לדלג לתוכן

משנה בכורות ג דפוסים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< | משנה בכורות ג דפוסים | >>

הלוקח בהמה מן הנכרי ואין ידוע אם בכרה ואם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר, עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.

רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.

פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק.

אמר לו רבי עקיבא, אילו בולד בלבד בהמה נפטרת, היה כדבריך, אלא אמרו, סימן הולד בבהמה דקה, טנוף. ובגסה, שליא. ובאשה, שפיר ושליא.

זה הכלל, כל שידוע שבכרה, אין כאן לכהן כלום.

וכל שלא בכרה, הרי זה לכהן.

אם ספק, יאכל במומו לבעלים.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר, ונפטרה מן הבכורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, הלוקח בהמה מניקה מן הנכרי, אינו חושש שמא בנה של אחרת היה.

נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ואת שאינן מבכירות מניקות, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, או שמא בנה של זו בא לו אצל זו.

רבי יוסי בן משולם אומר, השוחט את הבכור, עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.

וכן התולש את השער לראות מקום המום.

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה.

אמר רבי יוסי, לא בזה התיר עקביא, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

הצמר המדובלל בבכור, את שהוא נראה מן הגיזה, מותר.

ואת שאינו נראה מן הגיזה, אסור.

<< | משנה בכורות ג דפוסים | >>