תוספות יום טוב על בכורות ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

מכאן ואילך ספק. ובגמרא [אמאי ספק] הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא כי אזלינן בתר רובא. ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה. כגון עובר הבהמה דתלי בהרבעה. ואיכא למיחש שמא לא [עלה] עליה זכר. לא:

זה הכלל כו'. לא לאתויי אלא נקוט האי כללא קאמר. וכדאמרינן בגמרא פ"ג דמגילה אמתני' ב' כמו שכתבתי שם:

ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם. והפסידו ובטל. רמב"ם פ"ד מהלכות בכורות ואפרשיהו במ"ד פ"ג דנדה:

הרי זו תקבר. פי' הר"ב. להודיע שנפטרה כו'. דמשום עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה. למחצה דנקיבות כמ"ש הר"ב סוף פרק ד' דחולין במבכרת שהפילה שליא דישליכוה לכלבים. אלא הכא היינו טעמא דקוברה כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא א"צ פרסום. דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שנפטרה מן הבכורה. הר"ן שם וכ"כ התוס':

משנה ב[עריכה]

אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. פי' הר"ב דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם כו'. ואי משום דאית לה חלב האיכא מיעוטא דחולבות. וכן לשון רש"י. ומשמע דאיכא למיחש למיעוטא אלא הכא לא אמרינן שאהבה כו'. וקשיא דלא קי"ל כר"מ דחייש למעוטא כדאיתא במ"ד פ"ב דע"ז ושם רפ"ג והכא פסקינן כרשב"ג. אלא כדמסקי התוס' שם בע"ז דף מ' ע"ב. וכאן ד' כ' וכן כתב הרא"ש. דהכא שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט. אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר:

משנה ג[עריכה]

עושה מקום בקופיץ. כתב הר"ב ובגמרא מפרש תני לקופיץ וכו'. וא"ת דבמשנה ג' פ"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ. כתבו התוס' דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול כדי שיהא נוח לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים [דה"ה לשאר קדשים רמב"ם פ"ק מהלכות מעילה. ועוד נ"ל דאם אסרה תורה בפסולי המוקדשים כדלעיל פ"ב במשנה ב' ובפי' הר"ב דמתני' דלקמן. כ"ש במוקדשים גופייהו] לפי שהקדשים נשחטים בעזרה יש שם סכינים מזומנים וא"צ עשיית מקום. ועי"ל דנקט בכור. לפי שנוהג בזמן הזה. וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהה אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ"ה [מ"ג] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצרי' עשיית מקום טפי מטלאים ועזים. ועוד משום דלאו דלא תגוז בבכור כתיב ע"כ:

[*ותולש השער. כתב הר"ב ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מקרי והכי תנן בסוף מתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ"ל דמלתא אגב אורחיה קמ"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור וכדתניא [דף כ"ה.] מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון [וילמדו] שניהם זה מזה]:

שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו [גזיזה] עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש"י:

וכן התולש את השער. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו והיינו דצריכי הרמב"ם והר"ב לפרש ואפילו לכתחלה ובגמרא איבעיא להו ודייק מדתנן וכן דאי קאי אשלא יזוז. השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מום מבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה דלכתחלה. ואי איתא דגרסינן וכן תולש הוא גופא לישנא דלכתחלה הוא:

משנה ד[עריכה]

עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו':

ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר"י היא. ואי במת לכ"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא.