תוספות יום טוב על בכורות ד
<< · תוספות יום טוב · על בכורות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':
רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ"ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:
לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:
הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:
שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות:
בתוך שנתו. דלשנה דידיה מנינן דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ"ש הר"ב במשנה י"א פ"ט דב"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ"ל בלא] שנה איכא בל תאחר כדאמר פ"ק דר"ה ע"כ:
עד שלשים יום. מפרשינן בברייתא מפני השבת אבידה לבעלים. ופרש"י דהיינו כהן דזמנין דלא משכח [כהן] למיתביה ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו. והתוס' פירשו דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע"כ. ועיין ר"פ דלקמן בדבור ומן המעשר כו'. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י"ב חדש אי נפל ביה מום סמוך לי"ב חדש כגון ט"ו יום משלימין לו עוד ט"ו יום אחר שנתו שיהא לו ל' יום מיום שנפל בו מים כדאיתא בגמ':
ומראה את מומו. לאחר שחיטה ונמצא קבוע. רש"י:
רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט כו'. פירש הר"ב סבר גזרינן כו'. ולא משום קנס ששחטו שלא על פי מומחה. דהא ל"ק הואיל ושחטו. אלא קתני הואיל ונשחט משמע אפי' שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל. והיינו טעמא דפסק הר"ב והרמב"ם כר"מ אע"ג דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י. דהל' כר"מ בגזרותיו כמ"ש הר"ב רפ"ה דכתובות:
מומחה. פי' הר"ב במתני' דלקמן. והשם נגזר מן ומחה על [כתף] ים (במדבר ל"ד) שהוא לשון מיושר. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ה דעירובין:
מי שאינו מומחה כו'. פי' הר"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא"י:
הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל:
וישלם מביתו. כתב הר"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ"כ רש"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ"ה דב"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע"כ. ומ"ש הר"ב דרמב"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ"י דב"ק עכ"ד. וכן פרש"י בלשון אחר וכן מסיק הרא"ש ודלא כהר"ב:
מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ"ה דף נ"ג ע"ב. כ"כ התוס' שם ע"א. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע"ג דהכא סתם כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ"ג דסנהדרין מוכח דעת הר"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר"ו כהן ז"ל בפירושו לש"ע ח"מ סי' שפ"ו. ומ"ש הר"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא"ש. ומ"ש הר"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ"ה דגיטין. תוספות שם:
פטור שאתה מומחה לב"ד. פירש הר"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל ברפ"ג דסנהדרין משמע מדברי הר"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ"ש הר"ב א"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ"ג דסנהדרין:
בין תמים בין בעל מום. כתב הר"ב ואע"ג דכי א"ל תם הוא. לא אהני ליה כו'. אתו למחשדיה. ופרכינן בגמ' א"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שא נו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [*וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע"כ:
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פי' הר"ב דכתיב ראה למדתי וגו'. כאשר צוני ה' מה אני בחנם כו'. עיין במשנה ה' פ"ד דאבות שפירשתי זה בשם הר"ן. וכתבו התוס' וא"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו. כדמוכח בר"פ בתרא דכתובו' דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו. כדאמר התם. אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ומ"ש הר"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא"י הנ"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ"ש בר"ס קס"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ"מ בפ"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר"ל הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה פ"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ:
דיניו בטלים כו'. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר"ן ספ"ב דקדושין:
להזות ולקדש. אף ע"ג דקידוש קודם להזיה. לא זו אף זו קתני. וכן בעדות קודם לדין ה"נ אקדים לדין משום לא זו אף זו. ומיהו בדין ועדות אינם תלויים זה בזה שאפשר שיהיה דין ואין כאן עדות כלל. משא"כ בהזייה וקידוש:
להזות ולקדש. פירש הר"ב להזות על טמא מת ולקדש לערב כו' דאילו להביא ולמלאות שרי. כדפי' ספ"ב דקדושין:
מי מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. הרמב"ם:
וטמאהו. גמרא. איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשנינן בשאר טומאה. דלא מוזהר עלייהו כגון נבילות ושרצים:
ונותן לו שכרו כפועל. פירש הר"ב אם היה רגיל במלאכה כבדה כו'. כמה אדם כזה רוצה ליטול כו' ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכן פירש"י. ורע"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון. כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כ"פ בתוספות בפ"ה דב"מ דף ס"ח אע"פ שבכאן דחו פירש"י מפני קושיא זו. ומפרשי' שנותן לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי. ואינו עושה בשום מלאכה ועמ"ש בספ"ב דב"מ בשם הטור. ושם העתיק הר"ב כפועל בטל. דהכי תניא התם בגמ' וכן בכאן אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. ומה שדקדק הר"ב לכתוב כמה אדם כזה לא כתב כן ספ"ב דב"מ לענין שכר השבת אבדה:
ולא עורות שאינן עבודים. כתב הר"ב אבל עבודים זבנינן כו' סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי. גמ'. וז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ב ויקנסהו כפי רשעו. ועיין לקמן ספ"ה:
עורות של נקבה. כתב הר"ב ות"ק סבר כו'. וכי שייליה ליה מה חתוך כו'. לפי שהחתוך ניכר. ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא ואידך בי עכברי' מידע ידיע:
ובגדים. וכן העתיק הר"ב. והכי איתא בגמרא ונ"א ואריג וכן העתיק הרמב"ם ופירש ר"ל בארוג דבר מחובר דומה לאריג ר"ל הלבדים:
אין לוקחין ממנו פשתן. ירושלמי סוף מעשרות ופשתן לאו קסמין הוא. א"ר חנינא מפני זרעה. כ"מ פ"ח מהלכות שמטה:
ואריג. וכן העתיק הר"ב והכי איתא בגמרא ונ"א ובגדים. וכן העתיק הרמב"ם. ופירש ובגדים אלו שבכאן. ר"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו:
רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת כו'. טעמיה דרבי שמעון נמי משום קנס הוא דהא רבא דעבד עבדא כותיה [ומשום הכי פסקו הר"ב והרמב"ם הלכה כר"ש] וקאמר טעמא בעובדא דעבד. באיסורא דגופיה קנסינן ליה. והוה ליה לכ"מ להביא ראיה מזה כשנדחק בפי"ב מה"מ בפי' הירושלמי דאמר דר"י קנס:
זיקת. שייכות וכבר ביארנו אותו ביבמות. הרמב"ם:
תרומות ומעשרות. והרמב"ם בפי"ב מהלכות מעשר העתיק תרומה ומעשר. וכתב וכן החשוד למעשר שני וכו'. ופי' הכ"מ דהכי משמע מדקתני ר"ש [אומר] כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי ע"כ. וכן במשנה שבגמרא הגירסא תרומה ומעשרות. אבל קשיא לי דהא קי"ל דלא כר"מ דאוסר מעשר לזרים. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ט' דיבמות. ואע"פ שאפשר דר"ש כוותיה דר"מ ס"ל ומש"ה נקט מעשרות מ"מ הרמב"ם לא ה"ל לכתוב חשוד על מעשר דהא אין כאן חשד שהרי הוא מותר לזרים כשאר חולין. ולומר שלאשה שניסת *)בע"א דאסורה במעשר כדתנן ברפ"י דיבמות. וכתבתי שם דלתוס' מספקא להו. דאפשר דאף לרבנן קנסוה. ולהרמב"ם מפשט פשיטא ליה בריש ה' מעשר. ואיכא חשדא שימכור לה. אי משום הא אינו נראה דלקנסיה. דלאשה גופה דמתסרא ליתא אלא קנסא ומדינא שריא. ועוד מלתא דלא שכיחא הוא. לכך נראה לי דלהרמב"ם שכתב אסור ליקח דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר. אפילו קרבי דגים כו'. לא נתכווין למעשר ראשון כלל אלא למעשר שני. שיפרש אחר כך באמרו. וכן החשוד למעשר שני וכו'. אלא שהעתיק דברי ר"ש ואח"כ מפרשו דמעשר היינו מעשר שני. ותדע שכן הוא. שהרי התחיל וכתב. מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין. אסור ליקח כו'. ואי איתא דהא דכתב זיקת תרומה ומעשר שר"ל מעשר ראשון. ה"ל להזכיר ג"כ בתחלה. חשוד למכור תרומה ומעשר. אלא שהעתיק משנתינו שהתחילה החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. וקאמר עלה ר"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות. והעתיק דבריו. וחזר ופירש. וכן החשוד למעשר שני. כלומר דהיינו זיקת מעשר שהזכיר בתחלת דבריו. ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות. וא"א לפרש אלא מעשר שני. דחומרא דחומה ליתא מעשר ראשון. וא"ל דחדא נקטינן. ומיהו מעשר ראשון נמי איכא חומרא דאסור לזרים וכרבי מאיר. דא"כ לנקט מתני' נמי תרומה. אלא לא איירי אלא בדבר השוה לשביעית שמותר לזרים והיינו מעשר שני. ואף הרמב"ם העתיקה בפ"ח מהל' שמטה. מעשרות. ומסיק בה מעשר טעון הבאת מקום. ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר דמעשר קאמר. והשתא גירסת הספר תרומות נמי ניחא. דאיכא לפרושי הכי. ואחר שכתבתי זה נזכרתי שבמשנה ג' פ"ט דתרומות. מדקדק הר"ש מדתנן מעשרות דמשמע ראשון ושני והוקשה לו מה שהוקשה לו. כמ"ש שם. והשתא דאמרן הכא דמעשרות לאו דוקא תרי מעשרות. ניחא נמי התם. ול"ק ולא מידי:
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. גמ' זו דברי ר"ע. אבל ר"י אומר. החשוד על השביעית. חשוד על המעשרות דבאתריה דר"י שביעית חמירא להו. כדתנן ספ"ג דדמאי:
חשוד על הטהרות. פי הר"ב דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה וכן פרש"י ול' הרמב"ם כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וכיוצא בהן. וז"ל בפ"ח מהל' שמטה. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור. אינו מטמא אחרים. אלא מד"ס ע"כ. וע' במ"ו פ"ק דפסחים:
ויש שהוא חשוד על הטהרות כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על השביעית ומעשרות [ולפיכך] אמר יש שהוא חשוד על הטהרות [ולא אמר החשוד על הטהרות] הרמב"ם:
זה הכלל כל החשוד כו'. קצת קשה לשון זה הכלל כיון שאינו כולל הדינין השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קא פסיק ותני. ובפירוש הרמב"ם ומה שאמר זה הכלל ענינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסורו או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים כמו שנתבאר במעשר ובשביעית ע"כ. אבל אינו במשמע הלשון. וכן בנוסח שבא לידי מא"י נמחק:
לא דנו ולא מעידו. ע' מה שאכתוב בזה בס"ד בפרק דלקמן מ"ד:
משנה בכורות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב