפנים כולם, שהם כשבע שורות על שבע שורות, נכנסו בתוך העיגול, לבד מארבע הגפנים שבארבע הזויות. ויהיה אז אלכסון העיגול כשנרחיב אותו כמו שאמר, עד שיהיה נוגע בשורות החיצונות, ארבעים אמה, ואז יהיה זה הירק מקדש עשרים אמה לכל רוח עגולות, ואז יהיה נכנס בתוך העיגול ארבעים וחמישה גפנים, וזו צורתה:

Rambam-Cilayim c5-m5-d3.jpg










וכשתסתכל בצורה הזאת כמו כן, תמצאנה כמו הצורה הראשונה, ותמצא שיש בתוך העגולה מרובע משבע שורות על שבע שורות, ואין מהם חוץ לעגולה לבד מארבע גפנים בארבע זויותיו. וזה הוא שאמר בתלמוד, על מה שאמר מקדש ארבעים וחמישה גפנים, אמר "היאך עבידא שבע שורין של שבע על שבע, צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות הכרם, נשתיירו שם ארבעים וחמישה גפנים". ונתבאר לך זה הדבר ממה שהקדמנו בצורות באר היטב.

וכן נתבאר לך שהעגולה הכוללת ארבעים וחמישה גפנים, כשיהיה נטוע על חמש חמש, שאלכסונה ארבעים אמות, שהיא אם כן עשרים אמה לכל רוח. וזה העניין הצריכו לומר ארבעים וחמישה גפנים נטוע על ארבע ארבע ועל חמש חמש, ולא אמר שש עשרה אמה על כל רוח, שאם יהיה על חמש חמש, נמצא הנכנס בתוך העגולה שבע ושלושים גפן בלבד, כמו שנתבאר בצורה השנית מן הצורות שהקדמנו, אבל כשיהיה נטוע על שש שש, יהיה מנין הגפנים שבתוך העגולה עשרים וארבע גפן, וזהו צורתו:

Rambam-Cilayim c5-m5-d4.jpg










ויש לך לשאול, לאיזה טעם כשיהיה נטוע על חמש חמש כשמצאנו העגולה באלכסונה שנים ושלושים, שיצא אלכסונה מן המרובע, שיש בו שבע שורות על שבע שורות, אמה אחת לכל צד, מפני מה משכנו האלכסון עד שיגע בארבע האחרות הסמוכות לשבע השורות החיצונות, ובכאן כשהוא נטוע על שש שש לא עשינו כך, ומפני מה לא נוסיף באלכסון העגולה עד שיגיע בשורות האחרות, לאחר שיצא מן השורה הששית אמה, כמו שיתבאר מצורה הרביעית שהקדמנו. התשובה, שהכרם כשיהיה חמישה על חמישה, ועשינו עיגולה, וראינו אותה כאילו היא כולה מלאה ירק, ואלכסונה שנים ושלושים, ויצא האלכסון מן השורות אמה לכל צד, נשאר מן האלכסון העגולה ובין השורה הסמוכה לו מבחוץ ארבע אמות, כמו שיתבאר בצורה השנית שהקדמנו. וארבע אמות הוא שיעור עבודת הכרם, כמו שנשנה פעמים רבות, ובעבור שהשיעור מצומצם, ראינו כאילו העגולה רחבה ונמשכה וגדלה עד שהגיעה לשורות החיצונות, שהיה ביניהן ובין קצה האלכסון ארבע אמות. וזה הטעם הצריכו לומר מקדש ארבעים וחמישה גפנים, כשיהיה נטוע על חמש, שאי אפשר להיותו, אלא לאחר שנוסיף בעגולה כמו שבארנו. אבל בכאן כשיהיה נטוע על שש, ויצא האלכסון אמה כמו שיתבאר בצורה הרביעית, נשאר בין קצה האלכסון ובין שורה הסמוכה לו חמש אמות, ואפילו שנראה כאילו העגולה מלאה ירק, ישאר בינה ובין השורות החיצונות חמש אמות, והוא יותר ממה שצריך לעבודת הכרם בתוספת אמה, ועל כן הספיק לנו מה שנמצא בתוך העגולה והוא שנתקדש, ולא הוספנו ברוחב העגולה כלום, מפני שאין צריך לזה הדבר.

ואם יהיה נטוע על שבעה שבעה, יהיה מנין הגפנים הנמצאות בתוך העגולה, שיש באלכסונה שנים ושלושים אמה, עשרים ואחת אילנות, וזה צורתה:

Rambam-Cilayim c5-m5-d5.jpg










וכשתסתכל בצורה זו, תמצא אלכסון עגולה, יוצא מצלעות המרובע שיש בו חמש גפנים על חמש גפנים, שתי אמות לכל רוח, ונשאר המרחק בין קצה האלכסון ובין השורה החיצונה הסמוכה לה חמש אמות, מפני שהוא נטוע על שבע, ומפני זה לא משכנו האלכסון עד שיהיה מגיע לשורות החיצונות. אם כן כבר נתבאר, שמנין הגפנים הנכנסות בעגולה שיש באלכסונה שנים ושלושים אמות, כשיהיה נטוע על שש שש, משתנה ממניינם כשיהיה נטוע על שבע. ואולם אנו אומרים שש עשרה אמה לכל רוח עגולות, לבד כשיהיה נטוע על חמש, שנצטרך אז לקדש חמישה וארבעים גפנים, כמו אילו יהיה הנטוע על ארבע ארבע. ובארנו טעם כל המניינים ההם, והתבארו סודות כל ההלכה הזאת, על כן שים לבך אליה להתבונן בה היטב, מפני ששאלו בהם לגאון מגאוני התלמוד, והיתה תשובתו אחר רוב דברים, יש בדבר דקדוקים הרבה, ואחר כן יסייעו מן השמים ונצוה לפרשהו לכם.

ויש לך לדעת שמקום הירק, אין חוששין עליו אם קטן אם גדול:

משנה ו[עריכה]

תוספת זו תהיה משוערת בזמן כפי שאומר, וזה כי כשנאמר שזה הירק כשילקטוהו, ייבש שלא יהיה נשאר בו לחות במאתיים שעות, אין ספק שבשיעור שעה אחת ייבש מלחותו חלק ממאתיים. וכן נאמר בו כי כשיניחנו שעה, יוסיף בלחותו חלק ממאתיים, וכשיניחהו שעה אחת יהיה אסור. וזה עניין שאמר בתלמוד, "לוקט אחד ומניח אחד, מפני שזה פוחת וזה מוסיף":

משנה ז[עריכה]

אמר הכתוב: "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע"(דברים כב, ט), ובא בקבלה פרט נפלו ממנו זרעים, או שיצאו עם הזבלים, או עם המים, שלא זרע כלום, אבל נזרע מאליו מבלי כוונתו.

"וסיערתו הרוח לאחריו" - הוא שיתפזר הזרע לאחריו ויפול בכרם, והוא אנוס, ומפני כן אינו מקדש.

ואם יפזרהו הרוח לפניו, והוא רואה אותו, חייב להסיר אותו. אם צמח ונעשה עשב כגון שחת, יהפך הארץ ודי לו. ואם נעשה אביב ינפצהו, ויוציא החיטה לצד אחר, ויהיה אסור בהנאה, ויהנה בתבן. ואם נתכוון לעזוב אותו עד שצמח, והיה זרע ראוי לקצור ולדוש, יהיה הכל נשרף, ואסור בהנאה ואפילו התבן, מפני שכך דין כלאי הכרם להשרף. הוא שאמר הכתוב: "פן תקדש המלאה"(דברים כב, ט), ותרגומו "דלמא תיתוקד".

והלכה כרבי מאיר:

משנה ח[עריכה]

אמר הכתוב: "אשר תזרע"(דברים כב, ט) - מה שנהגו בני אדם לזרוע, ורוצים בקיומן. ואין מנהג בני אדם שירצה קיום הקוצים בשדהו, אבל יעקור אותם.

ורבי אליעזר אומר, כי הערביים יניחוהו בשדותיהם כדי שירעוהו גמליהם. ואחר שקצת בני אדם רוצה להניחם בשדהו, אסור בכל מקום.

וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בארץ ערב, ששם רוצים בקיומם.

ופירוש "אירוס" - עשב, שקורים בלשון ערב "סיסנבר", ו"נענע" רחב העלין ובלע"ז "מינטא".

ו"קיסוס" - בערבי "ללבב", ובלע"ז "קוריולה".

ו"שושנת המלך" - נקרא "שקאיק אל נעמן", ובלע"ז "רושילה".

ו"הקנבוס" - נקרא "קנב", ובלע"ז "קנבוש".

ו"הקינרס" - "אל קנדיאה".

ואין הלכה כרבי אליעזר, אלא כרבי טרפון: