רמב"ם על בכורות ג
ראו גם נוסח המשנה בכורות ג רמבם
בכורות פרק ג[עריכה]
משנה א[עריכה]
טינוף - ידוע. והכוונה במקום הזה, שתפיל שום דבר שיאמרו עליו רועי הבהמות שהוא הריון אלא שנפסד, אף על פי שאין בו דמות כל עיקר. ואמרו "אין טינוף פחות משלושים יום". והדבר הזה שמפלת, רוצה לומר הטינוף, צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה.
ויתכונו ממותרות דם הנדות ושכבת הזרע כמין כיסוי על העובר, בתוך הקרום שעליו ששמו שליא, והעובר בתוך השליא, ומעל לשליא קרום שיש בו דמות דם נקרש הוא הנקרא שפיר.
ופירוש ששפעה חררת דם - שהפילה חתיכת דם. והחתיכה הזאת אינה מטמאה בשום צד לפי שאינה שום דבר, אבל היא נקברת להודיע שהיא נפטרת מן הבכורה.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב, וכרבי עקיבא:
משנה ב[עריכה]
המאמר הראשון הוא, שהואיל ולקח אותה מניקה אומרים עליה שבנה הוא זה שמניקה אותו, ומה שתלד אצלו אינו בכור.
והמאמר השני שהוא הנכנס לעדר הצאן והיו שם מבכירות ושאינן מבכירות, ומצא המבכירות מניקות נקבות ושאינן מבכירות מניקות זכרים, אינו חושש שמא הדבר בהפך היה בשעת הלידה, ושהמבכירות שלא ילדו לעולם הן הן שילדו הזכרים, אלא מניח העניין כפי מה שמצא אותו.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
משנה ג[עריכה]
אמר רחמנא "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט), ותולש לאו היינו גוזז, ואינו מותר לתלשו בכלי אלא בידו.
ומה שאמר בכאן בקופיץ - רוצה לומר מקום ראוי לקופיץ, וכן ביאר התלמוד.
ומה שאמר וכן התולש - ואפילו לכתחילה מותר לו שיתלוש להראות לו המום, אבל מניח אותו דבוק בצמר כמו שזכרנו.
וזה מותר ביום טוב בכל הזבחים, וכתוב בתלמוד "כל כנגדו, ביום טוב מותר, לפי שהוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד", רוצה לומר שאין דרך הצמר לתלוש אותו כך.
אבל העוף שדרכו לתלוש, כמו שאמרנו בכך "היינו אורחיה", אינו מותר לתלוש צוארו במועד בשעת שחיטה. וזכרתי זה ואף על פי שאינו מכוונת המסכתא, לפי שרוב בני אדם עוברים עליו.
והלכה כרבי יוסי בן משולם:
משנה ד[עריכה]
עיקר המחלוקת האלה כמו שאני מגיד, והוא:
- שהכתוב אסר לגזוז צמר הבכור.
- וחייב לאוכלו תוך שנתו שנולד בו כמו שיתבאר, אם היה תמים. ואם היה בעל מום, לפי "שנה בשנה"(דברים טו, כ).
- וכשיפול בו מום אסור ליהנות בגיזתו, כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו.
- וכשישחטהו מותר לו ליהנות בצמר שעליו.
אבל מה שנשר ממנו בעודו חי קודם השחיטה, רבי יהודה אומר שעקביא מתיר אותו אחר שחיטתו, וחכמים מעמידים אותו באיסורו ואפילו אחר שחיטה שהוא אסור בהנאה.
ורבי יוסי אומר, אפילו חכמים מתירים ליהנות ממנו אחר שחיטה ולא שהה, ולא נחלקו אלא אם מת איך יהא דין אותו הצמר שנשר ממנו בעודו חי אחר מותו, חכמים אוסרים גזירה שמא ישהה אותו שנים כדי להנות בכל מה שנשר ממנו לאחר מותו ועקביא מתיר.
ופסק ההלכה שמחלוקתם לאחר שחיטה, אבל לאחר מיתה אפילו עקביא אוסר.
ומה שאמר את שהוא נראה עם הגיזה מותר - [רוצה לומר לאחר השחיטה].
[ושאינו נראה עם הגיזה - הרי הוא כאילו נשר ודינו שהוא אסור בהנאה, ואפילו לאחר שחיטה על דעת חכמים. אמרו "היכי דמי שאינו נראה עמו, כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו".
והלכה כחכמים:
משנה בכורות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב