משנה כלאים ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ד · משנה ג | >>
רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם.
ואיזה הוא מחול הכרם.
בין שני הכרמים.
ואיזה הוא גדר ה, שהוא גבוה עשרה טפחים.
וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.
משנה מנוקדת
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֵין זֶה אֶלָּא גֶּדֶר הַכֶּרֶם.
- וְאֵיזֶה הוּא מְחוֹל הַכֶּרֶם?
- בֵּין שְׁנֵי הַכְּרָמִים.
- וְאֵיזֶה הוּא גָּדֵר?
- שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים;
- וְחָרִיץ,
- שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה.
נוסח הרמב"ם
רבי יהודה אומר:
- אין זה אלא גדר הכרם.
- ואיזה הוא מחול הכרם? -
- בין שני כרמים.
- ואיזה הוא גדר? -
- שהוא גבוה עשרה טפחים.
- וחריץ? -
- שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה.
פירוש הרמב"ם
רבי יהודה, היה קורא שם המקום שבין הגדר והכרם "גדר הכרם", והיה קורא "מחול הכרם" המקום שבין הגדר[ות] הפנוי. [כ]שבין שתי הכרמים שנים עשרה אמה, מותר לו להניח ארבע אמות לכרם, וארבע אמות לכרם האחר, ויזרע ארבע אמות הנותרות.
ותנא קמא סבר, כי מה שיש בין שני הכרמים, דינו כדין הכרם שחרב מאמצעו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ושאמר איזה הוא גדר - רוצה לומר הגדר המפריש בין הכרם לזולתו, עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן, והכרם מצד אחר, שהגדירות יפרישו ביניהן. אבל אמרו בתלמוד: "רבן גמליאל ובית דינו התקינו, שיהו מרחיקין ארבע אמות מן הגפנין לגדר".
וחריץ - היא חפירה, והוא גם כן מפריש, ומותר לזרוע על שפתו, ולנטוע על השפה האחרת, בלא מרחק:
פירוש רבינו שמשון
אין זה אלא גדר הכרם. ואפי' אין שם אלא ו' אמות מרחיק ד' אמות וזורע את המותר:
ואיזהו מחול הכרם. שצריך י"ב אמה:
בין שני כרמים. וכשאין שורות הכרמים שוות זו לזו כגון כרם שבצד זה של מחול שורותיה מן המזרח למערב ושבצד אחר מצפון לדרום ואם היו מכוונין היה נראה כקרחת הכרם ובעו ט"ז וכן מוכח בירושלמי (הל' א) דא"ר יונה הדא דתימ' כשאין הכוורתי' מכוונין אבל אם היו מכוונין אסורין פי' לגזע קרי כוורת לקמן בפ"ה בכמה מקומות בירושלמי:
אי זהו גדר. אגב שהזכירו מפרש לי' ואגב גדר מפרש חריץ:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אין זה אלא גדר הכרם - מקום שבין גדר לכרם גדר הכרם הוא קרוי, ואפילו אין שם אלא שש אמות ד מרחיק ארבע אמות וזורע את המותר:
ואיזהו מחול הכרם - שצריך י"ב אמות, מקום שבין ב' כרמים. ות"ק סבר מקום שבין ב' כרמים ככרם שחרב באמצעו הוא נדון. ובירושלמי מוכיח דלא אמר ר' יהודה איזהו מחול הכרם בין שני הכרמים אלא כגון שאין שורות הכרמים שוות של זו לזו, כגון דכרם של צד זה של מחול שורותיה מן המזרח למערב ושבצד אחר מן הצפון לדרום, דאם היו מכוונים מודה רבי יהודה דנראה כקרחת הכרם ובעי ט"ז אמה. ואין הלכה כר' יהודה:
איזהו גדר - המפריש בין הכרם שיכול להניח כרם מצד זה ולזרוע מצד אחר, וכן חריץ:
פירוש תוספות יום טוב
גדר הכרם. כתב הר"ב ואפי' אין שם אלא שש אמות וכ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בפ"ז ארבע אמות ומחצה:
איזהו גדר וכו'. לשון הר"ש אגב שהזכירו מפרש ליה. ואגב גדר מפרש חריץ:
ורחב ארבעה. עיין מ"ש פ"ב משנה ח ולהרמב"ם בפ"ז מהלכות כלאים ורחב ארבעה קאי נמי אגדר וכן בדברי הר"ב במשנה דלקמן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על הברטנורא) ולהר"מ ארבע אמות ומחצה:
(ה) (על המשנה) גדר. אגב שהזכירו מפרש ליה ואגב גדר מפרש חריץ. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
איזהו גדר כו': פשוט דלאו מילתיה דר"י היא אלא סתמא היא:
ורוחב ד': פי' ד' טפחים. ומשמע דרוחב ד' קאי נמי אגדר אע"ג דגם בהרמב"ם ז"ל שם אינו אלא כלשון משנתינו. ופי' הר"מ ז"ל בפי' המשנה ושאמר איזהו גדר ר"ל הגדר המפריש בין הכרם לזולתו עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן והכרם מצד אחר שהגדרות יפרישו ביניהם אבל אמרו בתלמוד ר"ג ובית דינו התקינו שיהו מרחיקים ד"א מן הגפנים לגדר ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
רבי יהודה אומר אין זה: מחול הכרם שאמרת:
אלא גדר הכרם: וביש יותר מד"א. זורע המותר:
ואיזה הוא מחול הכרם: שצריך יב"א:
בין שני הכרמים: שכרם א' במזרח וכרם א' בדרום. ולת"ק זה נמי כקרחת כרם. אבל מקום שבין ב' כרמים. א' למזרח וא' למערב כעל"פ דהיינו קרחת:
איזה הוא גדר: מלתא אחריתא קאמרה סתמא דמתני'. איזה גדר שמפסיק. שיכול לסמוך כרם מצד זה וזרעים מצד זה: ול"מ היה נ"ל דה"ק איזהו גדר הכרם דפליגי בה דלת"ק צריך בינו לכרם י"ב אמה. ולר"י סגי בד' אמות. זהו דוקא כשגבוה י"ט אבל בנמוך מזה לכ"ע הו"ל כליתא וסגי בד"א:
וחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה: טפחי' דמדאין ההפסק בולט. צריך שיהיה הרוחב טפי. משא"כ עובי גדר סגי בדק כ"ש [וכמ"ד] ובין בחריץ או בגדר כשיש בכל א' שיעור הראיי לו. מותר ליטע כרם סמוך לו מכאן ולזרוע סמוך לההפסק מצד האחר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת