רמב"ם על יומא ה
יומא פרק ה
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה יומא ה רמבם
מקדש ראשון היה בו פרוכת אחת, ובמקדש שני היו שתים מפני ספק שנתחדש להם בעת הבנותו, ועוד נבאר זה במקומו במסכת מידות.
ורבי יוסי נתבאר לו אותו ספק, וראה כי הפרוכת על צורתו כך, וזהו עניין אמרו לא היתה שם אלא פרוכת אחת, ועוד אבארהו לך במקומו.
ואמרו עד שהוא מגיע לארון - רוצה בו למקום ארון, כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרוכת אחת, והוא יספר בכאן סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שתי פרוכת.
ועניין אמרו ובא לו בדרך בית כניסתו - שהיה יוצא אחורנית ופניו כלפי קדשי הקדשים ואחוריו אל הפתח, וזה גדולה וכבוד למקום. וכן היו עושין כהנים בחזרתן מן העבודה, ולוים בחזרתן מן הדוכן, וישראל בחזרתן מן המעמד, כולם היו חוזרין אחוריהם.
ולשון תפלה קצרה כך, "יהי רצון מלפני ה' אלהינו, שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה, ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה זה לזה, ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".
פירוש "שחונה" - חמה, תרגום "ולא יחם לו"(מלכים א א, א) "ולא שחין ליה".
והיה מתפלל שישוה מזג אותה שנה, וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה, כי כשהאויר שוה במזגו יבריאו גופות בני אדם החולים, ויתמיד בריאות הבריאים, והברכה הראשונה היא "והסיר ה' ממך כל חולי"(דברים ז, טו). ואחר כך היה מתפלל בהתמדת מלכות היושר והאמונה, וזהו הצריך יותר. ואחר כך היה מתפלל אחר אלו השני דברים הכלליים על דברים פרטיים לכל בני אדם, שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד, שיצליח מעשיו וסחורותיו כדי שלא יצטרך לבקש ולשאול מאחר. ואחר כך היה מתפלל בירידת הגשמים, והוא אמרו ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, לפי שאלו לא יבקשו תמיד אלא התמדת זריחת השמש וצחות האויר ומניעת הגשם.
שלא להבעית את ישראל - כלומר שלא להפחיד, לפי שאילו היה מתאחר היו מפחדין שמא אירעו מיתה, כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראוין, או אם שינו דבר במעשה הקטרת, הלא תראה אמר יתעלה לאהרן "ולא ימות, כי בענן, אראה על הכפורת"(ויקרא טז, ב):
ופירוש שתיה - יסוד, ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם, כמו שזכרנו בתחילת אבות:
נכנס במקום שנכנס - עניינו למקום שנכנס בקטרת בין בדי הארון, והיה מזה מן הדם לפני הארון, כמו שאמר השם יתברך "על הכפרת, ולפני הכפרת"(ויקרא טז, טו).
כמצליף - כמי שמלקה בשוט.
והיה מחזיר פעמיים מלת אחת, כדי שלא יטעה במניין.
והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה. והשם יתברך אמר "והזה באצבעו"(ויקרא טז, יד) והיא ההזאה הראשונה, ואחר כך "מן הדם באצבעו, שבע פעמים"(ויקרא טז, יט). כך באה הקבלה, וכאלו הוא העיקר:
היה שופך דם הפר במזרק שהיה בו דם השעיר, ומחזיר הכל במזרק שהיה בו דם הפר, כדי שיתערבו הדמים עירוב יפה.
והדבר כולו מבואר:
היה מזה בקרן שלפניו מלמעלן למטן, כדי שלא יזה מן הדם על בגדיו.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
טהרו של מזבח - הוא המקום המגולה ממנו. והוא כי קטורת של כל יום היה במזבח של זהב, כמו שאמר השם יתברך "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים"(שמות ל, ז), וכל יום היה מוציא ממנו מותר הגחלים והדשן כמו שבארנו, והיה נזהר שיזה הדם על מקום שלא יהיה בו דשן ולא גחלים, אלא עצם המזבח מגולה.
ואמרו בשל מזבח החיצון - רוצה בו דמים הניתנים על המזבח החיצון, שיריהן ניתנין על יסוד דרומי.
ועוד יתבאר לך עניין המעילה מושלם במקומו:
רבי שמעון ורבי אליעזר אומרים, שאם הזה שלש הזאות או ארבע ונשפך הדם, שישלים המניין על מה שיש לו מן ההזאות מדם אחר.
ואין הלכה כמותן:
משנה יומא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב