רמב"ם על כלאים ג
כלאים פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה כלאים ג רמבם
עושים בגנות ערוגות מרובעות, כדי לזרוע בם הירקות.
ושמור אלו העיקרים, והוא שכלאים, אין האזהרה בו אלא למראית העין, לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל, הוא מותר, ואפילו שהיה סמוך לו, כמו שאמרנו, בראש תור חיטים. ומפני כן אם היתה זוית הזרע הזה, סמוכה לצלע זרע אחר, ונקשרה בו כך:
יהיה מותר, מפני שהוא ראש תור.
וכל שכן, אם היתה זוית זרע זה, נדבקה בזוית האחר כך:
ואם יהיה צלע הזרע הזה, מקביל לצלע השני כמו זאת הצורה:
אסור להדביק האחת בשנית, מפני שיתערב הכל, ויהיה כלאים.
ודרך ההפרש ביניהם, על אחד משלש דרכים:
האחד - לחפור ביניהם חפירה, שיהא בעומקה טפח, ובאורכה ששה טפחים, אם שני המינים הם ירקות, כמו שיתבאר בזה הפרק; או ישים ביניהם גבול, שיהיה רומו טפח, ורוחבו טפח.
והדרך השני - להרחיק ביניהם טפח ומחצה, והוא שיעור שלא יינק זה מזה.
והדרך השלישי - להחזיר העלים, של זרע זה לזה הצד, והעלים של זרע אחר לצד שני, עד שיראו מובדלות, כמו שיתבאר בזה הפרק.
ועל כל אלו העיקרים, שנאמר שערוגה ששה על ששה, אפשר לזרוע בה חמשת מינין מן הזרעים, ולא תהיה כלאים, וזו צורתה:
ויהיה מידה מה שנזרע מזו הערוגה עשרים וארבעה, כמו שיתבאר בתלמוד. וכבר ייחדו זאת הערוגה בתלמוד, ואמרו: "ערוגה בחורבה, שנינו", אומר שאסור לזרוע אותה כמו שציירנו, אלא אם תהיה ברוחב לבדה, ולא תהיה סביבותיה ערוגה אחרת, כדי שלא יתערבו בו הזרעים שבאחר מצידי הערוגה, עם הזרעים שבערוגה השנית הסמוכה לה. והקשינו שם ואמרנו, מפני מה לא התרנו לו לזרוע חוץ מן הערוגה, כנגד הקרנות, שאין בה דבר זרוע? ואמרנו שהוא אסור, שמא ימלא הקרנות, ויהיה זריעתו לערוגה על זו הצורה השנית, ויהיה מה שנזרע מן הערוגה בזו הצורה:
שיעור מידתו שבעה ועשרים טפח, וזה תכלית מה שיוכל לזרוע בערוגה שהיא ששה על ששה, כשיזרע בה חמשה זרעונים בלבד, על התנאי שאמרנו.
היה לו גבול גבוה טפח, זורעים בתוכה שלושה עשר, שלושה על כל גבול וגבול, כמו הצורה הזאת:
ויהיה מידת הזרוע ממנה, באלו השלשה עשר מינין, שלושים, כמו שנתבאר בזה הצורה למסתכל בה:
ואמר רבי יהודה, שאפשר שיזרע בזו הערוגה, שהיא ששה על ששה, ולה גבול טפח, שמונה עשר מינין. שנים עשר על הגבול, כמו שאמר תנא קמא, וששה באמצע. ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים, ולא יחסר לנו ממידת הזרועה כלום, וזה צורתה:
וכשתסתכל בצורה הזאת היטב, תמצא מידת כל מסומן, מן הששה המסומנים שבאמצע, שלושה טפחים. ותמצא המרחק בין שני צלעים, שהם משתנים מצלעות אותם המסומנות, "גדר" (שורש) שלושה ורביע, והוא אחד וארבע חמישיות בקירוב. ופירוש זה, שכל שטח משתווה הצלעות, כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים, והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים, יהיה תבנית השני, הנעשה בתוך התבנית הראשונה, תהיה מידתו חצי התבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו.
וכשתסתכל כל מסומן מן הששה המסומנים, שנזרעו בתוך הערוגה שהיא ששה על ששה, תמצא כל מסומן מהם על הצורה אשר זכרנו, ויהיה התבנית שנעשה בו אחד מן המסומנים, באורכו שלושה טפחים ורוחבו שני טפחים, ויהיה מידתו ששה טפחים, ויהיה מידת המסומן שבתוכו שלושה טפחים וזה צורתו:
וכל אלו העניינים מבוארים, למי שיש לו חלק בחכמת המידות והתשבורת. אבל כל מי שלא יסתכל בחכמה ההיא, ילמד אלו הדברים בקבלה, ואם יהיה לו שכל טוב, יהיה תכלית הבנתו לראות בעין לבו העניין, לא שיתבאר לו במופת. והנני חוזר לעניין.
וכבר הקשה בתלמוד, על דברי תנא קמא "אחד באמצע", ואמרו: "וניתני, ששה באמצע?". והשתדלו לפרק זו הקושיא, ולא עלתה בידם. אבל אמרתי לך זה, ללמדך שדעת רבי יהודה בעניין זה, נכון ואמת. והיינו יכולין לומר, שרבי יהודה חולק על תנא קמא, ודרך המחלוקת ביניהם, שרבי יהודה אינו מתיר להיות אחד באמצע, מפני שהערוגה נראית כולה מן המין ההוא, ויהיו המינים שעל הגבול נראין כלאים, על הדרך הזה אשר הקדמנו, באמרו: "מפני שנראין כשדה חרדל". ונמצא תנא קמא מתירו, ולהתיר זה העניין נתכווין תנא קמא, באמרו "אחד באמצע", ולא אמר "ששה באמצע". אבל אין זה הפירוק בתלמוד. ומה שנתפרק מכל העניין, ונתברר בתלמוד שמותר לו לזרוע אחד באמצע, ומותר לו גם כן ששה באמצע, כמו שציירנו. ואם תרצה להקשות ותאמר, ולמה לא אמר רבי יהודה תשעה באמצע, והוא אפשר להיות על זה הצורה:
והרי הוא לא יחסר ממידת שלושים הזרועים בערוגה? כלומר יש לך לדעת, שזה אי אפשר, מפני שיהיה בין שני צלעי שני הזרעים מן התשעה פחות מטפח ומחצה. וזה כי התשעה מינין שבתוכה, יהיה בין צלע כל אחד לחבירו טפח ושני חמישין, ואנו צריכין לטפח ומחצה כמו שציירנו. ודרך היותו טפח ושני חומשים מבואר היטב, לפי שצלע כל אחד מן התשעה הזרעונים, הוא אלכסון טפח על טפח. ואלכסון טפח על טפח, הוא טפח ושני חומשין בקירוב, כמו שאמרו בדבריהם על דרך קירוב: "כל אמתא בריבועא, אמתא ותרי חומשי באלכסונא".
ומה שהצריכו כמו כן, שלא יאמר בערוגה שהיא ששה על ששה, זורעין בתוכה תשעה זרעונין, זה מבואר בצורה זו:
לפי שכל מה שנזרע ממנה, הוא תשעה טפחים בלבד, ועל הצורה שהקדמנו, יהיה הנזרע ממנה עשרים וארבעה טפחים, כמו שבארנו במה שהקדמנו. ומפני כן אמר חמשה ולא אמר תשעה.
ומה שכוון לערוגה ששה על ששה, מפני שהיא פחות מכל הערוגות העשויות, רוצה לומר אמה על אמה. ובא ללמדנו, שאפשר לזרוע בערוגה הקטנה מכל הערוגות, זרעונים משתנים, ולא יהיו כלאים, כמו שביארנו וגלינו:
הירקות יזרעו מהם מעט ועל כן הם נזרעות ערוגות ערוגות ומיני זרעים שיזרעו מהם שדה גדולה אין זורעים אותה ערוגות והוא אומר כי מה שהקדים בהתרת חמישה זרעונים בערוגה ושלושה עשר אם יש לה גבול טפח כמו שציירנו זה במיני הירקות בלבד אבל מיני זרעים אסור מפני שהם נראים כלאים.
אפונים השופים הם הזרעים החלקים, ממילת התרגום "ושפית יתיה בשיפינא".
והאפונים הגמלנים הם הגסים וכן בלשון ארמית אומר לכל דבר גדול גמלאה איזה דבר שיהיה.
ואם יהיה בין כל מין ומין גבול גבוה טפח שהוא מפריש בין שני מינין ואחר כך חסר מגבהו אותם הזרעונים עומדים בהתרתם ולא נכריחהו להוסיף בגבהו עד שיחזור לטפח אלא בעתיד שאינו מותר לו לזרוע מחדש על צדדי הגבול ההוא עד שיוסיף בו ויחזירהו לגובה טפח:
כבר הקדמנו, כי מהדברים המפרישים בין מיני הירקות, הוא התלם. ואמר רבי ישמעאל, שיצטרך להיות החפירה מפולשת, מראש השורה אשר זרע בה הירק האחר, עד סופו.
ורבי עקיבא פירש, כי כשיהיה באורכו ששה טפחים בלבד, ייראה ההפרש, ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה. ואמר, שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה, והוא מה שאמר "מלואו", רוצה לומר מלוא התלם, ואפילו יהיה עומקו אמה.
ורבי יהודה אומר, טפח בלבד צריך להיות רוחב החפירה, והוא שאמר "רוחב הפרסה". ואמר "רוחב הפרסה", ולא אמר "רוחב טפח", מפני שהיא גלגל ראייתו בתוך דבריו. שהוא מביא ראיה על זה השיעור, מדברי הכתוב: "והשקית ברגלך כגן הירק"(דברים יא, י), ויצטרך להיות בין ירק וירק, מקום להנחת הרגל, והוא רוחב פרסה.
ומה שלא הצרכנוהו בכאן להרחיק ששה טפחים, כמו שהקדמנו בפרק שקודם זה, באמרו: "ירק בירק, ששה טפחים", מפני שהמרחק ההוא, הוא בין שדה ירק לשדה ירק אחר, ובהלכה זו לא דבר אלא בשדה ירק, כשירצה לזרוע בה שורה אחת בלבד מן ירק אחר, כמו שאמר: "וביקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר", ולפיכך יספיק לו התלם כמו שביארנו.
והלכה כרבי עקיבא:
כשיטע שתי שורות מכל מין, ונראית כאילו היא שדה של קשואין, ושדה של דלועים, ושדה של פול המצרי - מותר, ובלבד שיהא התלם בין כל שתי שורות, ממין שני.
אבל אם היתה השורה שורה אחת מכל מין, מאלו השלושה מינין - הוא אסור, מפני שהכול נראה כמעורב, וכאילו זרע במפולת יד. ולא יועיל התלם שבין שורה לשורה, באלו השלשה מינין לבד, מפני שהעלים שלהם מתפשטים מאד, ונכנסין קצתם בקצתם, ויתערבו שתי השורות. וכן אמר בתלמוד (שבת פה:): "שאני הכא, דאיכא שראכי".
ואם נטע שורה של קשואים, ושורה של דלועים, ושורה של פול המצרי, ושורה רביעית של קשואים - רבי אליעזר אומר: אחר שיש שם שתי שורות של קשואין, נחשבם כאילו הם מחוברות כאחת, ותהיה מותרת, ותהיה של דלועין ושל פול המצרי, כאילו נזרעה בשדה קשואין, ודינה שיפסיק לה התלם, כמו שהקדמנו בהלכה הקודמת לזאת. וחכמים גוזרין כן, מאחר שאינן מחוברות שתי השורות של קשואין.
והלכה כחכמים:
גומא - היא חפירה.
וכבר בארנו, שכלאים יש להזהר בהן למראית עין. ומפני זה, כשיהיה זה נוטה לצד זה, והאחר לצד אחר, נראה מובדל.
וייחד קישות ודלעת, מפני שעליהם מתפשטים ומסתבכים כמו שבארנו, ולא יפסיק להם תלם, ואף על פי שהם כמו שזכרנו, מותר לו לאסוף אותם במקום אחד, ובלבד שיפריד העלין כמו שבארנו:
יש לך להבין, ששורה של דלועין, שיעורה ארבע אמות. ומפני זה אמר רבי ישמעאל, שיעקור שיעור שתי שורות של דלועין שהם שמונה אמות, ויטע מהם שורה אחת שהיא רוחב ארבע אמות, ומניח מקמת בצלים שיעור שתי שורות שהם שמונה אמות, ויעקור כמו כן שתי שורות שהן רוחב שמונה אמות, ויזרע מהם שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות. ונמצא המרחק בין שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמות, מפני ששתי השורות שעקר רוחבם שמונה אמות כמו שאמר, ויזרע שורה אחת באמצע רחבה ארבע אמות, ונמצא בין שורה של דלועים ובין קמת בצלים שתי אמות, וקמת הבצלים בעצמם שמונה אמות, ומרחק השורה השנית מקמת הבצלים שתי אמות, אם כן יהיה המרחק בין שתי שורות של דלועים שתים עשרה אמה. וזה צורתו:
ועל סדר המרחק הזה, יוסיף לעשות כפי מה שירצה.
ועל דעת רבי עקיבא שהוא אומר נוטע שתי שורות, ומניח קמת הבצלים שתי שורות, ויהיה המרחק בין שתי שורות של דלועין רוחב קמת הבצלים בלבד, שרוחבה שמונה אמות, והוא רוחב שתי שורות.
המחלוקת שבין חכמים ורבי ישמעאל, שרבי ישמעאל מצריך להיות בין שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה, ולהיות בין כל שורה מהן ובין קמת הבצלים שתי אמות, כמו שציירנו. וחכמים אומרים, שלא נצטרך להרחיק, בין שורה של דלועין ובין קמת הבצלים, אבל יש לו להזהר, שיהיה בין שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה, כדי שלא תתחבר שורה בשורה, אבל תהיה כל אחת מהם שורה אחת בתוך שורה של בצלים, וכדי שלא תיראה כל השדה מעורבת מבצלים ודלועין. וזה עניין מה שאמר בתלמוד: "רבי ישמעאל אומר שתים עשרה, רבנן אמרי שתים עשרה. מאי בינייהו? - סמיכא. על דעתיה דרבי ישמעאל, אסור; ולרבנן, מותר".
וזה שאמר לדעת חכמים מותר לסמוך, ובלבד שיהא התלם על כל פנים בין שורה של דלועין ובין קמת בצלים, כמו שנתבאר בזה הפרק, שחכמים הנהיגו בשורה של דלועין בתוך שדה של בצלים, מנהג שאר ירקות, שאינם צריכות אלא לתלם, כמו שנתבאר בהלכה שלישית מפרק זה.
ורבי ישמעאל מצריך מרחק שתי אמות, לפי שעלי הדלועין מתפשטין כמו שבארנו. וייחד הבצלים, מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם.
והלכה כחכמים:
דלעת בירק, כירק - רוצה לומר שירחיק הירק כשיעור עבודת ירק. וכבר הקדמנו, שעבודת ירק ששה טפחים.
ואם רצה לטעת שורה של דלעת לשדה של תבואה, ירחיק כשיעור עבודת תבואה, והיא בית רובע.
ואם ירצה לנטוע בשדה תבואה, שורה אחת בלבד של דלועין, ירחיק מן התבואה ששה טפחים בלבד, לפי שהיא שורה יחידית, ואין במרחק השורה אלא שורש אחת.
ואם הגדילה, יעקר מלפניה - רוצה לומר שאם נתפשטו הענפים של השורה ההיא, ונכנסו בתוך ששה טפחים, יעקור מלפניה כל מה שהאריך ונתפשט.
ואמר רבי יוסי, צריך להרחיק השורה ארבע אמות. ואמרו לרבי יוסי, היאך תשים דין שורה אחת של דלועין, שהיא נחשבת כדלעת אחת, לפי שכל השורות דלועות זו אצל זו, שיהיה יותר חמור מדינה של גפן, שאין צריך להרחיק מן התבואה, אלא ששה טפחים, [כדי] ליטע גפן יחידית, כמו שיתבאר בזו המסכתא, שעבודת הגפן ששה טפחים. וזה יש לתמוה עליו, היאך תשים כלאי זרעים ,יותר חמורים מכלאי הכרם? והדבר הפך, כמו שיתבאר.
אחר כן, אמר להן, אמת שהיא יותר חמורה, לפי שגפן יחידית, ירחיק ממנה ששה טפחים ויזרע התבואה, ודלעת יחידית כשתהיה נטועה, ירחיק ממנה בית רובע, ואז יזרע התבואה, מפני שמתפשטת ואוכלת מקום רחב. וזה הדבר הסכמת הכל.
וחלק רבי מאיר ואמר, אין לך לומר, שבית רובע בלבד הוא צריך להרחיק מן דלעת יחידית, אלא שלישית בית סאה. וכשיהיו שלושה דלועין בבית סאה, אסור לזרוע בה התבואה.
ואמר רבי יוסי בן החוטף אפרתי, שאם יהיה בבית כור שלושה דלועין, אסור לזרוע בו, ולדעתו דלעת יחידית צריכה בית עשרת סאין.
וכבר בארנו פעמיים [פרק ב', משנה ב' ו-ט'], שמידת בית סאה אלפיים וחמש מאות אמות, ובית רובע חלק מעשרים וארבעה מבית סאה, ובית כור שלושים בית סאה.
והלכה כתנא קמא:
משנה כלאים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב