רמב"ם על בכורות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בכורות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור כו': לטפל ר"ל להתעסק בגידולו והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם לגדולה ולפיכך אין נותנים להם שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת *[לו] המתנות אין שומעים לו דאמר בברייתא הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו ודע שבעל מום הרי הוא ג"כ לכהן והכהן הוא שמוכרו או מאכילו למי שירצה וכן בספרי ובשרם יהיה לך להביא בשר בעל מום שמתנה לכהן שלא שמענו לו בכל התורה והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה מה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואח"כ סמוך ליה כן תעשה לשורך לצאנך וכתוב בתורה בבכור אדם מבן חדש ומעלה תפדה וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החוב עליו ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום: ור' יוסי אומר דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות ולפיכך צריך להאכילה שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון ואין הלכה כר' יוסי:

משנה ב[עריכה]

נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו כל שנים עשר כו': מה שאמר לאחר שנתו אי אפשר זה בהיתר אלא בזמן שאין בהמ"ק קיים שדין הבכור לעמוד עד שיאכל במומו לבעלים:

משנה ג[עריכה]

השוחט הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר כו': הכל מודים שאם שחט על מום שנפל בעין שאינו *צריך להראותו למומחה אחר שחיטה לפי שאותו המום משתנה אחר שחיטה ואין מחלוקתן אלא במומין שבגוף ר"ל בשאר הגוף שאינן משתנים ר' יהודה אומר הואיל ואינן משתנין רואה אותו מומחה אחר שחיטה ור"מ אומר גזרינן מומין שבשאר הגוף אטו מומין שבעין והלכה כר"מ ודע שענין מומחה זכאי ר"ל שיהא האיש ההוא כבר עמד בנסיונות וקושיות ונמצא בחכמה גדול ומובהק ואם היה מקשה עליו והמנסה אותו ב"ד הוא נקרא מומחה ב"ד: ואם נתפרסמה חכמתו אצל המון בני אדם מעצמו לא שזיכו אותו ב"ד הוא הנקרא מומחה לרבים ואע"פ שזיכו אותו ב"ד אין מותר לו להתיר בכורות עד שיטול רשות מב"ד על כך ויאמרו לו שיתיר בכורות במומין בפירוש וכבר בארנו בתחלת סנהדרין שאינו נקרא ב"ד בשם מוחלט אלא סמוך בא"י בין שיהיה סמוך מפי סמוך או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה לפי שבני א"י הם הנקראים קהל והקב"ה קרא אותן כל הקהל ואפי' היו עשרה אנשים ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות ואינו מועיל רשות ראש גליות בהיתר בכורות בלבד רק צריך בזה רשות ראש ישיבה מארץ ישראל כמו שנתבאר בגמ' לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות בלבד או ראיית מומו תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות:

משנה ד[עריכה]

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו כו': דן את הדין זיכה את החייב וחייב את כו': מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט כו': תחלה מה שאני מבאר שהטעות יהא בדיין בשני דברים האחד במקובל הכתוב כגון שישכח אותה הלכה או שלא ידע אותה ועל זה נאמר טעה בדבר משנה והשני שיטעה בענין הקושי כגון שיהא הדבר אפשר כמו שאמר אלא שהמעשה בהפך וזהו הנקרא טעה בשיקול הדעת. וכל זה היה קודם חבור הגמרא אבל עכשיו בזמנינו זה א"א להיות כן אלא מעט מזער מפני שהדן שום דבר אם נמצא במה שכתוב בגמרא הפכו ה"ז טועה בדבר משנה ואם לא נמצא הפכו והיה הקשו כראוי כפי הקשות הדת אע"פ שהדין יוצא בהפך אין אומרים עליו שטעה מפני שהקשו אפשרי והעיקר האמיתי שכל הטועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כל עיקר בין שיהיה הדיין מומחה או דיין אחר אפילו היה הדבר שא"א לחזור כגון דין ר' טרפון בפרה הזאת שהיא טרפה והאכילה לכלבים על דינו שהוא פטור מלשלם לפי שטעה בדבר משנה שלא היה יודע שזו אינה מכלל הטרפות ר"ל שנחתך מן הרחם שלה שום דבר ואפילו לא היה מומחה והוא מה שאמר חדא ועוד קאמר ר"ל חדא דטעה בדבר משנה ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לב"ד אתה: ודע שאם הדיין טעה בשקול הדעת ולא נשא נתן ולא ביד ולא אבד אותו דבר עד שאפשר לשלם אינו חייב לשלם רק חוזר הדין אבל אם נשא ונתן ביד או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבדה כגון שטמא שום דבר או אסר אותו ונתקלקל דינו ואבד בעל הממון ממונו הרי בזה יש חילוק בין הדיינים אם היה הדיין מומחה ונטל רשות אפי' לא נתרצו בו בעלי הדין או לא נתקבלה הוראתו ברצון או שהיה מומחה ולא נטל רשות אלא שנתרצו בו בעלי הדין או מקבל הוראתו ברצון הרי זה אינו חייב לשלם רק נאמר מה שעשה עשוי אם אבד הדבר אז יחזיר הדין במה שאפשר לחזור ואם היה מומחה ולא נטל רשות ולא נתרצו בו בעלי הדין או אינו מומחה אבל נתרצו בו בעלי הדין כגון שאמרו לו דון לנו דין תורה וטעה כמו שאמרנו אלו שני הדינים הן שנאמר עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו אבל מי שאינו מומחה ולא נתרצו בו בעלי הדין זהו אנס ואין ראוי לדבר עליו ודינו אינו דין כל עיקר ודינו בדבר שנשא ונתן ביד דין האנס וכשמאבד שום דבר ואוסר אותו שלא כדין ג"כ הוא אנס ומשלם הכל ולא נשאר מן החלוקים אלא מי שאינו מומחה ונטל רשות זה אין צד וענין למנותו שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה לפי שאינו מועיל כל עיקר ולא עוד אלא אותו ב"ד כאילו נטע אשרה ומקים מצבה בישראל כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין ועוד נתבאר בחגיגה דבר מערבא שאפי' למנותו לדבר אחר אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה אמרו אע"ג דאת אמר ממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו ואומר שהנותן רשות הוא ראש גלות הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם וראש ישיבה ממונה בא"י אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בא"י בזמן שממנין אותו ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל אותו הרשות מועיל לא"י בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ ואם נקט רשות מראש הגולה הרי הוא המועיל בכל מקום בא"י ובח"ל לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת הרי קראו רחמנא שבט ואמרו ז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ר"ל אונס ותגבורת הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד אבל ראשי ישיבות א"י הם חכמים שנאמר ומחוקק מבין רגליו אבל האיש שמנסין אותו ואח"כ נותנין לו רשות מבבל או מא"י ומועיל לו הרשות הוא האיש מתלמידי חכמים המפורסמים בחכמת התורה כמו שיתבאר בגמ' הוריות ואם היה משותף בכל הגמרא ויש לו כח במסכתא מן המסכתות וששואלין אותו שאילה באותה מסכתא הוא משיב עליה כראוי הרי זה ראוי למנותו בעירו ונותנים לו רשות בזה וכשנותנים לו רשות הרי הוא נוטל רשות. אם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל הגמרא הרי זה ראוי למנותו ראש ישיבה. וענין ראש ישיבה שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה ודן ומלמד ושופט ואם היה מי שנתן לו רשות שיהיה ראש ישיבה הוא ראש גלות הרי הוא שופט ומלמד בכל הארץ ואם היה מי שנתן לו רשות בישיבת ב"ד של א"י הרי זה דן ומלמד בכל מקום מא"י וידין דיני קנסות ואפילו בח"ל כמו שבארנו בתחילת סנהדרין וכתוב בגמ' אי זהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר למאי הלכתא למנויה אי במסכתא באתריה אי בכולי גמרא בריש מתיבתא ואל תטעה בכל עניינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בא"י ובארץ המערב שקורין קצת בני אדם ראש ישיבה ואחרים אב ב"ד ועושין חילוק בין ראש ישיבה גאון יעקב ובין ראש ישיבת של גולה וכותבין לבני אדם שלא ראו אותו בראש ישיבה או זולתן מן השמות לפי שאלו הדברים פטומי שמא בעלמא והולכין אחר הכנויין והייחוסין וכבר ראיתי בא"י אנשים נקראין חברים ובמקומות אחרים יש מי שנקרא ראש ישיבה ואפי' בר בי רב דחד יומא ליתיה ואין אנו מדברים בשמות אלא בעניינים וכבר בארתי שהממונה בענין זה שהוא מנוסה נותנים לו רשות כפי חכמתו: ואחזיר אל כוונת ההלכה מה שאמר הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שהוא אינו מומחה והמקבל דינו כבר נתרצה דינו והדבר שדן עליו כבר עבר זמנו וא"א להחזיר הרי דינו שישלם כמו שאמרנו לפי שאמרו משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ונתנו טעם בזה לפי שהפסיד עליו בדקה שיעור מועט ישלם רביע דמיה ולפי שהפסיד עליו בגסה שיעור הרבה ישלם חצי דמיה ואין אנו מחייבין לשלם כשיעור מה שהפסיד מפני התקנה כדי שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל ולפיכך הקל בחיוב זה שדן בשחיטתו להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י:

משנה ה[עריכה]

הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על כו': התקינו לו ליטול שכרו בתמים ובעל מום כדי שלא יחשדו אותו ויאמרו הבכור הזה תמים הוא אבל מה שאמר עליו שהוא בעל מום כדי שיטול שכרו היה וכן אין נותנים לו רשות ליטול שכרו אלא פעם אחת על בהמה זו כדי שלא יאמרו ג"כ שזה הוא בעל מום ולא אמר עליו שהוא תמים אלא כדי שיעמוד אצלו עד שיפול בו מום אחר ויתן לו עליו שכר שני ולפיכך אינו נוטל עליו שכר שני כל עיקר ומן ההלכה הזאת יתבאר לך שיש מן הטבחים ששוחטים בשכירות ידועה כשהשחיטה כשרה ואם היתה טרפה אינו נוטל שכר וזה אינו מן הראוי ואין דן דין זה אלא מי שאין לו חכמה לפי שהראוי מצד הדת שישחוט בלא שכר או יטול שכר על כל מה שישחוט בין נבלה בין טרפה בין כשרה כדי שלא יבא לידי חשד כמו שהתקינו חכמים ז"ל בבכור:

משנה ו[עריכה]

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו כו': מי מערה אינן מותרים לקדוש אלא מן המים חיים לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה ר"ל אפר הכבשן לא אפר פרה: וענין הקדוש להשליך אפר הפרה לתוך המים וזהו שאין מותר לעשותו בשכר ואם עשה פסול להזות עליו ממי חטאת ואם נטל הדיין שכר משני בעלי הדין כאחד בפרסום נוטל כנגד מה שבטל ממלאכתו לא יותר ויהיה זה גלוי ומפורסם כגון שיהיה בעל אומנות ידים עושה כל היום ונוטל שני דרכמונים כסף בטל עמהם רביע היום נוטל משניהן חצי דרכמון רביע מזה ורביע מזה והרי זה מותר וכבר עשו כזה גדולי החכמים: ומה שאמר אם היה כהן ר"ל אם היה זה שרוצה לדון לו כהן ונמשך בדין זה עד שנטמא ונמנע מלאכול בתרומה כגון שילך עמו למקומות שנטמא בדרך באחת ממיני הטומאות כדי שיראה לו שם שום דבר מן הדברים כדי שיעשה לו הוראה באיסור או בהיתר הרי זה מותר להאכילו ולהשקותו משלו בכל הדרך ומרכיבו אם יצטרך לכך לפי שזה תשלומי התרומה שמנעו מלאכול אותה: ומה שאמר כפועל אמרו בטל באותה מלאכה ואני הנני מבאר המאמר הזה וענינו לפי ששמעתי בו דברים שאינן מתקבלין ולא עוד אלא שאין להן תכלית כוונה כל עיקר וזהו שלפעמים יהא אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה אין אומרים יתן לו כנגד מה שבטל האיש הזה אלא אומדים אותה מלאכה על הרוב ורואין במה שאפשר שירויח האדם באותה מלאכה בכל יום וזהו ענין מאמרם כאותה מלאכה אבל אמרם הבטל של אותה מלאכה אומדים אותו כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה ההיא לפי שיש מן המלאכות שהן בעמל גדול כאומנות חרשי ברזל וחציבת צירי המתכות ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה הזו המיגעת או שינוח כל היום בלי ספק יבחר לו המנוחה אע"פ שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מהעבודה הקשה אע"פ שירויח בו השיעור הידוע אבל המלאכות הקלות שפועלים כבני הבטלנים כגון השולחני שמקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו זו אין הפרש גדול בין העוסק באותה המלאכה או הבטל ואם חרש הברזל דרך משל היה מרויח שני דרכמונים והשולחני שני דרכמונים והיה הדיין הזה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד בדינו והוראתו נותן לו חצי דרכמון לפי שאע"פ שבטל הרי זה נח מעמל גדול ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרך משל לפי שבטלו מדבר שלא היה בו עליו טורח והבן הענין הזה שהוא נפלא ואמתי:

משנה ז[עריכה]

החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר כו': בשר צבאים דומה לבשר העגלים ומה שהתיר לקחת עורות מעובדים לפי שאין מעבדין עור בכור תם לפי שיאמר שמעיינים ביה רבנן ומפסידין לו: ועור נקבה אחז"ל שמא יחתוך מקום זכרותו ויאמר עור נקבה היא שאכלוהו עכברים וחתכוהו. ומה שאמר מלובן מצואי כך פירושו בגמרא מלובן מצואי ר"ל שרוחץ מצואותיו כ"ש שאינו רחוץ כל עיקר: ומה שאמר בארוג אינו ר"ל בגד ארוג לפי שכבר התיר לקנות הטווי ממנו ואיך ידבר על הארוג אלא ר"ל בארוג דבר מחובר דומה לארוג ר"ל הלבדים העושין מצמר ואין הלכה כר' אליעזר:

משנה ח[עריכה]

החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן כו': בגדים אלו שבכאן ר"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהם מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטווי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כ"ש הדבר העשוי עבות:

משנה ט[עריכה]

החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין כו': זיקת שייכות וכבר בארנו אותו ביבמות: ור' יהודה אינו אומר אלא על דרך הגזירה והלכה כר"ש:

משנה י[עריכה]

החשוד על השביעית אינו חשוד על כו': איסור שביעית דאורייתא ואיסור מעשרות דאורייתא ויש בכל אחד חומרא שאינה באחר לפי שמעשרות טעונין הבאת מקום ר"ל מעשר שני שעליו אנו מדברים משא"כ בשביעית ושביעית אין לה פדיון משא"כ במעשר וכבר נתבארו עיקרים אלו במקומותם ולפיכך מי שחשוד באחד מהן אינו חשוד באחר אבל חשוד בשניהם שהם מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על הטהרות ולפעמים יהא חשוד על הטהרות שהן מדרבנן כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים וכיוצא בהן ואין ראוי שיהא חשוד על פירות שביעית ומעשרות שהן מן התורה לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על שביעית ומעשרות ולפי הענין הזה אמר יש שהוא חשוד על הטהרות: ומה שאמר זה הכלל עניינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסור או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדין כמו שנתבאר במעשר ובשביעית: