רמב"ם על יומא ו
יומא פרק ו
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה יומא ו רמבם
החזיר מילת "שני" בשעירי יום הכפורים שלשה פעמים, והוא אמרו "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים"(ויקרא טז, ה), ואמר "ולקח את שני השעירים"(ויקרא טז, ז), ואמר "ונתן על שני השעירים גורלות"(ויקרא טז, ח), ובאה הקבלה שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים.
ואמרו מצוה ולא אמרו חובה, לפי שאמר אחר כך "השעיר" ולא אמר "האחד", יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום.
ואמרו בכאן ויאמר אם של שם מת, ואם של עזאזל מת - אינו רוצה שיאמר השני מאמרים להוציא את הספק, כמו שאמרנו בפסחים אם גדי אמר לי רבי ואם טלה אמר לי רבי, כי אינו ספק אצלו כיון שאחר הגורל מת אחד מהם. אבל הוא מספר איך יהיה מאמרו אם של שם מת, או איך יאמר אם של עזאזל מת.
ואמרו והשני ירעה עד שיסתאב - רוצה בו השני מן השנים שהגריל עליהם בסוף, כי פסק ההלכה אין בעלי חיים נדחין.
ועניין מתה - שתאסף לבית ויניחוה עד שתמות.
וידוע כי שעירי יום הכפורים הם חטאת ציבור, אמר השם יתברך "ומאת עדת בני ישראל, יקח שני שעירי עזים לחטאת"(ויקרא טז, ה).
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר בארתי לך, כי סדר הוידוי "חטא עון ופשע":
באה הקבלה כי מה שאמר השם יתברך "איש"(ויקרא טז, כא), להכשיר את הזר:
הריס - שני חלקים מחמשה עשר מן המיל, ובמיל שבעה ריסין ומחצה.
והיה מירושלים עד המקום ששמו צוק שנים עשר מילין, והם תשעים ריסין.
והיה בין כל סוכה וסוכה מיל, והוא אלפים אמה שהוא תחום שבת.
נשאר בין הסוכה האחרונה ובין הצוק שני מילין:
כבר ידעת כי בין כל סוכה וסוכה תחום שבת, על כן היה אפשר להם ללותו מסוכה לסוכה הסמוכה לה.
והסוכה האחרונה שבינה ובין הצוק שני מילין, ואי אפשר להלך אלא מיל שהוא תחום שבת, ולפיכך עומד מרחוק:
לא היה קושר הלשון כולו בצוק, שמא ילבין קודם דחיית השעיר, ויחשבו כי העונות מתכפרין קודם שידחה השעיר.
ומה שחייב שלא יקשור אותו כולו בין קרנותיו, שמא בשעת דחייתו יכוף ראשו ולא יראה לשון של זהורית אם הלבינה, ותחלוש דעתו שיחשוב שהכפרה לא נשלמה.
ולשון התורה במשלח השעיר שהוא מטמא בגדים, אמר יתברך "והמשלח את השעיר לעזאזל, יכבס בגדיו"(ויקרא טז, כו).
ואין הלכה כרבי שמעון:
קלען במקלעות - פירוש שירים חתיכות הבשר בכללן בלי הפשטה, לאומרו יתברך "את עורותם ואת בשרם"(ויקרא טז, כז), ולשון התורה "והשורף אותם יכבס בגדיו"(ויקרא טז, כח).
ואין הלכה כרבי שמעון:
דידביות - הם מצבות גדולות שהשומרים עומדים שם ומניפין בסודרין.
ורבי יהודה סובר, כי משהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו אף על פי שלא הגיע לצוק, ולפיכך משערין שיעור כדי שמגיע לבית חורון, שהוא במדבר בלבד.
ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה יומא, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב