משנה בכורות ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ג · משנה ג | >>
רבי יוסי בן משולם אומר, השוחט את הבכור, עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומוז.
וכן התולש ח את השער לראות מקום המום.
משנה מנוקדת
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר:
- הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר,
- עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִכָּאן וּמִכָּאן וְתוֹלֵשׁ הַשֵּׂעָר,
- וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ;
- וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם הַמּוּם:
נוסח הרמב"ם
רבי יוסי בן משולם אומר:
- השוחט את הבכור -
- עושה מקום בקופיס מכאן ומכאן,
- ותולש את השער - ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.
- וכן התולש את השיער - לראות מקום המום.
- השוחט את הבכור -
פירוש הרמב"ם
אמר רחמנא "לא תגוז בכור צאנך"(דברים טו, יט), ותולש לאו היינו גוזז, ואינו מותר לתלשו בכלי אלא בידו.
ומה שאמר בכאן בקופיץ - רוצה לומר מקום ראוי לקופיץ, וכן ביאר התלמוד.
ומה שאמר וכן התולש - ואפילו לכתחילה מותר לו שיתלוש להראות לו המום, אבל מניח אותו דבוק בצמר כמו שזכרנו.
וזה מותר ביום טוב בכל הזבחים, וכתוב בתלמוד "כל כנגדו, ביום טוב מותר, לפי שהוא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד", רוצה לומר שאין דרך הצמר לתלוש אותו כך.
אבל העוף שדרכו לתלוש, כמו שאמרנו בכך "היינו אורחיה", אינו מותר לתלוש צוארו במועד בשעת שחיטה. וזכרתי זה ואף על פי שאינו מכוונת המסכתא, לפי שרוב בני אדם עוברים עליו.
והלכה כרבי יוסי בן משולם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
עושה מקום בקופיץ - גרסינן. ובגמרא [דף כ"ה] מפרש תני לקופיץ, כלומר לצורך מקומו של קופיץ ה תולש שער של צואר. ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך ו, דתלישה ביד לאו גזיזה היא. אבל בכלי ודאי אסור:
וכן מותר לתלוש את השער - ואפילו לכתחלה, להראות בו לחכם מקום המום. והלכה כרבי יוסי בן משולם:
פירוש תוספות יום טוב
עושה מקום בקופיץ. כתב הר"ב ובגמרא מפרש תני לקופיץ וכו'. וא"ת דבמשנה ג' פ"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ. כתבו התוס' דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול כדי שיהא נוח לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים [דה"ה לשאר קדשים רמב"ם פ"ק מהלכות מעילה. ועוד נ"ל דאם אסרה תורה בפסולי המוקדשים כדלעיל פ"ב במשנה ב' ובפי' הר"ב דמתני' דלקמן. כ"ש במוקדשים גופייהו] לפי שהקדשים נשחטים בעזרה יש שם סכינים מזומנים וא"צ עשיית מקום. ועי"ל דנקט בכור. לפי שנוהג בזמן הזה. וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהה אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ"ה [מ"ג] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצרי' עשיית מקום טפי מטלאים ועזים. ועוד משום דלאו דלא תגוז בבכור כתיב ע"כ:
[*ותולש השער. כתב הר"ב ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מקרי והכי תנן בסוף מתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ"ל דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור וכדתניא [דף כ"ה.] מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון [וילמדו] שניהם זה מזה]:
שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו [גזיזה] עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש"י:
וכן התולש את השער. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו והיינו דצריכי הרמב"ם והר"ב לפרש ואפילו לכתחלה ובגמרא איבעיא להו ודייק מדתנן וכן דאי קאי אשלא יזוז. השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מום מבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה דלכתחלה. ואי איתא דגרסינן וכן תולש הוא גופא לישנא דלכתחלה הוא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה ג' פ"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ, נקט הכא קופיץ, משום דבעי עשיית מקום גדול טפי מסכין כו' לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום. ולהכא נמי נקט בכור, דאילו שאר קדשים נשחטים בעזרה ויש שם סכינים מזומנים כו'. תוס'. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) ואיכא למידק אמאי תנן שער, דהא בצאן צמר מקרי, והכי תנן במתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ"ל דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור. וכדאיתא בגמרא כו'. תוי"ט. וקשה, א"כ למה חזר ותני במשנה ג' פעמים שער. אלא נראה לי דקא משמע לן רבותא אפילו שער שאינו מסובך כמו צמר אפ"ה שרי. וכן לקמן אשמועינן רבותא אע"ג דשער אין דרך ליפול מעצמו כמו צמר גם אין דמיו יקרים אפ"ה גזרו חכמים שמא ישהא כדי שיפול שערו. ת"ח:
(ז) (על המשנה) שלא כו'. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים. אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש"י:
(ח) (על המשנה) התולש. הכי גרסינן. והיינו דצריכי הר"מ והר"ב לפרש ואפילו לכתחילה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור וכו': עד סוף הפרק ביד פ"א דהלכות מעילה סי' י' י"א ועיין בטור א"ח סי' תצ"ח. ואיתה בירושלמי דשבת פ' כלל גדול:
עושה מקום: מפנה את השיער לכאן ולכאן למקום שחיטת הסכין:
ותולש את השיער: לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה רש"י ז"ל. וכתבו עליו תוס' ז"ל ואין נראה דא"כ סכין ה"ל למנקט הכא דאיכא למיחש טפי לחלדה ועוד דבעיא היא בפ' שני דחולין תחת צמר מסובך מהו ולא איפשיטא אלא נקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין [כו' עיין בתוי"ט]:
ובלבד שלא יזיזנו ממקומו: אלא יניחנו לאותו שתלש מסובך עם הצמר שמכאן ומכאן. בפי' רעז"ל וכן מותר לתלש את השיער ואפילו לכתחילה להראות בו לחכם מקום המום עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט זה לשון הבעיא בגמרות כתיבת יד איבעיא להו לכתחלה ואתולש או דיעבד ואלא יזיזנו ופשיט לה בגמרא מברייתא. דאתולש ואפילו לכתחלה ואמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכן התולש את השיער לראות מקום המום מאי וכן אילימא שלא יזיזנו השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת דלאו לגיזה מכוין אמרת לא יזיזנו לראות מקום המום מיבעיא אלא לאו אתולש דרישא קאי דכי היכי דמותר לתלוש לצורך השחיטה דהא פשיטא לן דרישא לכתחלה קאמר ה"נ התולש לראות מקום המום לכתחלה הוי ש"מ. ומשמע מהכא דעיקר הגירסא וכן התולש בה"א וכמו שהוא בפי' הרמב"ם ז"ל וכן ג"כ הגיה הר"ס ז"ל. ובגמרא בדף כ"ד ע"א מוכח דתרתי מילי קאמר ר' יוסי בן משולם חדא עושה מקום לקופיץ ואידך וכן תולש את השיער לראות מקום המום:
תפארת ישראל
יכין
רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור: בעמ"ו. וכ"ש תם דכהנים זריזים ול"ג אשבות המקדש:
עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן: ה"ק עושה מקום לקופיץ. ור"ל אע"ג דהוה סגי ליה לפנות הצמר לכאן ולכאן. רק כדי שיעור חתיכת הסכין של שחיטה. אפ"ה רשאי לפנות שיעור גדול כדי מקום קופיץ כדי שלא יבוא לידי חלדה. ולא חיישינן שכשימשוך הצמר לכאן ולכאן בשיעור גדול כל כך. יתלוש השער והרי אף דתולש אינו חייב כגוזז. עכ"פ מדרבנן. י"ל ספיקא דרבנן הוא. וכ"ש שאין לחוש שמא יתלוש הצמר לגמרי ויבוא בה לידי תקלה. דהרי גם לאחר שחיטה אסור הצמר שנשר ממנה בחייה [כי"ד ש"ח ס"ב]. י"ל. ה"נ הרי בכה"ג ספיקא באיסור דרבנן הוא. [ונ"ל דאפשר נמי להכי נקט בקופץ. דקמ"ל דאפילו בקופץ עצמו מותר לפנות השער לכאן ולכאן. ולא חיישינן שיחתוך בו השער. דעכ"פ דבר שאינו מתכוון הוא. ומה שהקשו רבעתוס' ממ"ד בחולין [ד"ל] דבשחט תחת צמר מסובך. הוה בעיא דלא אפשיטא אי מחשב חלדה. נ"ל דהתם לאסור בדיעבד. אבל הכא דלכתחילה. לכ"ע צריך ליזהר]:
ותולש השער: נ"ל דה"ק ואם לא סגי בפנוי השער לכאן ולכאן כדי לפנות מקום לשחיטה. כגון שהשער קצר מכשיעור תפיסה מכאן ומכאן. אז תולש וכו'. דתולש מצמר בעל חי או משערו. לאו גזיזה היא. ואפ"ה בתולשו בשבת מבעל חי חייב. לא משום תולדות גוזז. רק מדעוקר דבר מגידולו. דהו"ל תולדת קוצר [כשבת ק"ז ב'. ועי' בכלכלת שבת במלאכת קוצר ובמלאכת גוזז. והא דנקט הכא שער ולא צמר. הא קמ"ל דאפילו שער שאינו מסובך חיישינן לכתחילה לחלדה. ורשאי לתלשו. או י"ל משום דאיירי הכא בבכור שהוא זכר וזקן. צמרו קשה כשער [כפ"ה מ"ג]. ולפענ"ד נראה דלהכי נקט הכא שער. דקמ"ל דדוקא במיני בקר ועיזים שהם בעלי שער רשאי לתלשו. משום דסתם שער צואר קצר הוא ולא סגי ליה בשיאחזנו מכאן ומכאן. אבל בצמר דסגי כשמפנהו ואוחזו מכאן ומכאן. לא יתלוש שלא לצורך. והיינו דתנא רישא עושה מקום לקופץ. וכמו שפירשנו]:
ובלבד שלא יזיזנו ממקומו: כדי שיראה שתולש רק לצורך שחיטה ולא לצרכו. אבל לגזוז בכלי בכל גוונא אסור [ש"ח ג"]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת