לדלג לתוכן

עיקר תוי"ט על בכורות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ספק. ובגמרא, אמאי ספק, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן, והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא, כי אזלינן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר, לא:

(ב) (על הברטנורא) דמשום עצמה אין בה קדושה דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'. אלא הכא היינו טעמא דקוברה, כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא אינה צריכה פרסום, דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעין שנפטרה מן הבכורה. הר"נ:

(ג) (על המשנה) ונפטרה. שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטל. הר"מ:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) ומשמע דאיכא למיחש למעוטא אלא הכא לא אמרינן שאהבה כו'. וקשיא דלא קיימא לן כר"מ דחייש למיעוטא כו'. אלא כדמסקי התוס' והרא"ש, דהכא שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט. אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר:

(ג)

(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה ג' פ"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ, נקט הכא קופיץ, משום דבעי עשיית מקום גדול טפי מסכין כו' לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום. ולהכא נמי נקט בכור, דאילו שאר קדשים נשחטים בעזרה ויש שם סכינים מזומנים כו'. תוס'. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ואיכא למידק אמאי תנן שער, דהא בצאן צמר מקרי, והכי תנן במתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ"ל דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור. וכדאיתא בגמרא כו'. תוי"ט. וקשה, א"כ למה חזר ותני במשנה ג' פעמים שער. אלא נראה לי דקא משמע לן רבותא אפילו שער שאינו מסובך כמו צמר אפ"ה שרי. וכן לקמן אשמועינן רבותא אע"ג דשער אין דרך ליפול מעצמו כמו צמר גם אין דמיו יקרים אפ"ה גזרו חכמים שמא ישהא כדי שיפול שערו. ת"ח:

(ז) (על המשנה) שלא כו'. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים. אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש"י:

(ח) (על המשנה) התולש. הכי גרסינן. והיינו דצריכי הר"מ והר"ב לפרש ואפילו לכתחילה. ועתוי"ט:

(ד)

(ט) (על הברטנורא) וכרבי יהודה דבשחיטה פליג דאי כר' יוסי ובשחטו הא לכולי עלמא שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור ואי עקביא איפכא מבעיא ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא רבי יהודה היא. ואי במת לכולי עלמא אידי ואידי מיסר אסרי אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי. אלא לאו רבנן היא. גמרא: