רמב"ם על כלאים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על כלאים · ד · >>

כלאים פרק ד[עריכה]

משנה א[עריכה]

קרחת - שם מקום חלק, אשר נעקרו ממנו האילנות, והוא גזור ממלת "קרח הוא"(ויקרא יג, מ).

אם אין שם ששה עשר אמה - היא סתם משנה לדעת בית הלל.

ושאמר נותנין לו עבודתו - הוא שירחיק מן האילנות ארבע אמות מכל צד, והיא "עבודת הכרם" כמו שיתבאר, ויזרע השמונה אמות הנשארות ומה שנוסף:

משנה ב[עריכה]

מחול הכרם - הוא מקום הפנוי מן הכרם שאין שם גפנים, והוא מדבריהם מעניין מחילה, רוצה לומר עזיבת הדבר.

נותנין לו עבודתו - להרחיק מן האילנות ארבע אמות, שהוא "עבודת הכרם", ויזרע עד הגדירות שהוא שמונה אמות.

ומה שאמר, שכשישאר בין האילנות והגדירות פחות משתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם, מפני שהנשאר אצל הגדירות הוא הפקר, ובלבו לעזוב אותו. וכן אמרו: "והרי כותל דלא מזרע ליה, אפקורי מפקר ליה", אבל מה שיהיה רחוק מן הכותל, הוא מקפיד עליו. ואחר שהרחיק ארבע אמות כבר הפריש והבדיל, והוא מה שאמרו: "ואידך, אי איכא ארבע אמות, חשיב; ואי לא, לא חשיב":

משנה ג[עריכה]

רבי יהודה, היה קורא שם המקום שבין הגדר והכרם "גדר הכרם", והיה קורא "מחול הכרם" המקום שבין הגדר[ות] הפנוי. [כ]שבין שתי הכרמים שנים עשרה אמה, מותר לו להניח ארבע אמות לכרם, וארבע אמות לכרם האחר, ויזרע ארבע אמות הנותרות.

ותנא קמא סבר, כי מה שיש בין שני הכרמים, דינו כדין הכרם שחרב מאמצעו.

ואין הלכה כרבי יהודה.

ושאמר איזה הוא גדר - רוצה לומר הגדר המפריש בין הכרם לזולתו, עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן, והכרם מצד אחר, שהגדירות יפרישו ביניהן. אבל אמרו בתלמוד: "רבן גמליאל ובית דינו התקינו, שיהו מרחיקין ארבע אמות מן הגפנין לגדר".

וחריץ - היא חפירה, והוא גם כן מפריש, ומותר לזרוע על שפתו, ולנטוע על השפה האחרת, בלא מרחק:

משנה ד[עריכה]

העיקר בידינו בכל הדינים, ש"כל פחות משלושה טפחים, כלבוד דמי", רוצה לומר שהוא כמחובר, ודבר זה הלכה למשה מסיני.

והשיעור ש"יכנס בו הגדי בבת אחת"(ערובין, טו.), הוא שלושה טפחים ולא פחות, ומחיצה שאפשר להיכנס בה הגדי בשעת מרוצתו בדוחק, אינה מחיצה.

והעומד מרובה על הפרוץ - שתהיה מידת העומד מן הקיר, יותר ממידת כל המקומות הפרוצות בו, כשיהיו נכללות.

ומה שאמר "כנגד הפרצה, אסור" - רוצה לומר שאינו מותר לזרוע אצל הפרצה, עד שירחיק מן הגפנים כדי "עבודת הכרם", והיא ארבע אמות, ואם יהיה "פרוץ כעומד", יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה:

משנה ה[עריכה]

המחלוקת בשורה, אם נקראת כרם אם לא. שהרי הכרם מרחיקין ממנו ארבע אמות, והיא "עבודת הכרם", ואז יהיה מותר לזרוע; ואם לא נחשבה כרם, לא ירחיק, לבד ששה טפחים, כמו שיעשה בגפן יחידית.

ואמר הכתוב בכלאי הכרם: "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם"(דברים כב, ט), רוצה לומר שאסור ליהנות בשתי התבואות. וכל מה שתמצא בזו המסכתא "המקדש" ו"קידש", זה עניינו.

ובית שמאי, שהם אומרים ששורה אחת כרם, אומרים שכל מי שזורע התבואה, בתוך ארבע אמות הסמוכים לכרם מבחוץ, והיא "עבודת הכרם", הפסיד שורה אחת, והיא השורה הסמוכה לזרע, מפני שאמר הכתוב: "ותבואת הכרם".

ובית הלל, שאומרים שלא יקרא כרם, אלא עד שיהיה שתי שורות, אומרים "קידש שתי שורות", שתבואת הכרם אינה נקראת בפחות משתי שורות:

משנה ו[עריכה]

יוצאת זנב - פירוש כזנב, כמו זאת הצורה:

Rambam-Cilayim c4-m6-d1.jpg



ושתים כנגד שתים, ואחת בינתים - הוא שתהיה החמישית, בין השתים מאותן ארבע גפנים, איזה שתים מהן, ויהיה על זו הצורה כמו זאת:

Rambam-Cilayim c4-m6-d2.jpg



ושתים כנגד שתים כנגד ואחד באמצע - כמו הצורה הזאת:

Rambam-Cilayim c4-m6-d3.jpg




משנה ז[עריכה]

נמוך - שפל.

וכבר ביארנו (בפאה רפ"ב), שדרך היחיד ארבע אמות, ודרך הרבים שש עשרה אמות. ועניין הרי אלו מצטרפות, כדי שיהיה אסור לזרוע ביניהם, ויהיה הכל כרם, וירחיק ארבע אמות מהן כמו שביארנו, ואף על פי שהוא אחד בתוך שלו, ואחד בתוך של חבירו.

אם ערסן - נגזר ממלת "עריס", והוא הגפן הסורחת, שיסככו ענפיה כמו סוכה. וירצה לומר, אם אסף ענפי זאת עם זאת, ועשה מהם עריס אחת, הרי אלו מצטרפות.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ח[עריכה]

שתי שורות אינו כרם, עד שיהיה שם אחת "יוצא זנב", כמו שהקדמנו. ומפני כן לא הוצרכו לשש עשרה אמות, כמו שאמרו בכרם שחרב באמצעו, מכל כשיהיה בין השורות שמונה אמות, ונתן לכל שורה עבודתה והם ששה טפחים, לפי שהן כמו גפן יחידית, והשאר יהיה נזרע.

ואם היו שלשה שורות, הוא כרם בלא ספק. ויהיה דין המקום שבין כל שתי השורות מהם, כדין קרחת הכרם שהיא שש עשרה אמה, כאשר הקדמנו בתחילת הפרק.

ואמר רבי אליעזר בן יעקב, אפילו חרבה השורה האמצעית, מאחר שהיה כרם, יהיה דין המקום הנשאר בין שתי שורות החיצונות, כדין כרם שחרב מאמצעו.

ומה שאמר "שאילו מתחלה נטען" - רוצה לומר שאילו נטע (עשרים) [שתי] שורות מתחילה, לא הוצרך להיות ביניהן אלא שמונה אמות, כמו שאמרנו.

ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

משנה ט[עריכה]

שש עשרה על שש עשרה - הוא שישים בין כל שתי שורות, שש עשרה אמה.

וצלמין - שם מקום.

וניר - היפוך הארץ בחרישה.

ובור - הארץ הנשמה, אשר לא עובדה, וכבר הקדמנו פירושו (בפיאה רפ"ב).

ומה שהיה הופך שתי השורות לצד אחד, כדי שיזרע שש עשרה אמה כולם, ולא יצטרך להניח עבודה לכל שורה, כמו שהיה הופך שיער שורה אחת למערב, ושער שניה הסמוכה לה למזרח, ויתקבצו הענפים משתי שורות בשש עשרה אמות שיש ביניהן. וכן יעשה לשתי השורות הסמוכות לאלו שתי השורות, ונמצא שנתגלה ביניהם שש עשרה אמה מכל חלק, וסרו ענפי האילנות מעל שני הצדדין, ואותו מקום יזרע כלו. ולשנה אחרת, היה מחזיר מה שהפך לצד מערב לצד מזרח, ויחזיר מה שהפך לצד מזרח לצד מערב, ונתקבצו הענפים, ומסככים על המקום אשר זרע בשנה שעברה, ויתגלה המקום שהיה נסתר. וכן היה עושה בכל הכרם. וזה מבואר היטב כשתתבונן בו, ולא תצטרך לעשות בו צורה.

[ורבי מאיר ורבי שמעון אומרים, שאם יהפוך הענפים על ענין זה,] אפילו אם אין בין שורה לשורה, לבד משמונה אמות, מותר על זו הדרך, לפי שלא נצטרך לשש עשרה אמה אלא כשיהיה חרב. אבל כשיהיה נטוע מתחלה שמונה שמונה, הוא מותר לדעת רבי מאיר.

והלכה כמותו: