משנה בכורות ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו, הרי זה יקבר, וישלם מביתו.

דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור וטהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.

ואם היה מומחה לבית דין, פטור מלשלם.

מעשה בפרה שנטלה האם שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוה.

אמר תודוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה, בשביל שלא תלד.

אמר רבי טרפון, הלכה חמורך טרפון.

אמר לו רבי עקיבא, רבי טרפון, פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

נוסח הרמב"ם

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה ייקבר וישלם מביתו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה בית דין פטור מלשלם מעשה בפרה שניטלה האום שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירו אמר תודרוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה עד שחותכין את האום שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה לה חמורך טרפון אמר לו רבי עקיבה רבי טרפון פטור אתה שמומחה של בית דין אתה שכל המומחה בבית דין פטור מלשלם.

פירוש הרמב"ם

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו כו': דן את הדין זיכה את החייב וחייב את כו': מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר"ט כו': תחלה מה שאני מבאר שהטעות יהא בדיין בשני דברים האחד במקובל הכתוב כגון שישכח אותה הלכה או שלא ידע אותה ועל זה נאמר טעה בדבר משנה והשני שיטעה בענין הקושי כגון שיהא הדבר אפשר כמו שאמר אלא שהמעשה בהפך וזהו הנקרא טעה בשיקול הדעת. וכל זה היה קודם חבור הגמרא אבל עכשיו בזמנינו זה א"א להיות כן אלא מעט מזער מפני שהדן שום דבר אם נמצא במה שכתוב בגמרא הפכו ה"ז טועה בדבר משנה ואם לא נמצא הפכו והיה הקשו כראוי כפי הקשות הדת אע"פ שהדין יוצא בהפך אין אומרים עליו שטעה מפני שהקשו אפשרי והעיקר האמיתי שכל הטועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כל עיקר בין שיהיה הדיין מומחה או דיין אחר אפילו היה הדבר שא"א לחזור כגון דין ר' טרפון בפרה הזאת שהיא טרפה והאכילה לכלבים על דינו שהוא פטור מלשלם לפי שטעה בדבר משנה שלא היה יודע שזו אינה מכלל הטרפות ר"ל שנחתך מן הרחם שלה שום דבר ואפילו לא היה מומחה והוא מה שאמר חדא ועוד קאמר ר"ל חדא דטעה בדבר משנה ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לב"ד אתה: ודע שאם הדיין טעה בשקול הדעת ולא נשא נתן ולא ביד ולא אבד אותו דבר עד שאפשר לשלם אינו חייב לשלם רק חוזר הדין אבל אם נשא ונתן ביד או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבדה כגון שטמא שום דבר או אסר אותו ונתקלקל דינו ואבד בעל הממון ממונו הרי בזה יש חילוק בין הדיינים אם היה הדיין מומחה ונטל רשות אפי' לא נתרצו בו בעלי הדין או לא נתקבלה הוראתו ברצון או שהיה מומחה ולא נטל רשות אלא שנתרצו בו בעלי הדין או מקבל הוראתו ברצון הרי זה אינו חייב לשלם רק נאמר מה שעשה עשוי אם אבד הדבר אז יחזיר הדין במה שאפשר לחזור ואם היה מומחה ולא נטל רשות ולא נתרצו בו בעלי הדין או אינו מומחה אבל נתרצו בו בעלי הדין כגון שאמרו לו דון לנו דין תורה וטעה כמו שאמרנו אלו שני הדינים הן שנאמר עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו אבל מי שאינו מומחה ולא נתרצו בו בעלי הדין זהו אנס ואין ראוי לדבר עליו ודינו אינו דין כל עיקר ודינו בדבר שנשא ונתן ביד דין האנס וכשמאבד שום דבר ואוסר אותו שלא כדין ג"כ הוא אנס ומשלם הכל ולא נשאר מן החלוקים אלא מי שאינו מומחה ונטל רשות זה אין צד וענין למנותו שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה לפי שאינו מועיל כל עיקר ולא עוד אלא אותו ב"ד כאילו נטע אשרה ומקים מצבה בישראל כמו שנתבאר בגמרא סנהדרין ועוד נתבאר בחגיגה דבר מערבא שאפי' למנותו לדבר אחר אינו מותר עד שיהא חכם בכל דיני התורה אמרו אע"ג דאת אמר ממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. ונשאר עלינו לברר מי הוא הנותן רשות ולמי ראוי לתת רשות שיועילנו ואומר שהנותן רשות הוא ראש גלות הממונה בבבל ואין צריך להיות חכם וראש ישיבה ממונה בא"י אבל ראוי שיהא גדול בחכמת התורה מאד עד שלא ימצא גדול ממנו בשום פנים בא"י בזמן שממנין אותו ואם הדיין הזה נקט רשות מראש ישיבה בארץ ישראל אותו הרשות מועיל לא"י בלבד ואינו מועיל בחוצה לארץ ואם נקט רשות מראש הגולה הרי הוא המועיל בכל מקום בא"י ובח"ל לפי שדינו של ראש גלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת הרי קראו רחמנא שבט ואמרו ז"ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ר"ל אונס ותגבורת הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד אבל ראשי ישיבות א"י הם חכמים שנאמר ומחוקק מבין רגליו אבל האיש שמנסין אותו ואח"כ נותנין לו רשות מבבל או מא"י ומועיל לו הרשות הוא האיש מתלמידי חכמים המפורסמים בחכמת התורה כמו שיתבאר בגמ' הוריות ואם היה משותף בכל הגמרא ויש לו כח במסכתא מן המסכתות וששואלין אותו שאילה באותה מסכתא הוא משיב עליה כראוי הרי זה ראוי למנותו בעירו ונותנים לו רשות בזה וכשנותנים לו רשות הרי הוא נוטל רשות. אם היה גדול בחכמה עד שמשיב כראוי כששואלין אותו בכל הגמרא הרי זה ראוי למנותו ראש ישיבה. וענין ראש ישיבה שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה ודן ומלמד ושופט ואם היה מי שנתן לו רשות שיהיה ראש ישיבה הוא ראש גלות הרי הוא שופט ומלמד בכל הארץ ואם היה מי שנתן לו רשות בישיבת ב"ד של א"י הרי זה דן ומלמד בכל מקום מא"י וידין דיני קנסות ואפילו בח"ל כמו שבארנו בתחילת סנהדרין וכתוב בגמ' אי זהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר למאי הלכתא למנויה אי במסכתא באתריה אי בכולי גמרא בריש מתיבתא ואל תטעה בכל עניינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בא"י ובארץ המערב שקורין קצת בני אדם ראש ישיבה ואחרים אב ב"ד ועושין חילוק בין ראש ישיבה גאון יעקב ובין ראש ישיבת של גולה וכותבין לבני אדם שלא ראו אותו בראש ישיבה או זולתן מן השמות לפי שאלו הדברים פטומי שמא בעלמא והולכין אחר הכנויין והייחוסין וכבר ראיתי בא"י אנשים נקראין חברים ובמקומות אחרים יש מי שנקרא ראש ישיבה ואפי' בר בי רב דחד יומא ליתיה ואין אנו מדברים בשמות אלא בעניינים וכבר בארתי שהממונה בענין זה שהוא מנוסה נותנים לו רשות כפי חכמתו: ואחזיר אל כוונת ההלכה מה שאמר הרי זה יקבר וישלם מביתו לפי שהוא אינו מומחה והמקבל דינו כבר נתרצה דינו והדבר שדן עליו כבר עבר זמנו וא"א להחזיר הרי דינו שישלם כמו שאמרנו לפי שאמרו משלם רביע לדקה ומחצה לגסה ונתנו טעם בזה לפי שהפסיד עליו בדקה שיעור מועט ישלם רביע דמיה ולפי שהפסיד עליו בגסה שיעור הרבה ישלם חצי דמיה ואין אנו מחייבין לשלם כשיעור מה שהפסיד מפני התקנה כדי שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל ולפיכך הקל בחיוב זה שדן בשחיטתו להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מומחה - הוא שנטל רשות מן הנשיא י או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע"ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבע"פ ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואף על גב דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכים בארץ ישראל, ואי, ז רשות ראש הגולה מועיל בזה:

וישלם מביתו - וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק חולקים יא, דאיכא למימר אפסדיה, דאי לא הוה שרי ליה האי הוי אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה, דדלמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה, ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בה, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב"ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו - למאן דדאין דינא דגרמי יב חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד יג, זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד, כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא, כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטמאן יד:

ואם היה מומחה לכית דין - שנטל רשות מב"ד פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני:

האם שלה - רחם שלה:

והאכילה רבי טרפון לכלבים - ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים:

שלא תלד - מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרים אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא:

הלכה חמורך טרפון - הפסדת חמורך, שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה:

שמומחה אתה - חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות נטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם טו. ועוד, אי נמי בשקול הדעת טעית דאיסורך אסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת, היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

פירוש תוספות יום טוב

מי שאינו מומחה כו'. פי' הר"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא"י:

הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל:

וישלם מביתו. כתב הר"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ"כ רש"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ"ה דב"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע"כ. ומ"ש הר"ב דרמב"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ"י דב"ק עכ"ד. וכן פרש"י בלשון אחר וכן מסיק הרא"ש ודלא כהר"ב:

מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ"ה דף נ"ג ע"ב. כ"כ התוס' שם ע"א. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע"ג דהכא סתם כר"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ"ג דסנהדרין מוכח דעת הר"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר"ו כהן ז"ל בפירושו לש"ע ח"מ סי' שפ"ו. ומ"ש הר"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא"ש. ומ"ש הר"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ"ה דגיטין. תוספות שם:

פטור שאתה מומחה לב"ד. פירש הר"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל ברפ"ג דסנהדרין משמע מדברי הר"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ"ש הר"ב א"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ"ג דסנהדרין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על הברטנורא) הוא הראש שבארץ ישראל:

(יא) (על הברטנורא) לאו משום דתיתי כסומכוס. אלא תקנת חכמים בעלמא היא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו, מ"מ חשיב ליה ספק קצת, דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום למום. ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי. תוס':

(יב) (על הברטנורא) היינו ר"מ, ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד. בגיטין דף נ"ג. תוס'. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ורישא דמתניתין דקתני ונשחט דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד, התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למישרי מי שאינו מומחה, לפי שראית מומין חכמה יתירה הוא, וכדאיתא בגמרא. הרא"ש:

(יד) (על הברטנורא) ולמה היה לו לעשות כך, הלכך הוי כמו מזיד דמ"ד פ"ה דגיטין. תוס':

(טו) (על הברטנורא) וכיון דאי קיימא פרה הוי מצי למיהדר ביה ולמשרייה, משתכח שמה שאמר לאו כלום הוא זה, וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל מדברי הר"ב ריש פרק ג' דסנהדרין משמע אפילו נשא ונתן ביד פטור. ועיין מה שכתבתי שם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שאינו מומחה וכו':    תוס' פ' מרובה (בבא קמא ד' ע"ו) ודפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' ק') והרא"ש פ' אחד דיני ממונות ד' קכ"ז ותוס' פ' כל פסולי ד' ל"ב וביד שם פ"ג סי' ו' ובר"פ ששי דהלכות סנהדרין וסי' ב' ג':

הרי זה יקבר:    בגמרא פריך לימא תנן סתמא כר"מ דאמר במתני' דלעיל אחד מומין שבגוף ואחד מומין שבעין אסור דקתני הכא יקבר ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע ודחי דילמא בדוקים שבעין אמר יקבר דלדברי הכל משתנים. והקשו תוס' חיצוניות ז"ל דעל כרחך אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים ע"כ. ותוס' שם פ' הגוזל קמא בחד תירוץ תרצו דנשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו ע"כ:

וישלם מביתו:    גמרא תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה אע"פ שפירש רש"י ז"ל משום דהוי ממון המוטל בספק לאו משום דתיתי כסומכוס דא"כ הול"ל תלמודא זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה אלא תקנת חכמים ואע"ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה קצת ספק דשמא לא מיזדקיק ליה מומחה וגם לא פלוג בין מום למום ואי הוה מיירי הך בדוקים שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה"נ קיימא לן כר' יהודה ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקים שבעין. ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינה שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפ' אע"פ כל מקום שהוזכרה תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו ל"ד ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל במומו שרי לגמרי כצבי וכאיל תוס' ז"ל. עוד כתבו הם ז"ל משום גזרת בהמה דקה נגעו בה דלדקה אינו משלם אלא רביע פי' שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ לישוב ויש בו טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטריס פי' כן מפני טורח גידולה אבל לא דקדק ליישב לשון גזרה ע"כ. ולשון אחר פי' רש"י ז"ל מפני גזרת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל קנסום חכמים דלא לישקול אלא רבעא ועיקר ולא מפי המורה עכ"ל ז"ל: ובפי' הרגמ"ה ז"ל כתוב משום קנס מגדלי בהמה דאסור לגדל בהמה דקה בא"י ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל בהמה דקה ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל פי' כן בסוף פי' מתני' שהוא כדי להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י:

דן את הדין וכו':    פ' כיצד אשת אחיו (יבמות ד' כ"ה) ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' ק') ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ז) ובפ"ק דסנהדרין ד' ו' ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל"ג) כולה מתני' ובירושלמי פ' הנזקין וברפ"ק דסנהדרין. וכתבו תוס' ז"ל שם פ' הגוזל עצים בבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא מיירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי ולא הדר דינא מיירי כשערבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב טהורים דתרוייהו בכורות וסנהדרין ליכא לאוקומי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו עכ"ל ז"ל והביא נמקי יוסף הירושלמי שברפ"ק דסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות ד' רפ"ב וז"ל בקיצור ירושלמי תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב וכו' ר' אבא בשם ר' אבהו כשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וטעה ודנן בשקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי נראה מן הירושלמי דתנן אם היה מומחה לרבים פטור מן התשלומין אם אמרו לו בפירוש על מנת שתדין דין תורה וטעה חייב ע"כ. ועיין עוד שם ברב אלפס ז"ל ותוסיף לקח טוב וז"ל ז"ל בקיצור דהא דאמר רב אלעא אמר רב הכא בגמרא דמתני' דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו והוא שנשא ונתן ביד דברי הכל הוא ואפילו לר"מ דכי אית ליה לר"מ דינא דגרמי בדינא דנזיקין הוא דאית ליה הכי אבל גבי דיינא לית ליה האי סברא דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם ועוד אי משום דינא דגרמי קא מחייבת ליה אפילו טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד ולדבריו דמאן דמפרש דהאי דאוקימנא למתניתין דדן את הדין זיכה את החייב וכו' בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא ליסתמוה כר"מ דדאין דינא דגרמי למה יהא פטור יהא חייב דהלא גם הוא גרם לאבד ממונו של זה דוכי מפני שטעה בדבר משנה יהא נשכר ועוד דהא רב חסדא נמי אוקמה הכא בסנהדרין לההיא מתני' דהתם בשנשא ונתן ביד ולאו לדחוייה מדר"מ קבעי אלא בסברא דקושטא קא מוקים לה למתני' ואוקמתא דסמכא קא מוקים לה ולאו אוקמתא דדחייה בעלמא ע"כ בקיצור. ועיין בהר"ן ז"ל בפ"ק דע"ז דף ש"נ ע"א ותוסיף לקח טוב:

חִיֵיב את הזכאי:    שנטל הוא המעות ממנו ביד ופרעו לבעל דין וזה פשוט. ובטור ח"מ סי' כ"ה:

מה שעשה עשוי וכו':    עי' בתוי"ט עד דהא רב גדל י"ח חדשים אצל הרועים להתבונן במומין. וגם בעינן דשקיל רשותא כדאמרינן התם בהגוזל בתרא דבר זה הניחו לבית נשיא להתגדר בו ע"כ. אלא שאני העתקתיו ממקום אחר:

מעשה בפרה כו':    התם בפ' אחד דיני ממונות מצאתי מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה וכו' וכן מצאתי אח"כ שכתבו כן תוס' ז"ל בכתיבת יד וז"ל ז"ל שם בסנהדרין גרסינן בכל הספרים בפרה של בית מנחם וכו' ע"כ:

אמר תודוס וכו':    פ' חלק (סנהדרין ד' צ"ג) ומצאתי מוגה אמר טודרוס:

הלכה לה חמורך וכו':    תוס' רפ"ק דקדושין. בפירוש רעז"ל חדא דטועה בדבר משנה. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל וכיון דאי קיימא פרה הוה למיהדר ביה ולמשרייה אשתכח שמה שאמר לאו כלום הוא וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה ע"כ. עוד בסוף פי' רעז"ל וסוגיין דעלמא כחד מינייהו אזיל וכו'. אמר המלקט רש"י ז"ל מפרש וסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי השני:


פירושים נוספים