רמב"ם על בכורות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על בכורות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואין ידוע אם בכרה כו': טינוף ידוע והכוונה במקום הזה שתפיל שום דבר שיאמרו עליו רועי הבהמות שהוא הריון אלא שנפסד אע"פ שאין בו דמות כל עיקר ואמר אין טינוף פחות מל' יום והדבר הזה שמפלת ר"ל הטינוף צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה. ויתבונן ממותרות דם הנדות ושכבת הזרע כמין כסוי על העובר בתוך הקרום שעליו ששמו שליא והעובר בתוך השליא ומעל לשליא קרום שיש בו דמות דם נקרש הוא הנקרא שפיר ופירוש ששפעה חררת דם שהפילה חתיכת דם והחתיכה הזאת אינה מטמאה בשום צד לפי שאינה שום דבר אבל היא נקברת להודיע שהיא נפטרת מן הבכורה והלכה כר' אליעזר בן יעקב וכר"ע:

משנה ב[עריכה]

רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים כו': המאמר הראשון הוא שהואיל ולקח אותה מניקה אומרים עליה שבנה הוא זה שמניקה אותו ומה שתלד אצלו אינו בכור והמאמר השני שהוא הנכנס לעדר הצאן והיו שם מבכירות ושאינן מבכירות ומצא המבכירות מניקות נקבות ושאינן מבכירות מניקות זכרים אינו חושש שמא הדבר בהפך היה בשעת הלידה ושהמבכירות שלא ילדו לעולם הן הן שילדו הזכרים אלא מניח הענין כפי מה שמצא אותו והלכה כרשב"ג:

משנה ג[עריכה]

ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה כו': אמר רחמנא לא תגוז בכור צאנך ותולש לאו היינו גוזז ואינו מותר לתלשו בכלי אלא בידו: ומה שאמר בכאן בקופיץ ר"ל מקום ראוי לקופיץ וכן ביאר הגמרא: ומה שאמר וכן התולש ואפילו לכתחלה מותר לו שיתלוש להראות לו המום אבל מניח אותו דבוק בצמר כמו שזכרנו וזה מותר ביו"ט בכל הזבחים וכתוב בגמרא כל כנגדו ביו"ט מותר לפי שהוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ר"ל שאין דרך הצמר לתלוש אותו כך אבל העוף שדרכו לתלוש כמו שאמרנו בכך היינו אורחיה אינו מותר לתלוש צוארו במועד בשעת שחיטה וזכרתי זה ואע"פ שאינו מכוונת המסכת לפי שרוב בני אדם עוברים עליו והלכה כר' יוסי בן משולם:

משנה ד[עריכה]

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ כו': עיקר המחלוקת האלה כמו שאני מגיד והוא שהכתוב אסר לגזוז צמר הבכור וחייב לאוכלו תוך שנתו שנולד בו כמו שיתבאר אם היה תמים ואם היה בעל מום לפי שנה בשנה וכשיפול בו מום אסור ליהנות בגיזתו כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו וכשישחטהו מותר לו ליהנות בצמר שעליו אבל מה שנשר ממנו בעודו חי קודם השחיטה ר' יהודה אומר שעקביא מתיר אותו אחר שחיטתו וחכמים מעמידים אותו באיסורו ואפילו אחר שחיטה שהוא אסור בהנאה ור' יוסי אומר אפילו חכמים מתירים ליהנות ממנו אחר שחיטה [ולא שהה] ולא נחלקו אלא אם מת איך יהא דין אותו הצמר שנשר ממנו בעודו חי אחר מותו חכמים אוסרים גזירה שמא ישהה אותו שנים כדי להנות בכל מה שנשר ממנו לאחר מותו ועקביא מתיר ופסק ההלכה שמחלוקתם לאחר שחיטה אבל לאחר מיתה אפילו עקביא אוסר ומה שאמר את שהוא נראה עם הגיזה הרי הוא כאילו נשר ודינו שהוא אסור בהנאה ואפילו לאחר שחיטה על דעת חכמים. אמר היכי דמי שאינו נראה עמו כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו והלכה כחכמים: