רמב"ם על יבמות ו
יבמות פרק ו
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה יבמות ו רמבם
היבמה אינה צריכה קדושין מן התורה לפי שאשה הקנו לו מן השמים, וקדושי יבמה מדרבנן, ולפיכך הבא על יבמתו באי זה צד שיהיה קנה קניין גמור.
והעראה - הוא הכנסת העטרה. ומפגיעת העטרה היא נקראת נשיקה, עד הכנסת העטרה כולה אמנם הוא שמוש דרך אברים.
וגומר - הוא הכנסת האבר כולו.
ואמרו לא חלק בין ביאה לביאה - רוצה לומר לא חלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה. והוא אמרו במשכב זכור "משכבי אשה"(ויקרא כ, יא), מגיד הכתוב ששתי משכבות יש באשה:
אמרו וכן - רוצה לומר כל הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד פסלה מן הכהונה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, לפי שעשאה זונה.
אף על פי שהיא מותרת לבעלה אם היתה אנוסה והיא אשת ישראל, לפי שהעיקר אצלנו אונס בישראל משרא שרי, מכל מקום נפסלה מן הכהונה.
וכמו כן בת ישראל לממזר ולנתין נעשית זונה, וכמו כן אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נעשית חללה, אפילו באונס או בשגגה:
מן האירוסין לא יאכלו בתרומה - לפי שהן משמרות לביאה פסולה, ולפיכך לא יאכלו.
ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, שתאכל עד שתבעל ואז תפסל.
ואם נתאלמנו או נתגרשו אלו הנשים הכהנות מן הנשואין, פסולות לאכול בתרומה לפי שנתחללו בבעילה שנבעלו, על העיקר שלנו אין חלל אלא מאיסורי כהונה.
מן האירוסין כשרות לאכול בתרומה, לפי שלא נבעלו ולא נתחללו.
ואין הלכה לא כרבי אלעזר, ולא כרבי שמעון:
כתוב בתורה "והוא אשה בבתוליה יקח"(ויקרא כא, יג), ואמרו חכמים פרט לבוגרת שכלו בתוליה.
ובוגרת - נקראת הבתולה כשיהיה לה ששה חדשים אחר הבאת סימני נערות. וסימני נערות הם שתביא שתי שערות אחר שנשלמו לה שתים עשרה שנה, לפי שהבאת שתי שערות בתוך זמן משתים עשרה שנה אינם סימנים אבל הם שומא. וגם כן, כל זמן שלא תביא שתי שערות אפילו אחר השתים עשרה שנה היא קטנה, עד שתשלים עשרים שנה, כמו שיתבאר בזאת המסכתא.
ואין הלכה כרבי אלעזר ורבי שמעון:
משנה ה [נוסח הרמבם]
[עריכה]זה כולו מבואר ומפורש:
אין הפרש בין כהן לישראל במצות פריה ורביה, ולפיכך אינו מותר לישראל ולא לכהן ולא ללוי לישא את האילונית, אלא אם כן יש לו אשה ובנים. והאי דנקט כהן הדיוט, לאשמועינן מחלוקת רבי יהודה שאינו מתיר לו בשום פנים.
ובעילת זנות - היא שתבעל בעילה שהיא בכרת או במלקות דאורייתא או בעשה דאורייתא, בין שתהיה באונס בין ברצון, נעשית זונה כמו שנקדם בזה הפרק (הלכה ב). אבל ישראל כשבא על מי שאינה אשת איש, ולא משאר עריות ולא מחייבי לאוין, לא נעשית זונה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
בית שמאי מביאים ראיה ממשה, ובית הלל סברי משה שנמנע מן האשה לפי שהנבואה שורה עליו תמיד, ואין מביאים ממנו ראיה לאחרים, אבל המצוה זכר ונקבה שבהם יתקיים המין רוצה לומר בזכרים ובנקבות.
והסיבות המונעות ההריון הם רבות והם ידועות אצל הרופאים, ואפשר שתהיה סיבה זה מן האיש לבדו או מן האשה לבדה או משניהם יחד, ולפיכך כשגרשה ישאנה אחר, ואינה מותרת להנשא לשלישי לפי שכבר הוחזקה.
וטעם עשר שנים - אמרו "מקץ עשר שנים לשבת אברם"(בראשית טז, ג), ומיד נתאמת לשרה שהיא עקרה ונתנה לו הגר.
וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמידי בתשמיש כדי שיעלו לחשבון, ולפיכך ימי חוליים או פרידת אחד מהם שהלכו בדרך, אינם עולים מכלל העשר שנים. וכשיהיה העניין כך, מיד אינו מותר לו להשאר עמה. ויוציא ויתן כתובה אם היא אומרת שהסיבה ממנו שאינו יורה כחץ. ואין פוטרו מלפרוע הכתובה אלא הודאתה שהוא יורה כחץ, ולפיכך הוא יכול להחרים חרם סתם בשם מי שיודע שאני יורה כחץ ולא תודיע הדבר. ואם הוא יטעון שהיא הפילה בתוך עשר שנים כדי שיעמוד עמה, ותאמר היא שלא הפילה, יוציא ויתן כתובה לפי שהיא אינה חשודה לאחזוקי נפשה כעקרה.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:
משנה יבמות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב