לדלג לתוכן

משנה בכורות ג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ג · משנה ד | >>

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה.

אמר רבי יוסי, לא בזה התיר עקביא, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

הצמר המדובלל בבכור, את שהוא נראה מן הגיזה, מותר.

ואת שאינו נראה מן הגיזה, אסור.

משנה מנוקדת

שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר,

וְהִנִּיחוֹ בְּחַלּוֹן,
וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ,
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא,
אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר,
וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן,
וְאַחַר כָּךְ מֵת,
בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
הַצֶּמֶר הַמְּדֻבְלָל בַּבְּכוֹר,
אֵת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר;
וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר:

נוסח הרמב"ם

שיער בכור בעל מום שנשר -

והניחו בחלון, ואחר כך שחטו -
עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין - דברי רבי יהודה.
אמר רבי יוסי: לא בזה התיר עקביה,
אלא בשיער בכור בעל מום שנשר,
והניחו בחלון, ואחר כך מת -
בזה עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.
הצמר המדובלל בבכור -
את שהוא נראה עימו מן הגיזה - מותר,
ואת שאינו נראה מן הגיזה - אסור.

פירוש הרמב"ם

עיקר המחלוקת האלה כמו שאני מגיד, והוא:

  • שהכתוב אסר לגזוז צמר הבכור.
  • וחייב לאוכלו תוך שנתו שנולד בו כמו שיתבאר, אם היה תמים. ואם היה בעל מום, לפי "שנה בשנה"(דברים טו, כ).
  • וכשיפול בו מום אסור ליהנות בגיזתו, כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו.
  • וכשישחטהו מותר לו ליהנות בצמר שעליו.

אבל מה שנשר ממנו בעודו חי קודם השחיטה, רבי יהודה אומר שעקביא מתיר אותו אחר שחיטתו, וחכמים מעמידים אותו באיסורו ואפילו אחר שחיטה שהוא אסור בהנאה.

ורבי יוסי אומר, אפילו חכמים מתירים ליהנות ממנו אחר שחיטה ולא שהה, ולא נחלקו אלא אם מת איך יהא דין אותו הצמר שנשר ממנו בעודו חי אחר מותו, חכמים אוסרים גזירה שמא ישהה אותו שנים כדי להנות בכל מה שנשר ממנו לאחר מותו ועקביא מתיר.

ופסק ההלכה שמחלוקתם לאחר שחיטה, אבל לאחר מיתה אפילו עקביא אוסר.

ומה שאמר את שהוא נראה עם הגיזה מותר - [רוצה לומר לאחר השחיטה].

[ושאינו נראה עם הגיזה - הרי הוא כאילו נשר ודינו שהוא אסור בהנאה, ואפילו לאחר שחיטה על דעת חכמים. אמרו "היכי דמי שאינו נראה עמו, כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו".

והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עקביא בן מהללאל מתיר - הצמר בהנאה לכהן:

וחכמים אוסרים - דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:

לא בזה התיר עקביא - כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:

צמר המדובלל - שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:

את שנראה עם הגיזה - כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:

ושאינו נראה עם הגיזה - שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:

אסור - כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן ט דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו:

פירוש תוספות יום טוב

עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו':

ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר"י היא. ואי במת לכ"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) וכרבי יהודה דבשחיטה פליג דאי כר' יוסי ובשחטו הא לכולי עלמא שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור ואי עקביא איפכא מבעיא ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא רבי יהודה היא. ואי במת לכולי עלמא אידי ואידי מיסר אסרי אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי. אלא לאו רבנן היא. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שנשר:    מסיק בגמרא דמתני' נקט נשר להודיעך כחן דרבנן דאפילו בנשר מאליו אסרי ובברייתא נקט תולש להודיעך כחו דעקביא דבבעל מום אפילו בתולש דעבד איסורא שרי:

א"ר יוסי לא בזה התיר וכו':    כלומר לא בזה חלקו חכמים עליה דעקביא ובגמרא בברייתא איכא נמי פלוגתא ומסיק רבא דשלש מחלוקות בדבר ת"ק דברייתא סבר דפליגי רבנן ועקביא במת הבכור והוא הדין לשחטו והא דקמיפלגי במת להודיעך כחו דעקביא ור' יהודה סבר במת ד"ה אסור כי פליגי בשחטו ואתא ר' יוסי למימר בשחטו ד"ה מותר כי פליגי במת וסתמא דסיפא דמתני' כר' יהודה דבשחטו פליגי ולא במת מדקתני הצמר המדובלל בבכור את שהוא נראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור ואי ר' יוסי במאי אילימא בשחטו בין עקביא בין רבנן מישרא שרו בין נראה בין לא נראה דהא אפילו מונח בחלון קאמר ר' יוסי דאפילו רבנן שרו בשחטו ואלא במת אי רבנן אידי ואידי מיסר אסרי דאותו שמחובר בו טעון קבורה לד"ה והחלוש ממנו רבנן אסרי ליה אפילו מונח בחלון ואי עקביא אפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש אלא פשיטא ר' יהודה ובמאי אילימא במת בין לעקביא מן לרבנן בין נראה בין אינו נראה מיסר אסרי אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי בין נראה בין אינו נראה משרא שרי אלא לאו רבנן היא וש"מ בשחטו פליגי ש"מ וה"נ סתם לן תנא בבחירתא כותיה דר' יהודה בפ"ה סי' ו'. עוד גרסינן בגמרא אמר ריש לקיש מחלוקת דעקביא וחכמים בשהתירו מומחה לבכור קודם שנשר הצמר דרבנן סברי גזרה אי שרית ליה לצמר בהנאה דילמא אתי לשהוייה כדי שתהא הצמר נושרת הימנו ובין כך ובין כך אתי לידי גיזה ועבודה הלכך אע"ג דהתירו מומחה אסור ועקביא סבר כיון דהתירו מומחה תו לא משהי ליה אבל לא התירו מומחה ד"ה אסור דה"ל כתם ובתם עקביא מודה כדאמרינן בברייתא בגמרא דאי שרית ליה לצמרו אתי לשהוייה שלא יקריבנו ונוח לו בכך שבין כך ובין כך יפול בו מום ומפקע ליה מקדושת מזבח ועוד דכיון דלא התירו מומחה קודם אכתי לא הוה ביה שום צד היתר:

הצמר המדובלל:    כך צ"ל. ופירש רש"י ז"ל שנתלש מן העור אבל מסובך הוא עם הצמר וכו'. וכן פי' בערוך מדובלל פי' מעורבב ואינו מתוקן. וכתב הרי"א ז"ל. הכא לא קאמר שיעור כמו שאמר לעיל כי השיער נושר ואינו נסבך כמו הצמר כן נ"ל ע"כ:

את שהוא נראה עם הגיזה מותר ואת שאינו נראה עם הגיזה אסור:    כצ"ל. בפי' רעז"ל צ"ל ושאינו נראה עם הגיזה שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל מן הגיזה אסור. ובגמרא מפרש ריש לקיש כל שעיקרו הופך כלפי ראשו שכפול באמצעיתו ושני ראשים מבחוץ נקרא אינו נראה עם הגיזה. ולשון הרגמ"ה כל שעיקרו של שיער תלוש והופך העיקר כלפי ראשו וראשו אצל העור נראה שמחים נתלש ע"כ. וביד פ' שלישי דהלכות בכורות סי' י"א י"ב ובטור יו"ד סי' ש"ח:

תפארת ישראל

יכין

שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון:    הוא כמין לול שבכותל. והרי צמר בכור שנשר. אפילו היה בעל מום אסור בהנאה:

עקביא בן מהללאל מתיר:    דכששחטו הותר הצמר בהנאה:

וחכמים אוסרין:    דאסור מדרבנן דגזירה שמא ישהה מלשחוט בכור בעל מום. כדי שתשור צמרו כל שעה. וע"י שהייתו יבוא בו לידי תקלה בגיזה ועבודה. דאסירי אף בבעל מום מדאורייתא. מיהו הצמר שנשאר בו מחובר כששוחטו. השחיטה התירתו. והכי קיי"ל [ש"ח א']:

אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא:    ר"ל לא בזה רק עקביא מתיר. דבשחטו לכ"ע שרי הצמר שנשר. ולא חיישינן שמא ישהנה כדי לגדל צמר. דהרי גם הצמר שנשאר מחובר בה לאחר שחיטה שרי. ואמאי לא ניחש שמא ישהנה כדי שיתגדל הצמר ההיא. אע"כ דבשחטו ליכא למיחש להכי. מדחזינן שלא השהה. דהרי שחטה. א"כ מה"ט גם הצמר שנשר ממנה ואח"כ שחטה שרי:

וחכמים אוסרין:    דכשמתה מעצמה. שפיר גזרינן שמא ישהנה. דהרי חזינן שהשהה עד שמתה מעצמה. ואנן קיי"ל דגם בשחטו אסור מדרבנן [שם]:

המדובלל בבכור:    שלא נתלש ממנו לגמרי בשעה ששחטה רק שמחובר עדיין עם שאר הצמר שבבהמה קצת:

את שהוא נראה מן הגיזה:    ר"ל אם כששחטה ויגזזנה לאחר שחיטה יהיה הצמר המדובלל הזה נראה בלול עם שאר הגיזה. ולא יראה כמופרש ממנה:

ואת שאינו נראה מן הגיזה:    ר"ל אם כשעיקרי השער המדובלל הפוך כלפי ראשו. דאז וודאי נראה כמופרש ומובדל משאר הגיזה [שם]:

בועז

פירושים נוספים