משנה כלאים ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

ערוגה א שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, זורעים בתוכה חמשה ב זרעונים ג, ארבעה בארבע רוחות הערוגה, ואחד באמצע.

היה לה גבול גבוה טפח ח, זורעין בתוכה שלשה עשר, שלשה ט על כל גבול וגבול, ואחד באמצע.

לא ייטע ראש הלפת בתוך הגבול, מפני י שהוא ממלאהו.

רבי יהודה אומר, ששה יא באמצע יב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים:

אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר:
שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.
לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְּאֵהוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע.

נוסח הרמב"ם

ערוגה, שהיא שישה על שישה טפחים -

זורעין בתוכה חמישה זירעונים,
ארבעה - בארבע רוחות ערוגה,
ואחד - באמצע.
היה לה גבול טפח -
זורעין בתוכה שלשה עשר,
שלשה - על כל גבול וגבול,
ואחד - באמצע.
לא ייטע ראש הלפת בתוך הגבול - מפני שהוא ממלאהו.
רבי יהודה אומר:
שישה - באמצע.

פירוש הרמב"ם

עושים בגנות ערוגות מרובעות, כדי לזרוע בם הירקות.

ושמור אלו העיקרים, והוא שכלאים, אין האזהרה בו אלא למראית העין, לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל, הוא מותר, ואפילו שהיה סמוך לו, כמו שאמרנו, בראש תור חיטים. ומפני כן אם היתה זוית הזרע הזה, סמוכה לצלע זרע אחר, ונקשרה בו כך:

Rambam-Cilayim c3-m1-d1.jpg




יהיה מותר, מפני שהוא ראש תור.

וכל שכן, אם היתה זוית זרע זה, נדבקה בזוית האחר כך:

Rambam-Cilayim c3-m1-d2.jpg




ואם יהיה צלע הזרע הזה, מקביל לצלע השני כמו זאת הצורה:

Rambam-Cilayim c3-m1-d3.jpg




אסור להדביק האחת בשנית, מפני שיתערב הכל, ויהיה כלאים.

ודרך ההפרש ביניהם, על אחד משלש דרכים:

האחד - לחפור ביניהם חפירה, שיהא בעומקה טפח, ובאורכה ששה טפחים, אם שני המינים הם ירקות, כמו שיתבאר בזה הפרק; או ישים ביניהם גבול, שיהיה רומו טפח, ורוחבו טפח.

והדרך השני - להרחיק ביניהם טפח ומחצה, והוא שיעור שלא יינק זה מזה.

והדרך השלישי - להחזיר העלים, של זרע זה לזה הצד, והעלים של זרע אחר לצד שני, עד שיראו מובדלות, כמו שיתבאר בזה הפרק.

ועל כל אלו העיקרים, שנאמר שערוגה ששה על ששה, אפשר לזרוע בה חמשת מינין מן הזרעים, ולא תהיה כלאים, וזו צורתה:

Rambam-Cilayim c3-m1-d4.jpg











ויהיה מידה מה שנזרע מזו הערוגה עשרים וארבעה, כמו שיתבאר בתלמוד. וכבר ייחדו זאת הערוגה בתלמוד, ואמרו: "ערוגה בחורבה, שנינו", אומר שאסור לזרוע אותה כמו שציירנו, אלא אם תהיה ברוחב לבדה, ולא תהיה סביבותיה ערוגה אחרת, כדי שלא יתערבו בו הזרעים שבאחר מצידי הערוגה, עם הזרעים שבערוגה השנית הסמוכה לה. והקשינו שם ואמרנו, מפני מה לא התרנו לו לזרוע חוץ מן הערוגה, כנגד הקרנות, שאין בה דבר זרוע? ואמרנו שהוא אסור, שמא ימלא הקרנות, ויהיה זריעתו לערוגה על זו הצורה השנית, ויהיה מה שנזרע מן הערוגה בזו הצורה:

Rambam-Cilayim c3-m1-d5.jpg











שיעור מידתו שבעה ועשרים טפח, וזה תכלית מה שיוכל לזרוע בערוגה שהיא ששה על ששה, כשיזרע בה חמשה זרעונים בלבד, על התנאי שאמרנו.

היה לו גבול גבוה טפח, זורעים בתוכה שלושה עשר, שלושה על כל גבול וגבול, כמו הצורה הזאת:

Rambam-Cilayim c3-m1-d6.jpg











ויהיה מידת הזרוע ממנה, באלו השלשה עשר מינין, שלושים, כמו שנתבאר בזה הצורה למסתכל בה:

ואמר רבי יהודה, שאפשר שיזרע בזו הערוגה, שהיא ששה על ששה, ולה גבול טפח, שמונה עשר מינין. שנים עשר על הגבול, כמו שאמר תנא קמא, וששה באמצע. ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים, ולא יחסר לנו ממידת הזרועה כלום, וזה צורתה:

Rambam-Cilayim c3-m1-d7.jpg











וכשתסתכל בצורה הזאת היטב, תמצא מידת כל מסומן, מן הששה המסומנים שבאמצע, שלושה טפחים. ותמצא המרחק בין שני צלעים, שהם משתנים מצלעות אותם המסומנות, "גדר" (שורש) שלושה ורביע, והוא אחד וארבע חמישיות בקירוב. ופירוש זה, שכל שטח משתווה הצלעות, כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים, והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים, יהיה תבנית השני, הנעשה בתוך התבנית הראשונה, תהיה מידתו חצי התבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו.

וכשתסתכל כל מסומן מן הששה המסומנים, שנזרעו בתוך הערוגה שהיא ששה על ששה, תמצא כל מסומן מהם על הצורה אשר זכרנו, ויהיה התבנית שנעשה בו אחד מן המסומנים, באורכו שלושה טפחים ורוחבו שני טפחים, ויהיה מידתו ששה טפחים, ויהיה מידת המסומן שבתוכו שלושה טפחים וזה צורתו:

Rambam-Cilayim c3-m1-d8.jpg










וכל אלו העניינים מבוארים, למי שיש לו חלק בחכמת המידות והתשבורת. אבל כל מי שלא יסתכל בחכמה ההיא, ילמד אלו הדברים בקבלה, ואם יהיה לו שכל טוב, יהיה תכלית הבנתו לראות בעין לבו העניין, לא שיתבאר לו במופת. והנני חוזר לעניין.

וכבר הקשה בתלמוד, על דברי תנא קמא "אחד באמצע", ואמרו: "וניתני, ששה באמצע?". והשתדלו לפרק זו הקושיא, ולא עלתה בידם. אבל אמרתי לך זה, ללמדך שדעת רבי יהודה בעניין זה, נכון ואמת. והיינו יכולין לומר, שרבי יהודה חולק על תנא קמא, ודרך המחלוקת ביניהם, שרבי יהודה אינו מתיר להיות אחד באמצע, מפני שהערוגה נראית כולה מן המין ההוא, ויהיו המינים שעל הגבול נראין כלאים, על הדרך הזה אשר הקדמנו, באמרו: "מפני שנראין כשדה חרדל". ונמצא תנא קמא מתירו, ולהתיר זה העניין נתכווין תנא קמא, באמרו "אחד באמצע", ולא אמר "ששה באמצע". אבל אין זה הפירוק בתלמוד. ומה שנתפרק מכל העניין, ונתברר בתלמוד שמותר לו לזרוע אחד באמצע, ומותר לו גם כן ששה באמצע, כמו שציירנו. ואם תרצה להקשות ותאמר, ולמה לא אמר רבי יהודה תשעה באמצע, והוא אפשר להיות על זה הצורה:

Rambam-Cilayim c3-m1-d9.jpg










והרי הוא לא יחסר ממידת שלושים הזרועים בערוגה? כלומר יש לך לדעת, שזה אי אפשר, מפני שיהיה בין שני צלעי שני הזרעים מן התשעה פחות מטפח ומחצה. וזה כי התשעה מינין שבתוכה, יהיה בין צלע כל אחד לחבירו טפח ושני חמישין, ואנו צריכין לטפח ומחצה כמו שציירנו. ודרך היותו טפח ושני חומשים מבואר היטב, לפי שצלע כל אחד מן התשעה הזרעונים, הוא אלכסון טפח על טפח. ואלכסון טפח על טפח, הוא טפח ושני חומשין בקירוב, כמו שאמרו בדבריהם על דרך קירוב: "כל אמתא בריבועא, אמתא ותרי חומשי באלכסונא".

ומה שהצריכו כמו כן, שלא יאמר בערוגה שהיא ששה על ששה, זורעין בתוכה תשעה זרעונין, זה מבואר בצורה זו:

Rambam-Cilayim c3-m1-d10.jpg











לפי שכל מה שנזרע ממנה, הוא תשעה טפחים בלבד, ועל הצורה שהקדמנו, יהיה הנזרע ממנה עשרים וארבעה טפחים, כמו שבארנו במה שהקדמנו. ומפני כן אמר חמשה ולא אמר תשעה.

ומה שכוון לערוגה ששה על ששה, מפני שהיא פחות מכל הערוגות העשויות, רוצה לומר אמה על אמה. ובא ללמדנו, שאפשר לזרוע בערוגה הקטנה מכל הערוגות, זרעונים משתנים, ולא יהיו כלאים, כמו שביארנו וגלינו:

פירוש רבינו שמשון

חמשה זרעונים. בפרק אמר רבי עקיבא (דף פד:) דריש ליה מקרא דכתיב (ישעיה סא) כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח ואמר מאי משמע אמר רב יהודה צמחה תרי זרועיה תרי תצמיח חד הא חמשה וקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי מהדדי ואע"ג דקים להו לרבנן דלא ינקי אי לאו קרא הוה אמינא דאיכא ערבוב ואסורה ובהדיא מוכח בירושלמי (שם) דקרא עיקר דרשה ולאו אסמכתא מדדריש נמי מקרא טעמא דר' יהודה דאמר בסיפא ששה ועוד דאמרי' בירושלמי (הל' א) ר' יוחנן בשם רבי ינאי כולהו בתוך ששה כהנא בשם ריש לקיש כולהו חוץ לששה כלומר כולהו אותן של ד' רוחות וקסבר ריש לקיש דאפי' בא לזורען סמוך לערוגה מבחוץ אין יכול לזרוע אלא חמשה בין הכל ופריך אם כולהו חוץ לששה ניתני תשעה משמע דלמאן דאמר בתוך ששה לא קשיא מידי דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב אבל אם נזרעין מבחוץ סמוך לד' רוחות הערוגה בזה לא אסר הכתוב וכל מה שיוכל לזרוע יזרע והא דתנן לעיל בפרק ב' (משנה י) ירק בירק ו' טפחים הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישי' ודכוותיה אשכחן גבי תבואה דתנן לעיל בפרק ב' (מ"ב) תבואה בתבואה בית רובע. ואמרינן בירושל' (הל' א) מהו להקריח בית רובע ולזרוע בתוכה ה' מיני תבואה מה אם ששה על ששה שלוקין עליו דבר תורה אתמר מותר כאן שאין לוקין עליו כל שכן דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישי' אלא שלא יינקו המיני' זה מזה ואפי' במה שהיניקות מתערבות ויונקין ממקום אחד לא חיישינן כדאיתא בירו' (שם) אמר ר' יונה עבודה פוגעת בעבודה ואין מין פוגע בחברו לחובשו ולשון חבישה פירשתי לעיל וסדר הזריעה רגילין לפרש שזורע שורה אחת לכל רוח אלא שמניח חרב לכל קרן וקרן טפחיים וחומש מצד זה וטפחיים וחומש מצד זה דנמצאו ג' טפחים ומשהו מזרע מזרח לזרע דרום לפי חשבון כל אמתא בריבוע' אמתא ותרי חומשי באלכסונא וכן לשאר קרנות ובאמצע הערוגה גרעין אחד לבדו ולא יתכן כדפרישי' דלא בעי הרחקה אלא טפח ומחצה ועוד דבירושלמי (שם) דריש זרועיה מעוט זרעים שנים אמר רבי שמואל בר ססרטאי משנים אתה למד ארבעה מה שנים אתה נותן בתחלת ששה ומיצר והולך אף ארבעה אתה נותן בתחלת ששה ומיצר והולך אי אפשר שלא יהא שם נקב אחד פנוי ליטע את האמצעי וסוגי' זו אי אפשר ליישב לפי אותה שיטה דמה שייך ומיצר והולך אם אין רוחב השורה אלא כמדת גרעין הנזרע אלא כך הוא הדין דאין צריך להרחיק המיני' זה מזה אלא טפח ומחצה כשיעור יניקתן ובפרק אמר ר' עקיבא פי' בקונטרס דשיעור יניקת כל ירק טפח ומחצה ואף על פי שפירש שם עם מקום הזרע לא היה צריך לפרש כן אלא לפי שיטתו פי' דמצריך להרחיק ג' טפחים זה מזה שלא יתערבו היניקות ואינו כן דלא חיישי' בעירוב היניקות אלא שלא יינק כל א' מגופו של חברו והא דתנן בפרק לא יחפור (דף יז.) מרחיקין את הזרעין מן הכותל ג' טפחים דמשמע כך הוא שיעור יניקתן מ"מ עיקר יניקתן לא אזלא אלא טפח ומחצה ואפשר משום שהשרשים מתפשטין ג' טפחים כדאשכחן גבי אילן בפ' לא יחפור (דף כה:) דתנן מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה ואפילו הכי אין יניקתו אלא ט"ז אמה כדאיתא בשילהי לא יחפור (דף כז:) ולמאי דמסקי' נמי בפרק לא יחפור דזרעים לא משתרשי לצדדין וטעמא דהרחקה מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח מ"מ לא ינקי כולי האי ועוד מתני' דלא יחפור דלמא בזרעים דינקי [טפי] והכא בירקות כדאיתא בפרק כל שעה (דף לט:) וכדתנן בפרקין וא"ת מה דאמר בפ' ר"ע דאמר רב ערוגה בחורבה שנינו מנ"מ גבול של ערוגה טפח ולב' ערוגות איכא ב' גבולין ונמצאו ב' טפחים בין זרע של ערוגה לזרע של חברתה וי"ל דב' ערוגות זו אצל זו גבול אחד לשתיהן דשיעור גבול כמלא רוחב פרסה להלך סביב להשקותן כדאמר התם ובחד טפח סגי והשתא כך הוא סדר הזריעה שמניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרח מזרע דרום כשיעור אלכסון של טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש משהו יותר מטפח ומחצה ובטפח ומחצה סגי וכן לכל קרן וקרן ונמצא רוחב הזרע ד' טפחים חסר חומש בתחלת ו' ומיצר והולך מצד ימין ומצד שמאל עד שהוא כלה לרוחב טפח חסר חומש וכן לכל רוח ורוח עד שהוא מניח באמצע הערוגה ג' על ג' חרב ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין אחד ונמצאו כל המינין רחוקים זה מזה טפח ומחצה כזה [איור] והיינו דקאמר בירושלמי (שם) דזורע ד' מינין ומיצר והולך עד שמניח שם נקב אחד וזורע בו את האמצעי והא דפריך בירושל' (שם) ניתני תשעה למאן דאמר כולהו חוץ לו' פריך לפי שאף למאן דאמר כולהו בתוך ו' היה יכול לזרוע ט' אם לא משום ערבוב אבל משום יניקה לא מיתסר לפי שיכול בענין אחר שזורע באמצע כל רוח טפח על טפח ובאמצע הערוגה טפח על טפח נמצא מזרע האמצעי עד זרעוני הרוחות טפח ומחצה לכל רוח ומזרע שבאמצע הרוח עד הקרן ב' טפחים ומחצה מכאן וב' טפחים ומחצה מכאן וזורע בכל קרן וקרן טפח על טפח הרי ט' מינין שיש בכולן חרב בין זה לזה טפח ומחצה ולמאן דאמר כלהו חוץ לו' יכול לזרוע מן האמצעי של ג' על ג' ומשום הכי קשיא ליה בירושלמי (שם) ניתני ט' ומשני רב בערוגה שבערוגות ובפרק אר"ע פריך והא מיערבן אהדדי ומשני בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן ממשיך זרע של ערוגה זו לצד צפון ושל זו לצד דרום ולפי זה ממעט זרע שבתחלת ששה כדי שיהא רחוק מערוגה שבצדה טפח ומחצה והא דקאמר בירושל' (שם) מה שנים אתה נותן בתחלת ו' ומיצר והולך היינו שאם בא לזרוע ב' מינין בערוגה של ו' זורע מצד מזרח ו' טפחים אורך על רוחב ב' טפחים ורביע ומצד מערב ו' טפחים אורך על רוחב ב' טפחים ורביע וביניהם חרב ו' טפחים אורך על רוחב טפח ומחצה ומיהו לפי שיטה זו שפירשתי אין לנו הוכחה שיהא שיעור יניקת הזרע טפח ומחצה דמה שפירש בקונטרס במסכת שבת דשיעור כל ירק טפח ומחצה על כרחו הוצרך לפרש כן לפי שיטתו שאוסר לערב היניקות דמצריך להרחיק זה מזה ג' טפחים מכלל דמדת היניקות טפח ומחצה. ומיהו לפי שיטתנו נמי אזלא יניקה מיהא טפי מטפח מדקאמר ערוגה בחורבה שנינו אע"ג דאיכא גבול טפח דמפסיק ביניהן:

היה לה גבול גבוה טפח. כמין סטיו של טיט גבוה טפח סביב הערוגה דאמרי' בירושלמי (שם) רבי נשא שאל לא מסתברא בגגו של גבול טפח בתמיהה כן מוכיח שם מתוך בעיא שאחריה. ונמצאת הערוגה מבחוץ שמונה על שמונה. וזורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול דהיינו י"ב סביב כיצד ד' לד' קרנות וב' לכל רוח ורוח ואחד באמצע והאי דקתני מתני' ג' על כל גבול וגבול חד דקרן נמנה עם הג' ומונה קרן אחת לכל רוח ולכך קרי להו ג'. והשתא אותן י"ב שבגבול לא משכחת טפח על טפח מכל מין ומין שכל הגבול מסביב אין בו כי אם ח' טפחים אורך על רוחב טפח שהרי הערוגה עם הגבול ח' על ח' טול ממנה רצועה מצד מזרח ברוחב טפח וכן מצד מערב הרי לך ב' רצועות כל א' וא' אורכה שמונה ורחבה טפח כשאתה בא לחזור וליטול רצועה מן הדרום ורצועה מן הצפון אין בכל אחד כי אם ששה טפחים אורך שכבר נתמעטה כל אחד ואחד ב' טפחים טפח מכאן וטפח מכאן והזרעונים מרוחקין זה מזה טפח ומחצה בין כל מין ומין וי"ב אוירות לי"ב מינין שבגבול הרי י"ב אוירין לי"ב טפחים ולא נשאר מקום לזריעת י"ב מינין כי אם י' טפחים. וכשתחלק הי' טפחים לחומשין יעלו לנ' חומשין תן ד' חומשין לכל מין ומין וישתיירו ב' חומשין תחלק ב' החומשין לשתותין שתות לכל מין ומין נמצא מקום המין ד' חומשין ושתות חומש על רוחב טפח דהוא רחבו של גבול. ועוד יש למנות בדרך אחרת דכי זרעת לכל קרן טפח על טפח נמצאו ו' טפחים בין קרן לקרן צא מהן ד' טפחים ומחצה לג' אוירין שביניהן לא ישארו כי אם טפח ומחצה לב' המינים הנזרעים באמצע הרוח ג' רביעי טפח לכל מין ומין וכי מצטרפת זריעת הרוחות לזריעת הקרנות נמצא י"ב מינים לי' טפחים. ובירושלמי (שם) פריך וניתני ששה טעות סופר הוא דחמש גרסי' כלומר דניתני במתני' ג' על כל גבול וגבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גבוה טפח וזורעין לתוכה ה' זרעין וליהוו השתא להך דאיכא גבול י"ב [י"ז] זרעין ומשני תיפתר שהגבולין ממעטין כלו' שזרע הגבולין נכנסין לתוך הערוגה וממעטין אותה מו' על ו' טפחים וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעי' שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרע אחר בערוגה כי אם ג' על ג' באמצעה לפי שצריך להרחיק טפח ומחצה מכל רוח ורוח דאמרינן בירושלמי (הל' ב) ר' יונה אמרר' זירא ור' אסי תרויהון בשם ר' יוחנן חד אמר סומכין [לגדר ואין סומכין] לגבול. וחד אמר גבול שנתמעט כשר:

גדר שנתמעט פסול. ולא ידעינן מאן אמר האי ומאן אמר האי:

ר' יהודה אומר ו' באמצע. בירושלמי (הל' א) מפרש טעמא דרבי יהודה דאמר ששה זרע זרעה זרעיה זרועיה. רבי חגי אמר זרעיה ה'. כל הדין דאשכחן לה ו' אנא מחק ליה אשתאילת לרב הונא ספרא דסדרא ואמר זרועיה מלא. משמע דדריש לרבי יהודא ו' יתירא. ועל מה שתירץ בירושלמי תיפתר שהגבולין ממעטין ו' פריך עלה בדא תנינן רבי יהודה אומר ששה באמצע. ומשני וקיימונה ולא ידעין אין חברייא קיימונה אין רבי אמי קיימונה על ראשה. כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי. דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. והדר פריך ואין על ראשה בדא תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמונה עשר. כלומר על כורחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי על זה. ובכל ענין שנעמיד בערוגה אותן ו' דרבי יהודה צריך שיהא ביניהן טפח ומחצה וראוי להעמידה ג' בשורה אחת מן המזרח ג' בשורה אחת מן המערב וזורעין באורך וברוחב כדי שיהא כל מין רחוק מחברו טפח ומחצה מכל צד. ומיהו לא משכחת ו' בשום ענין אם איתא דר' יהודה בעי הרחקת טפח ומחצה דהא לא משכח' מקום פנוי בערוגה אלא ג' על ג' כדפרישית והיכי מצי זרע בהו ששה מיני' אא"כ אין ברוחב כל מין ומין כי אם גרעין אחד. וצריך לומר דר' יהודה לטעמיה דאמר בפרקין רוחב כמלוא רוחב פרסה דהיינו טפח כדאמר בפרק אמר ר"ע. *אבל עדיין קשה דאכתי לא משכחת לה אלא ד' על ד' פנוין דהוא צריך להרחיק טפח מן הגבול מסביב לד' רוחות וא"א לסדר ו' מינין בד' על ד' מרוחקין זה מזה טפח. אם לא נאמר שזורע בהן ב' שורות א' במזרח וא' במערב [ואינן] טפח על טפח מכל מין ומין ומתחיל מקרן מזרחית דרומית וזורע חצי טפח על טפח ומניח טפח וחוזר וזורע חצי טע"ט ומניח טפח וזורע חצי טע"ט והוא קרן מזרחית צפונית וכנגדה מן המערב בסדר זה ומה שפירשתי חצי טע"ט לפי שהחצי טפח על אורך שורה ויש הפסק בין שורה לשורה ב' טפחים ואין יכול לעשות שם מין אחר. ומיהו יכול להרבות [במינים] הללו עד שלא יהא בין שורה לשורה כי אם טפח. ותימה הא דקתני מתני' היה לה גבול גבוה טפח *מה רוחבו כגובהו של גבול [ליתני היתה] ערוגה ח' על ח' זורעין לתוכה י"ג זרעונים. ואם היינו יכולים לפרש דטפח של גבול נמנה כשיעור הרחקה הוה ניחא טפי וכן מוכיח בסמוך כמו שאפרש. ולרבנן דבעו טפח ומחצה ממעטין זרעים של גבול חצי טפח בערוגה מסביב ונשאר ה' על ה' [פנוים] ולרבי יהודה סגי בהרחקה טפח פשו להו כל הו' טפחים של ערוגה פנויה. ועתה צריך לטעם לרבנן אמאי קאמרי ואחד באמצע הא משכחת לה בערוגה של ה' על ה' ד' מינין בד' הזויות כל אחד טפח על טפח ואחד של טפח על טפח באמצע אלא שהאמצעי לא יהא אלכסונו כנגד אלכסונו של ערוגה דאף על גב דאלכסון של ה' על ה' עולה שבעה הא איכא נמי אלכסון זרעים של קרנות ואלכסונו של אמצעי אא"כ זרע ליה לאמצעי אלכסונו כנגד ריבועה של ערוגה. ומיהו איכא למימר למאן דאמר [דכולהו בתוך ו'] מדלא שרא רחמנא [אלא] ה' בתוך ו' מכלל דפחות אסור משום ערבוב ואע"ג דכשזורע נמי בערוגה ו' על ו' נכנסין הזרעים שברוחות לתוך חמשה דלא חיישינן אלא דלא ינקי מהדדי. התם שרי טפי משום דנראה כסוף שדה כדאשכחן לעיל בפ' ב'. דהא דאמרי' בפרק אמר ר' עקיבא אין ראש תור ירק בערוגה הני מילי לסמוך אבל הכא מרחיק כשיעור יניקתו וראוי להתיר יותר מהיכא דמתחיל בתחלת חמשה אף על פי שמרחיק נמי שיעור יניקתו. אבל קשה לרבי יהודה דליזרע ט' באמצע דהא אמרן לעיל דלרבנן היה זורע תשעה אם לא משום דבערוגה שבערוגות שנינו והכא ליכא דהא איכא גבול גבוה טפח מסביב. ומיהו לרבי יהודה נמי ניחא דטעמיה מקראי כשזורע בתוך הערוגה וכי פרכי' ניתני ט' היינו למאן דאמר כולהו חוץ לששה. והשתא [כיון דגובה הגבול מן המנין] לרבנן דאמרי אחד באמצע אותו אחד של ה' על ה' ולרבי יהודה דאמר ששה באמצע עושה שני שורות של שלשה שלשה שיש בכל מין ומין טפח ושליש על שני טפחים ומחצה ונמצא בין השורות רצועה של ששה רוחב על רוחב טפח ובין מין לחברו טפח:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים - וכו' זורעים וכו'. בפרק ר' עקיבא (שבת פד) דרש לה מקרא דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיהו סא יא) תוציא חד, צמחה חד, הרי תרי, זרועיה תרי הרי ד', תצמיח חד הרי חמשה. והא דתנן לעיל בפרק שני ירק בירק ששה טפחים, הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן. ומה שיש להקדים לפירוש המשנה הוא כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה רחוק טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה, אלא אם תהיה זויות בצד זויות או בצד צלע מקום זריעה שנייה אז לא יצטרך, כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם ואז אין חוששין ליניקתם אפילו הם זה בצד זה וא"כ בערוגה שהיא ששה אפשר לזרוע בה חמשה מיני זרעים ולא תהיה כלאים וזו צורתה:

Bart kilayim perek 3 pic 1.PNG
ויהיה מדת מה שנזרע בזו הערוגה כ"ד טפחים, ואמרינן בגמרא פרק ר' עקיבא דבערוגה בחרבה שנינו אבל ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה חמשה מינין שאם יזרע בכל רוח שבערוגה זו ובכל רוח שבערוגה שסביבותיה יראה הכל כמעורב. והר"ר שמשון ז"ל פי' ע"פ הירושלמי דכך הוא סדר הזריעה, מניח בקרנות חרב טפח וחצי חומש על טפח וחצי חומש כדי שיתרחק זרע מזרע, זרע מזרח מזרע דרום שיעור אלכסון של טפח וחצי חומש, דהיינו טפח וחצי, וזורע בכל רוח ארבע טפחים חסר חומש באורך ורוחב טפח ומחצה אלא שמיצר והולך בכל צד עד שיהא כלה לרוחב טפח חסר חומש כדי שיהא לעולם בין זרע דרום לזרע מזרח טפח וחצי, וכן לכל רוח עד שיהא מניח באמצע הערוגה שלשה על שלשה ועושה באמצע נקב וזורע בו גרעין א' כזה
Bart kilayim perek 3 pic 2.PNG
.

והקשו בגמרא מאי דוחקיה לאוקמיה בערוגה שבחרבה יקיפוה ערוגות מכל צד כנגד הקרנות ואין בה דבר זרוע, ותרצו גזירה שמא ימלא הקרנות ויזרע הערוגה על זו הצורה

Bart kilayim perek 3 pic 3.PNG
:

או על זו הצורה

Bart kilayim perek 3 pic 4.PNG
:

והטעם שלא אמרו בערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה ט' זרעונין ויהיה בין כל אחד טפח ומחצה כזה

Bart kilayim perek 3 pic 5.PNG
.

לפי שכל הנזרע ממנה הוא ט' טפחים בלבד ועל זו שהקדמנו יהיה כ"ד טפחים, והא דנקט ערוגה ששה על ששה לפי שהיא היותר קטנה שבערוגות שהיא אמה על אמה והשמיענו שאפשר לזרוע בה זרעים משתנים ולא יהיו כלאים:

היה לה גובל גבוה וכו' - בירושלמי אמרו שגם רוחב הגובל טפח נמצאת הערוגה ח' על ח' זורעין בתוכה שלשה עשר, שלשה על כל גובל וגובל וא' באמצע כזה

Bart kilayim perek 3 pic 6.PNG
.

ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. והרא"ש ז"ל פי' על כל גובל וגובל זורע ד' בד' הקרנות ובין כל קרן וקרן שני מיני זרעים והא דקתני שלשה על כל גובל משום דקרן אחד נמנה עם השנים ומונה קרן אחת לכל רוח ובין ד' מינין שבכל רוח צריך להרחקת שלשה אוירין שביניהם ד' טפחים וחצי, וישאר למקום זרע ד' מינין ג' טפחים ומחצה והוא לכל מין טפח חסר שמינית טפח.


ובירושלמי פריך וניתני ג' על כל גובל וגובל וחמשה באמצע כמו בערוגה דרישא ולהוי י"ז מינין ומשני משום שהגבולים ממעטים, פי' שצריך להרחיק זרע הערוגה מזרע הגבול טפח ומחצה ולא נשאר מקום פנוי לזרוע בערוגה כי אם שלשה על שלשה. וא"ת למה לא יזרע על כל גובל וגובל חמשה מינין ששה טפחים לד' אוירים שבין חמשה מינין וישאר שני טפחים לחמשת המינין. שני חומשי טפח לכל מין באורך טפח ויהיו בין הכל ט"ז מינין. ויש לומר דשמא ברבוי המינים איכא ערבוביא:

מפני שהוא ממלאהו - ולא יוכל לזרוע ג' בכל גובל:

רבי יהודה אומר ששה באמצע - בירושלמי דריש זרע זרעה זרועיה הרי תלתא, דהו"מ למיכתב זרע וכתיב זרועיה ותוציא צמחה תצמיח תלתא הרי ששה. וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי פריך למאי דשנינן לעיל לרבנן שהגבולין ממעטין היכי תני ר' יהודה ששה באמצע, ואי תימא ר' יהודה ארישא קאי פי' שאומר ת"ק חמשה והוא אומר ששה הא תני ר' חייא ר' יהודה אומר י"ח באמצע אלמא אסיפא קאי, ופירוש ששנים עשר על הגבול וששה באמצע הרי שמונה עשר ואינו מתרץ כלום בירושלמי. הלכך נראה שגובה הגבול עולה למנין הריחוק דאי לא תימא הכי אמאי נקט היה לה גובל גבוה טפח ליתני היתה הערוגה ח' על ח' אלא ודאי תנא גבוה טפח לאשמעינן שהגובה בכלל מדת הריחוק. וצריך לומר דר' יהודה לטעמיה דאמר בפירקין כמלא רוחב הפרסה דהיינו טפח ואין צריך להרחיק כי אם טפח והשתא כיון שגובה הגבול מן המנין לרבי יהודה יכול לזרוע בכל הערוגה. וזורע בה ששה מינין שלשה בשורה אחת מן המזרח ושלשה בשורה אחת מן המערב וכל מין ומין טפח ושליש טפח רוחב באורך ב' טפחים ומחצה, כזה

Bart kilayim perek 3 pic 7.PNG

ורוחב כל זרוע מאלה טפח ושליש באורך שני טפחים ומחצה והקו הלבן החרב שבין ג' שורות שמצד זה לבין ג' שורות שמצד האחר, הם ששה טפחים באורך הערוגה, והחרב שבין זרוע לזרוע הוא שני טפחים וחצי כאורך הזרוע אבל רחבו טפח אחד כדעת ר' יהודה דלא בעי הרחקה רק טפח והם ד' אוירים שהן עשרה טפחים סך כל החרב בערוגה ששה עשר טפחים וסך כל הזרוע באמצע הערוגה מלבד הגובלין עולה עשרים טפחים: ולרבנן זורע מין אחד בערוגה חמשה על חמשה כי צריך חצי טפח מכל צד מן הגובל.

וא"ת לרבנן אמאי אינו זורע כי אם מין אחד בכל הערוגה והלא יכול לזרוע בה חמשה מינין טפח על טפח בכל קרן וקרן וטפח על טפח באמצע, ובלבד שלא יהא אלכסון של טפח האמצעי כנגד אלכסון הערוגה שאז לא יהיה טפח ומחצה בין זרע האמצעי לזרע הקרנות לפי שאלכסון הערוגה שבעה טפחים ואלכסון הזרעים של הקרנות והאמצעי ד' טפחים וחומש. וי"ל מדלא שרא רחמנא אלא חמשה בתוך ששה מכלל דפחות מששה איכא ערבוב. והר"מ ז"ל פי' שדעת רבי יהודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה גבול טפח שמנה עשר מינין כזו הצורה

Bart kilayim perek 3 pic 8.PNG

ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים וכשתסתכל בצורה זו תמצא ששה מסומנים אורך כל אחד ג' טפחים ורוחב שני טפחים נמצא כל צלע מהן אלכסון טפח ומחצה על טפח נמצאו הזרעים מרוחקים זה מזה יותר מטפח ומחצה. אמנם אם נרצה לומר לר' יהודה שיזרע ט' מינין בערוגה באמצע וכמדת הזריעה הזאת ונצייר אותה כמו זאת הצורה

Bart kilayim perek 3 pic 9.PNG

זה אי אפשר לפי שכל מסומן מהתשעה המסומנין המצויירין הוא ארכו שני טפחים ורחבו שני טפחים נמצא כל צלע מהם אלכסון טפח על טפח והוא טפח ושני חומשין ואנו צריכין לטפח ומחצה וליכא. והלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

זורעים בתוכה ה' זרעונים. ל' הר"ב ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב. ארבעה מארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. ואע"פ שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן כדתנן (ב"ב כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקי מתתאי וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו זרוע מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה עכ"ל הר"ב במסכת שבת פ"ט:

ערוגה. ל' עברי הוא מערוגות מטעה דיחזקאל יז (ז):

זורעים בתוכה חמשה זרעונים. כדתנן בפ"ט דשבת שנאמר (ישעיה סא) כי כארץ תוציא צמחה וגו' ושם פירשתיו בס"ד:

[*חמשה זרעונים. זה השם זרעונים כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן. ועיין בדברי הרמב"ם שהקדמתי למסכתא הזאת]:

ארבעה בד' רוחות הערוגה וא' באמצע. פירש הר"ב דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. וכן פי' רש"י. וכתבו התוס' בד"ה וקים להו וכו'. וא"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח וא' באמצע דכל א' רחוק מחבירו שלשה טפחים וי"ל דבכולי האי הוי ערבוב ע"כ. והכי איתא בירושלמי דפליגי ר' יוחנן ור"ל. ר"י ס"ל כולהו בתוך ו'. ור"ל ס"ל כולהו חוץ לו' ופריך אם כולהון חוץ לו' ניתני תשעה משמע דאילו למאן דאמר בתוך ו' לא קשיא ולא מידי והיינו טעמא דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב וכ"כ הר"ש. ועוד תירצו בתוספות דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח וכתבו ג"כ דאע"ג דבערוגה שהיא חמשה על חמשה יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע יש באלכסונה אמתא ותרי חומשי ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע. ותירץ ר"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאכלאים קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב. כבר כתבתי בספ"ק בשם הכ"מ שלא אסרה תורה אלא במפולת יד. וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא. ומ"ש הר"ב שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו מזרח ומערב. ומ"מ צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כדפי' רש"י בגמרא בד"ה בממלא קרנות. ומ"ש הר"ב דאמצעי צריך הרחק כדי יניקה. ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעים. וכתב הר"ש והא דתנן לעיל בפרק ב ירק בירק [*ששה טפחים] הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן ודכותה אשכחן גבי תבואה בתבואה בית רובע ואמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מיני תבואה בבית רובע אחת דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה. ע"כ. ורש"י עצמו פירש בגמרא בברייתא עבודת ירק בירק ששה טפחים ורואים אותה כטבלא מרובעת. דהיינו בערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים קאמר שזו היא עבודת ירק בירק לזרוע בה ה' זרעונים. ע"כ. ופשטא דמתניתין דירק בירק נראית כפירוש הר"ש. וכה"ג מתרצים הרמב"ם והר"ב במשנה ג בפרקין:

היה לה גבול גבוה טפח. וגם ברחבו טפח כדאיתא בפרק ט דשבת דף פה מדרבי יהודה דאמר לקמן במתני' ג רוחב הפרסה. וכתבו התוספות דאע"ג דר"י דלקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דלא שנא לגבול דה"ה נמי ששיעורו טפח:

שלשה על כל גבול. ותימה שלי"ב זרעים צריך י"ב מרחקים וכל מרחק שלשה טפחים הם ל"ו טפחים ואין בכל הגבולים סביב כי אם כ"ח טפחים. לשתים מהרוחות הארבעה. לכל אחת ח' טפחים. ולשתים לכל א' ו' טפחים. ואין נראה לפרש שר"ל ג' שזורע על שטח הגבול מלמעלה ועל שני צדיו מזה ומזה ויכול לזרוע כל הרוח בין מלמעלה ובין מהצדדין. ואל תתמה על הזריעה שבצדדין שכן שנינו ג"כ בסוף מס' ב"מ (קיח:) שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים שפירושו בזקיפה הגבוה שזו גבוה מזו. דלשון על גבול. אינו נראה כן. דהול"ל שלשה בכל גבול וגבול ומדקתני שלשה על. משמע דעליו ממש הוא זורע שלש. ולכן נ"ל שעל כל גבול הוא זורע ג' וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחד ומניח ג' טפחים וזורע ומניח עוד שלשה טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין שלשה טפחים שיעור הרחקה. מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהן הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדפירש הר"ב ברישא. שהרי כתבתי דרוחב הגבול טפח. ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו. משא"כ ברישא שאם יזרע ט' הויערבוב כמ"ש בשם התוס' בתירוץ הראשון לפי שאין כאן היכר כלל. שלא יוכל לזרוע מכל מין כ"א גרעין א':

ואחד באמצע. דגבהות הגבול אינו מפסיק. ובירושלמי שלשה על כל גבול וכו' ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה. וכתב הר"ש וז"ל וטעות סופר הוא דחמשה גרסינן כלומר דנתני במתני' ג' על כל גבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גובה וזורעים לתוכה חמשה זרעונים וליהוו השתא להך דאיכא גבול [י"ז] זרעים ומשני תפתר שהגבולין ממעטין כלומר שזרע הגבולין נכנס לתוך הערוגה וממעטין אותה מששה על ששה טפחים. וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעים שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב. ע"כ. והיינו ממעט. שע"י זריעת הגבול לא יוכל לזרוע בארבע רוחות הערוגה ומה שהגיה שצ"ל ה' אין נראה שגם הרמב"ם בפירושו מביאו בזה הל' וניתני ששה באמצע. אבל נראה לומר שאע"פ שאינו יכול להקשות אלא וליתני חמשה דודאי דמשום הגבול לא תהא אמצעית הערוגה עדיפא לזרוע מין אחד יותר ממה שיוכל לזרוע בה כשאין לה גבול מכל מקום נקט ששה לישנא דרבי יהודה. כלומר מאי טעמא דתנא קמא דפליג אדרבי יהודה דתני ששה. ומיהו למר כדאית ניה דהיינו ה':

לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואע"פ שאין יונקין זה מזה אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפילו ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כך נראה בעיני. ולא נהירא מה שפירש בכף נחת וז"ל ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים עד כאן דאם כן ברישא נמי:

רבי יהודה אומר ששה באמצע. מפרש בירושלמי דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלומר דמצי למיכתב זרע דמשמע חד וה"מ למיכתב זרעה והוי משמע תרי וה"מ למיכתב זרעיה והי משמע תלת וכתב זרועיה דמשמע ארבעה וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד כמו לת"ק הרי שית. וכי רמיז קרא שית זרעונים בערוגה בת ו' טפחים קאמר דקים ליה לר' יהודה דשית בשית לא ינקי כי היכי דאמרינן לרבנן דקים להו דה' בו' לא ינקי כמ"ש הר"ב במסכת שבת וע"ש. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחקה לר"י. ואמר מהר"ר וואלף ולעקל"ש דלא פליג רבי יהודה אדרבנן בשיעור יניקה ולדידיה נמי שיעורו ג' טפחים כמו לת"ק אלא דר"י לטעמיה דפליג נמי בספ"ק וסובר דאינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת והלכך קאמר הכא שיזרע ששה לפי שבאמצע הערוגה זורע שני מינין ואינן עושים כלאים לדידיה וגם עם מה שזרועים ברוחות לא הוו כלאים דכמו לרבנן שיעור ג' טפחים היינו עם מקום הזרעים ה"נ לרבי יהודה שיעור היניקה עם מקום הזרעים ואע"פ שהם שנים הואיל ושניהם אינן כלאים זה בזה אינן ממעטין שיעור ג' טפחים והא קמ"ל קרא דתוציא צמחה [*דבשית רשאי לזרוע שית ותו לא דאינו רשאי לזרוע באותן שמן הצדדין בכל צד ב' מינין]:

ששה באמצע. ר"י פליג בין בסיפא בין ברישא והכי איתא בירושלמי שהבאתי לעיל תחלת דבריו. ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה כדה תנינן ר"י אומר ששה באמצע וקיימנוה ולא ידעין אי חבריא קיימניה אי רבי אמי קיימה. על ראשה. ואין על ראשה כדה תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמנה עשר. ע"כ בירושלמי. ותחלתו פירשתי לעיל. וכתב הר"ש ומשני וקיימנוה ולא ידעין וכו' כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. הדר פריך ואין על ראשה כדה תני רבי חייא ר"י אומר י"ח כלומר על כרחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי ע"ז עכ"ל. גם הרמב"ם כתב כבר הקשו בש"ס על דברי תנא קמא א' באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ע"כ. ולעניות דעתי נראה שהקושיא מיתרצת בתירוצא קמא שהגובלין ממעטין. והא דפריך עלה מדר"י דאמר ששה. היינו שסובר המקשה דכי היכי דשמעינן לר"י דאין הגובלין ממעטין לפי שיש היכר בגבהות הגבול ויכול לזרוע מתחת בערוגה כמו בערוגה שאין לה גבול. ה"נ לרבנן. דלא ס"ל שיהיו חולקים בסברא זאת וגם המתרץ לא רצה לעשות מחלוקת ביניהם בסברא זו ולהכי מתרץ ליה דר"י ארישא קאי. דלמעט במחלוקת ולהשוות הדעות עדיף טפי. וכשהביא אח"כ המקשן תני דרבי חייא ר"י אומר י"ח דאשכחן דפליג בסיפא אע"ג דקושיא מדר"י אדרבנן הדרא לדוכתא מ"מ קושיא דניתני ששה לא קשיא ומיתרצת שפיר בתפתר שהגבולין ממעטין ואע"ג דלר"י ליתא להך סברא דהא אשכחן דבהדיא פליג אף בסיפא. לרבנן מיהו איתא שפיר. ור"י ורבנן פליגי נמי בסברא זו דגובלין ממעטין דלרבנן ממעטין ולר"י אין ממעטין ואפשר שגם הר"ש סובר כן:

ומה שכתב והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. כתב בכ"מ וז"ל ואע"פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא"כ היה ראוי להרחיק ג' טפחים. י"ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר [בגמרא] לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ"כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה עד כאן:

ומה שכתב תמצא מדת כל מסומן מן הששה המסומנים באמצע רצה לומר שהם מסומנים בסימני זריעה ואמר ג' טפחים וזה יבואר בסמוך:

ומ"ש ותמצא המרחק בין שתי צלעים שהם משתנים מצלעות אותם המסומנים ר"ל המרחק שיש בין מסומן למסומן. ויש לגרוס משתוים לפי שכצלע המסומן האחד כן שוה וכדומה לו הוא הצלע שכנגדו במסומן השני שהמרחק הוא ביניהם ר"ל בין אלו השתי צלעות. אבל נראה לי שלא. להגיה וירצה במה שקורא אותם משתנים כאילו אמר מתנגדים וכל שני קוים מתנגדים ומקבילים אם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו זה את זה. והרי אלו שני הצלעות שעל זה המרחק הם מתנגדים ומקבילים זה לעומת זה ואם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו וקורא המרחק לא כל השטח אלא קו ישר ממנו:

ומ"ש גדר שלשה ורביע. אמר שזה המרחק ר"ל הקו הישר בין אלו שתי צלעות ממסומן למסומן הוא גדר שלשה ורביע ר"ל שלשה טפחים ורביע מטפח בתשבורת. שתמצא בו בין כל שטחו ג' טפחים ורביע ואולם גדרו הוא צלע אחד מן המרובע. ואמר שמדת הצלע האחד שהוא גדר לג' ורביע הנה הוא טפח אחד וד' חמישיות בקרוב שהם ט' חומשין. ור"ל בקרוב שכשתרבע ט' פעם ט' הם פ"א עשה מהם טפחים יעלו כ"ה לכל טפח שכן רבוע הטפח יכיל ה' פעם ה' חומשין שהן כ"ה. יצאו ג' טפחים לע"ה חומשין ונותרו ו' חומשין מן הפ"א ואינם מגיעים לרביעית הטפח כי הטפח ד' פעמים ו' חומשין ועוד חומש אחד כאשר אמרנו. וט' חומשים הוא יותר מטפח ומחצה וזהו מה שבקשנו שיהיה טפח ומחצה בין כל צלע המסומן לצלע שכנגדו. ואני אציג לפניך שני מסימנים מן הששה ועם המרחק שביניהם וזו היא הצורה. [ציור]

הנה המרחק שהוא גדה"ו וקו ג"ה או קו ד"ו כל אחד הוא קו ישר והוא אותו שקרא מרחק שבין שני צלעות והוא ט' חומשין כאשר אמרנו ויתבחר לפנינו בס"ד:

ומ"ש ופירוש זה שכל שטח משתוה הצלעות. אולם כל אחד לדומה לו ר"ל כל ב' קוים הדומים במדת אורך וכל שני קוים הדומים במדת רוחב הנה הנם כל אחת משתוה לדומה לו אבל צלע האורך וצלע הרוחב אינם צריכים להיותם שוים:

ומ"ש כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים כצורה זו [ציור] ששתי צלעות האורך והן קו וא"ז וקו חב"ט הם משתוים בארכן והם כל א' ארכו שלשה טפחים ושתי צלעות הרוחב והן קו וג"ח וקו זד"ט משתוים ברחבן והם כל א' רחבו שני טפחים וחלקנום בנקודי אגב"ד והחברנו הנקודות בקוים ישרים מנקודת א' לנקודת ג' עוד מנקודת א' לנקודת ד'. וכן מנקודת ב' לנקודת ג'. עוד מנקודת ב' לנקודת ד':

ומ"ש יהיה תבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון יהיה מדת חצי תבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו. וזה מבואר מאד שאחרי שנקודת א' חולקת לקו וא"ז לחלקים שוים. וכן היא הנקודה ב' חולקת קו חב"ט לחלקים שוים. כשתחבר קו ישר בין האל"ף והבי"ת הנה חלקנו כל שטח וחז"ט לשנים חלקים שוים. וכמו כן הנה נקודות ג"ד חלקו קוי וג"ח זד"ט כל אחד לשנים חלקים שוים א"כ כשנחברה בקו ישר נקודות ג"ד. הנה כמו כן חלקנו עוד כל שטח וחז"ט לשני חלקים שוים. ושני קוי החבורים מתחלקים על נקודה ה' ר"ל קו גה"ד וקו אה"ב. ונמצא שכמו שנתחלק כל השטח לשנים חלקים שוים ע"י קו אה"ב. והחלק הא' אוח"ב והשני אבט"ז. וקו אה"ב דומה לקו וג"ח. וכמו שנקודת ג' חולקת קו וג"ח כן נקודת ה' חולקת קו אה"ב. הנה גם קו ג"ה חולק זה השטח אוח"ב ג"כ לשני חלקים שוים. ועל זה הדרך בעצמו חלק השני שהוא אבט"ז מתחלק לשנים חלקים שוים בקו ה"ד והרי לפנינו בזה השטח ד' רביעיות שוים הצלעות. כל צלע לדומה לו וכל הרבועים שוים כזה כן זה. ונביט אל א' מהם ונאמר רבוע אוג"ה קו א"ו האורך הוא חצי קו אורך שטח כולו ויהיה אם כן ארכו טפח ומחצה שזה השטח אשר הנחנוהו כל מדת ארכו שלשה טפחים. וקו ו"ג מזה הרבוע הוא חצי קו רוחב שטח כולו ויהיה א"כ טפח אחד שכן השטח כולו שהנחנו רוחב כולו שני טפחים כאשר יזכיר הרמב"ם לפנינו. וכמו כן קו ג"ה שהוא דומה לקו ו"א אורך טפח ומחצה. וקו א"ה שהוא דומה לקו ו"ג רוחב א' טפח שהרי הוא מרובע שוה הצלעות ואולם כל אחד לדומה לו. וכבר חברנו מנקודת א' לנקודת ג'. הנה נעשה מזה בתוך זה הרבוע. שני משולשים שוה [צ"ל שוי] הצלעות כל אחד לדומה לו. שמשולש או"ג שוה למשולש אה"ג ואולם קו א"ו ממשולש או"ג שוה לקו ה"ג ממשולש אה"ג וקו ו"ג ממשולש או"ג שוה לקו א"ה ממשולש אה"ג והתושבת שהוא קו א"ג משותף לשני המשולשים הנה כל משולש שוה למשולש כבר יצא לנו שזה הקו א"ג מחלק לזה הרבוע אוג"ה לשנים חלקים שוים. ובדרך הזה דעת לנבון נקל ביתר הרבועים והרי אתה מוצא שזה התבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון ע"י חבור אלו הנקודות הוא חצי תבנית הראשון. ודרך ידיעת חלוק כל קו לחלקים שוים. יש בו גם כן מופת חותך אין מן הצורך להאריך בו מלבד מה שנקל לעשותו במחוגה:

ומ"ש וכשתסתכל כל מסומן כולו תמצא כל מסומן על הצורה אשר זכרנו. ר"ל שכל מסומן הוא חצי תבנית מן שטח משתוה הצלעות ר"ל שני צלעי ארכו שוים זה לזה ושני צלעי רחבו שוים זה לזה והתבנית המסומן בתוכו נעשה בחבור הנקודות המחלקות כל קו וקו והנה השטח ר"ל התבנית אשר בתוכו נעשה המסומן ארכו הוא שלשה טפחים שהרי הוא חצי כל אורך הערוגה ששה טפחים. ורחבו הוא שני טפחים שהרי הוא שליש מרוחב הערוגה כיון שנעשו ג' מסומנים זה בצד זה שנמצא שכל אחד מהם מחזיק השליש מהערוגה. ואם השטח אשר בו המסומן הוא ג' טפחים ברוחב ב' טפחים שהוא ברבוע שלש פעמים ב' שהוא ששה טפחים יהיה א"כ מדת המסומן שבתוכו החצי ממנה שהוא שלשה טפחים:

ומעתה זכינו לדין שהמרחק יהיה א' וד' חומשים שזה הקו המשותף בין שני המשולשים אשר זכרנו הוא המרחק בעצמו שכן אתה רואה כל ד' קוי המשותפים לשני משולשים הם מקיפים להמרחק וזה הקו המשותף הוא מיתר ממשולש מתחלף הצלעות ונצב הזויות כי משולש אה"ג זוית אה"ג נצבת אחרי שקו א"ה וקו ג"ה הם קוים ישרים שנפלו זה על זה והזוית ההיא נצבת בהכרח. והוא מתחלף הצלעות שאין צלע דומה לצלע במשולש וקו א"ה הוא טפח וקו ה"ג טפח ומחצה. וכשנרבע כל אחד. [*בדרך רבוע מספר שאין בו חלקים עוד דרך אחר תמצא בו במשנה ה פ"ב דעירובין] יהיה הטפח עולה טפח בלבד. וטפח ומחצה עולה ב' טפחים ורביע. שתאמר חצי פעם חצי. רביע. ותאמר חצי פעם א'. חצי. הרי ג' רביעיות. אמור כמו כן א' פעם חצי. חצי. ותאמר א' פעם א'. א'. הרי עוד א' וחצי. תצטרפם לג' רביעיות עולים ב' טפחים ורביע. הרי רבוע הקו הא' הוא א' טפח. קו השני ב' טפחים ורביע. ובא מופת חותך שאין עליו סותר שכפי שני הרבועים הנעשים משתי הצלעות המקיפים הזויות הנצבת. כן יש ברבוע הנעשה על מיתר הזויות בלבדו. כמספר כל שניהם. נמצאת למד שזה המיתר שהוא בעצמו צלע המרחק. ששטח רבועו הוא ג' ורביע. וכבר התבאר כמו כן שגדר ג' ורביע הוא א' וד' חומשין שכן רבוע ט' חומשים עולים שלשה ורביע. ונמצא שהמרחק בין כל מסומן בסימני הזרע. לשני לו. הוא אחד וד' חומשין שהן יותר מטפח ומחצה כשיעור הדין. ואמנם שזה דבר אמתי שהרבוע מן המיתר כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפים זוית הנצבת מבואר מאד. ועמדתי על אמתתו בלמוד מ"ג [צ"ל מ"ז] מהמאמר הראשון לאקליד"ו מהקדמוני' שבאתונ"י עיר החכמה הנזכרת בדברי חז"ל ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו להבינו כל קורא הייתי מצטרך לכמה הקדמות ולמופתים הקודמים בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו. ואם אעתיקהו ואניחהו סתום א"כ יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו ויהיה ג"כ ללא צורך. אבל מה שרציתי בכאן הוא לבאר שטחית דברי הרמב"ם עד שיוודעו דרכיו:

ואל יבהלוך רעיונך להשיב אל לבך ואיך יצדק שזה המיתר הוא גדר ג' ורביע כמו שאמרנו והרי כל ד' מיתרים המקיפין מסומן אחד מן המסומנים כולם הם מיתרים שגדר כל אחד מהם גדר ג' ורביע והשטח אשר בו מקיפים אינו כי אם ג' טפחים בלבד כמו שאמרנו ג"כ בצורת השתי תבניות אשר זה בתוך זה. כי מה שאמרנו שהמיתר גדר ג' ורביע הוא אם נרבע ממנו רבוע נצב הזויות. אבל כל הרבועים שבמסומנים האלו אינם נצבים הזויות אבל מעוינים ולפיכך נתמעטו. [*ואם נפשך לומר שהמיעוט מפני זוית החדוד נתמלא בזויות הנרחבות יהיה גם זה מכלל השטחים שאין גדרם ידוע. וכמ"ש שם בעירובין. עוד במשנה ז פי"ב דאהלות] ולעולם זה הקו ר"ל המרחק והוא המיתר בעצמו הנה הוא גדר לשלשה ורביע אם נרבעהו לנצב הזויות ולפיכך זהו מופת עליו שארכו א' וד' חומשין כאמור:

ומ"ש וכבר הקשה בגמ' על דברי ת"ק ונתני ששה וכו'. והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ולפיכך בחבורו אע"פ שפוסק כר"י בסיפא די"ח זרעים זורעים. פסק ברישא דדוקא ה' לפי שסובר דתירוץ דגובלין ממעטים נדחה מכל וכל. אבל לפי מה שכתבתי לעיל על דרך פירש"י ז"ל דלא נדחה ומתורצת הקושיא. כמו כן נוכל לפרש בכאן ור"י פליג נמי ברישא. ולהרמב"ם קשה דרבי יהודה יסבור בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא דאין גובלין מודה שאין זורעים רק חמשה. ואפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים:

ומ"ש לפי שכל מה שנזרע ממנה הוא תשעה טפחים בלבד ועל הצורה שהקדמנו יהיה הנזרע ממנה כ"ד טפחים אף על פי שהוא מספיק למה ששאל הוא ז"ל. אינה מספקת לשאלות אחרות. שנשאל ונאמר שיוכל לזרוע תשעה מינין ויהיה הנזרע ממנו עשרים ושמנה טפחים על זאת הצור' [ציור] ודעת לנבון נקל כי כשיזרע בהפך זאת הצורה. שבזאת הצורה יש בכל קרן מרובעים וביניהם מעוינים ואם יעשה בהפך שיעשה בקרנות מעוינים וביניהם מרובעים שיהיו כמו כן תשעה מינים ויחזיקו כ"ח טפחים. אבל בחבורו כתב בזה הלשון זורעים חמשה מיני ירקות בערוגה שהיא ששה על ששה. והוא שיזרע ד' מינים בד' רוחות הערוגה וא' באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע. אע"פ שמרחיק ביניהן. לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא עכ"ל. וזה הטעם מספיק וכולל לומר שלא רצו להתיר מינין יותר משום שנראין כמעורבבין. [*ובני האלוף מהור"ר אברהם שי' דן לפני שגם בפירוש המשנה מתורצת כמ"ש על הצורה שלפני האחרונה שאין בין צלע לצלע רק אלכסון של טפח וכו']:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) ערוגה. לשון עברי הוא מערוגת מטעה יחזקאל י"ז:

(ב) (על המשנה) זורעי' כו'. כדתנן בפ"ט דשבת כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועה תצמיח. ושם פירשתיו בס"ד:

(ג) (על המשנה) זרעונים. זה השם זרעונים. כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן הר"מ:[] וא"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות. וד' באמצע כל רוח. וא' באמצע דכל אחד רחוק מחבירו ג"ט. וי"ל דכולי האי הוי ערבוב. עוד יש לומר דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח, תוספ'. וכתבו עוד דאף על גב דבערוגה שהוא ה' על ה' יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה. ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע ותירץ ר"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר: [] שלא אסרה תורה אלא במפולת יד וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא: [ו] ומכל מקום צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כפרש"י בגמרא:] ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעי, ם. כהר"ש והא דתנן לעיל בפרק ב' ירק בירק ששה טפחים הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל א' וא' אלא מעט לא חיישינן ודכותיא אשכחן גבי תבואה בית רובע דאמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מינין בבית רובע א' דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה:

(ח) (על המשנה) גבוה טפח. וגם ברחבו טפח כדאיתא בגמרא שבת דף פ"ה מדר'י דאמר לקמן מ"ג רותב הפרסה וכתבו התוספ' דאע"ג דר'י לקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דל"ש לגבול דה"ה נמי ששיעורו טפח:

(ט) (על המשנה) שלשה כו'. ותימא שלי, 'ב זרעים צריך י"ב מרחקין וכל מרחק שלשה טפחים הם ל"ו טפחים ואין בכל הגבולים סביב כי אם כ"ח טפחים לשתים לכל אחד ח' טפחים ולב' לכל אחד ו' טפחים. ולכן נ"ל שעל כל גבול הוא זורע ג'. וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחר ומניח שלשה טפחים וזורע. ומניח עוד ג' טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין ג' טפחים שיעור הרחקה מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהם הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדכתב הר'ב ברישא. שהרי כתבתי שרוחב הגבול טפח ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמ"ש. מה שאין כן ברישא שאם יזרע ט' הוי ערבוב כמ"ש התו' לפי שאין כאן היכר ועוד שלא יוכל לזרוע מכל מין כי אם גרעין א'. תוי"ט:

(י) (על המשנה) מפני כר. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואף על פי שאין יונקין זה מזה. אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפי' ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כנ"ל. תוי"ט:

(יא) (על המשנה) ששה. דרש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלו' דמצי למכתב זרע דמשמע חד וזרעה משמע תרי וזרעיה משמע תלת וכתיב זרועיה הרי ד' וכתיב תוציא צמחה תוציא חד וצמחה חד כמו לת"ק הרי שית. וכי רמיז קרא ו' זרעונים בערוגה בת ו' טפחים דקים ליה לר'י דשית בשית לא ינקי. כי היכי דלרבנן בה' ו' כו'. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחק לר'י. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) באמצע. ור'י פליג בין ברישא ובין בסיפא והכי איתא בירושלמי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

זורעים בתוכה חמשה זרעונים:    כזה % שלשה על כל גובל וגובל וא' באמצע כזה % ר' יהודה אומר ששה באמצע כזה % . אמר המלקט כ' הח' הר' אפרים אשכנזי ז"ל אלו הציורים העתקתי אותם מהמשניות של הח' מוהר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ואני שמעתי שהן מיוחסות להרא"ש ז"ל. אחר זמן רב באו לידי משניות של הח' הר"ר יהוסף ז"ל ומצאתי שם הציורים הללו. ועל הצורה הראשונה ראיתי שכתב פי' ה' זרעונים מלא הערוגה וא"צ הרחקה כלל כיון דהוי כמו ראש תור ותנן לק' היה ראש תור וכו' מותר בלא הרחקה כן נ"ל לפרש הלכה זו כמו שציירתי עם שיטת התלמוד ממס' שבת ע"כ. ועל הצורה השנייה כתב. כן נ"ל לפרש זריעת י"ג מינים בערוגה עם הגובל. ע"כ. ועל הצורה השלישית כתב. כן נ"ל לפרש ששה באמצע דאמר ר' יהודה ע"כ. וכתב עוד. ר' יהודה אגובל קאי ומכל שכן ארישא ע"כ. ומה שכתב ר"ע ז"ל ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים מפורשת למטה בסוף הקונט' ע"כ. האלהים אנה אותה לידי בכתיבת יד. והא לך כל לשונו ז"ל ערוגה כו'. [אמר המו"ל אנחנו השבנוה על מקומה בפי' הרע"ב כאשר תראה] ע"כ מה שמצאתי מל' ר"ע ז"ל לפירוש משנתינו. ובאו לידי ג"כ ציור לדעת רש"י ז"ל גם כפי דעת הר"ז הלוי ז"ל שהוא קרוב לדעת רש"י ז"ל. גם הציורים שעשה הח' הר' שלמה שירילי"ו ז"ל ולאהבת הקצור לא העתקתים הנה:

גובל:    פי' בערוך הוא מקום דריסת האדם סביב הערוגה לשון גבול הוא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

זורעים בתוכה חמשה זרעונים:    אף דבכל דוכתא. מלת זרעונים כולל כל דבר הנזרע. הכא דוקא בירקות מותר לזרוע ה' מינין בערוגה. וכדמסיק במשנה ב'. מדאין זורעין מהן רק מעט מעט:

ארבעה בארבע רוחות הערוגה:    מניח בכל רוח טפח ע"ט בכל זוית פנוי. וזורע ד' טפחים האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח ואף שארבע מינים שבארבע רוחות נוגעים זה את זה בקרנות. הרי נגיעה בראש תור מותר. כלעיל פ"ב מ"ז:

ואחד באמצע:    דהיינו צורה זו [ציור] ונמצא שיהיה זרוע כ"ד טפחים. שהם ב' שלישים מהל"ו טפחים של כל הערוגה. ובלבד שיהא הירק שבאמצע מובדל כדי יניקה. שהוא טפח ומחצה. מכל מין שברוחות. או שיגע בהן בראש תור. ואע"ג דבפ"ב מ"י אמרינן ירק בירק ו"ט. התם בשדה גדולה. משא"כ הכא בנזרע מעט. במרחיק שיעור יניקה ליכא ערבוב. מיהו טפי מה' מינים. אע"ג שמרחיקין זה מזה שיעור יניקה אסור. מדהו"ל ערבוב. ואסמכוה אקרא. שנאמר כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח צמחה תרי. וזרועיה תרי. ותצמיח חד. הו"ל ה' מינין וה"ה שיכול לזרוע בהיתר כתמונ' זו [ציור] ויהיה ג"כ רק ה' מיני'. אבל ירויח שיהיה זרוע כ"ז טפחים [והיינו כש"ס פרק רע"ק בשתירץ שימלא הקרנות]. אלא הא קמ"ל דאפי' בתמונה א' שזכרנו שרי. ולא אמרינן דהזרוע באמצע הו"ל חבוש. מדמוקף רק בד' ראשי תור [ועפ"ב סי' ע"ג]:

היה לה גבול גבוה טפח:    וגם ברחב הגבול טפח:

זורעין בתוכה שלשה עשר:    דמדהשתא הו"ל הערוגה עם הגבול ח' על ח' טפחים. גם כשיזרע בה י"ג מינין ליכא ערבוב:

שלשה על כל גבול וגבול:    דמניח טע"ט שבקרן. וזורע טע"ט ומניח טפח ומחצה וזורע טפח ומניח טפח ומחצה וזורע טפח ומניח טפח שסמוך לקרן. דהו"ל יחד ח' טפחים. וזרוע מהן ג"ט. וכן לכל רוח על הגבולים סביב. דהו"ל יחד י"ב מינין על הגבול. ומכ"ש דמותר למלאות כל הרוח כלעיל סי' ב'. רק דקמ"ל דהכא מדליכא ערבוב מותר גם להרבות במינין. ודוקא בשהגבול גבוה ג"כ טפח. וכדמסיק במשנה ב'. אבל בכל שטח שוה ח' על ח' אסור להרבות טפי מה' זרעונים:

לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו:    אף דמרחיק שיעור יניקה. מדאיכא מינין הרבה מתערבב. משא"כ ברישא דליכא רק ד' מינין שרי:

רבי יהודה אומר ששה באמצע:    גם ברישא פליג דס"ל דבערוגה וע"ז זורעין בה ו' מינין:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים