מלאכת שלמה על בכורות ד
<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
עד כמה ישראל וכו': פ"ק דתמורה ד' ח':
עד שלשים יום: מחק הרי"א ז"ל מלת עד וכתב ס"א ר' יוסי אומר אף בדקה שלשה חדשים ע"כ:
ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים: וה"נ פליגי בברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) גבי השם בהמה לחברו. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ח' י"ד ט"ו ובטור יו"ד כוליה פירקין בסימן ש"י שי"א שי"ב שי"ד. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל דבזמן הזה מיירי שאין יכולין להקריבו כשהוא תם ואפילו כשהוא בזמן הבית כשהן דחוקים מא"י שאינם יכולין להקריבו עד הרגל ע"כ: בפי' רעז"ל ורמינן שורך במוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם וכו' ובגמרא פריך אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה ובכור בניך סמיך לשורך ומשני אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ופרכינן ואימא שיתין דעשיה אחרת דומיא דהך דבכור בניך בעינן ומשני הואיל ולא גילה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך ותנ"ה דלא מסרך הכתוב אלא לחכמים. וכתבו תוס' ז"ל מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך דהיינו נ' יום מיום הבאת העומר בפסח שאז זמן בשול התבואה עד העצרת שמביאין שחי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים יום הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים יום וי"ל דבכורי יחיד לא מייתו עד לאחר עצרת ע"כ:
נולד בו מום בתוך שנתו מותר לקיימו: נ"א רשאי לקיימו. ופי' הרגמ"ה ז"ל נולד לו מום בתוך שנתו ואין שם כהן שיתננו לו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו והאי רשאי דקאמר חייב הוא:
לאחר שנתו: אם נולד בו מום:
אינו רשאי: אינו חייב לקיימו אלא שלשים יום ע"כ. אבל תוס' ז"ל מפרשים שהבכור ביד כהן ואין צריך עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן שלשים יום אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן וכן דעת תוספי הרא"ש ז"ל ותוס' חיצוניות דפשטא דמתני' משמע שהבכור ביד כהן אבל בעלים ממתינין לעולם עד שימצאו כהן וגם ס"ל שדוחק לפרש רשאי לשון חייב כי ההיא דס"פ ח' דערכין ע"כ בקיצור. וגם רש"י ז"ל על הברייתא דמייתי בגמרא הוא שפירש דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור וכו' אבל אמתני' לא פירש דבריו משמע דפשטא דמתני' שהבכור ביד כהן. ואסיקנא בגמרא דה"פ דמתני' דאם בתוך שנתו נולד המום רשאי לקיימו עד שנתו אפילו ג' ד' ירחים דהא כתיב שנה ואי לאחר שנתו נולד בו מום יהבינן ליה שלשים יום שלימים ואם קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה שלשים יום משיולד בו מום המשל נולד לו מום בעשרה ימים קודם תום שנתו משלימין לו עשרים יום אחר שנתו. ובגמרא דייקינן מדקתני בתוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן ויליף לה רב מקרא דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר שנה של בכור פי' דכי אזלת אחר שנת הבכור הויא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסת שנייה למנין עולם מתשרי. וכתוב בתוס' וגם בתוס' חיצוניות ול"ד להא דדרשינן גבי שכירות בפ' איזהו נשך כשכיר שנה בשנה דשכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת דהתם הוי מעניינא דקרא שאין שכירות משתלם אלא לבסוף אבל גבי בכור אין לנו לומר שאין לו להיות נאכל אלא בשנה האחרת דאדרבא יש לו לפסול וגבי מעשר דכתיב שנה שנה דדרשינן דאין מתעשר מן הישן על החדש ומן החדש על הישן כל חד מענייניה דקרא וצריך לאוקומה להך שמעתא בשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בלא שנה איכא בל תאחר כדאיתא בפ"ק דר"ה. וז"ל ה"ר אלחנן ז"ל ויש לפרש דלא שייך בל תאחר אלא למי שעולה ברגל אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע אינו עובר בבל תאחר אם משהה להביא בכורות יותר מג' רגלים דאמרינן התם בר"ה אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא ליתה בראיה. או דילמא הא איתה בשמחה. משמע מיהא דמאן דליתיה לא בשמחה ולא בראיה ליתיה בבל תאחר ע"כ. וביד שם פ"א סי' ט':
השוחט את הבכור: פ' אין צדין (ביצה ד' כ"ז) וביד פ"ג דהלכות בכורות סי' ד':
ר' יהודה מתיר: לא שרי ר' יהודה אלא במומין שבגוף שאינם משתנים ואמר רב נחמן ב"ר יצחק מתני' נמי דייקא דבמומין שבגוף פליגי דקתני ר"מ אומר הואיל ונשחט וכו' דלא משכח ר"מ שום ריעותא אלא קנסא דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקים שבעין פליגי הוה ליה למיתני ר"מ אוסר הואיל ומשתנים אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזרה משום דוקים:
הואיל ונשחט: גרסינן. והלכה כר"מ דהא חשיב גזרה וקיימא לן הלכה כר"מ בגזרותיו וקנסא דקאמר בגמרא לאו דוקא וכן דעת הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מדקתני הואיל ונשחט ולא קתני הואיל ושחטו משמע אפילו שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא אלא גזרה עכ"ל ז"ל בבית יוסף יורה דעה סי' ש"י:
מי שאינו מומחה וכו': תוס' פ' מרובה (בבא קמא ד' ע"ו) ודפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' ק') והרא"ש פ' אחד דיני ממונות ד' קכ"ז ותוס' פ' כל פסולי ד' ל"ב וביד שם פ"ג סי' ו' ובר"פ ששי דהלכות סנהדרין וסי' ב' ג':
הרי זה יקבר: בגמרא פריך לימא תנן סתמא כר"מ דאמר במתני' דלעיל אחד מומין שבגוף ואחד מומין שבעין אסור דקתני הכא יקבר ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע ודחי דילמא בדוקים שבעין אמר יקבר דלדברי הכל משתנים. והקשו תוס' חיצוניות ז"ל דעל כרחך אתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי דקתני ונשחט על פיו ה"ז יקבר וישלם מביתו לפי שגרם להפסיד לו ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שצוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטו דהוי כמו שחטה בידים ע"כ. ותוס' שם פ' הגוזל קמא בחד תירוץ תרצו דנשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו ע"כ:
וישלם מביתו: גמרא תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה אע"פ שפירש רש"י ז"ל משום דהוי ממון המוטל בספק לאו משום דתיתי כסומכוס דא"כ הול"ל תלמודא זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה אלא תקנת חכמים ואע"ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה קצת ספק דשמא לא מיזדקיק ליה מומחה וגם לא פלוג בין מום למום ואי הוה מיירי הך בדוקים שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה"נ קיימא לן כר' יהודה ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקים שבעין. ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כל זמן שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינה שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפ' אע"פ כל מקום שהוזכרה תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו ל"ד ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל במומו שרי לגמרי כצבי וכאיל תוס' ז"ל. עוד כתבו הם ז"ל משום גזרת בהמה דקה נגעו בה דלדקה אינו משלם אלא רביע פי' שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ לישוב ויש בו טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטריס פי' כן מפני טורח גידולה אבל לא דקדק ליישב לשון גזרה ע"כ. ולשון אחר פי' רש"י ז"ל מפני גזרת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל קנסום חכמים דלא לישקול אלא רבעא ועיקר ולא מפי המורה עכ"ל ז"ל: ובפי' הרגמ"ה ז"ל כתוב משום קנס מגדלי בהמה דאסור לגדל בהמה דקה בא"י ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל בהמה דקה ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל פי' כן בסוף פי' מתני' שהוא כדי להחמיר על בעל הבהמה לפי שגדל בהמה דקה בא"י:
דן את הדין וכו': פ' כיצד אשת אחיו (יבמות ד' כ"ה) ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא ד' ק') ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא ד' קי"ז) ובפ"ק דסנהדרין ד' ו' ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' ל"ג) כולה מתני' ובירושלמי פ' הנזקין וברפ"ק דסנהדרין. וכתבו תוס' ז"ל שם פ' הגוזל עצים בבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא מיירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי ולא הדר דינא מיירי כשערבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב טהורים דתרוייהו בכורות וסנהדרין ליכא לאוקומי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו עכ"ל ז"ל והביא נמקי יוסף הירושלמי שברפ"ק דסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות ד' רפ"ב וז"ל בקיצור ירושלמי תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב וכו' ר' אבא בשם ר' אבהו כשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וטעה ודנן בשקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לדון יחידי נראה מן הירושלמי דתנן אם היה מומחה לרבים פטור מן התשלומין אם אמרו לו בפירוש על מנת שתדין דין תורה וטעה חייב ע"כ. ועיין עוד שם ברב אלפס ז"ל ותוסיף לקח טוב וז"ל ז"ל בקיצור דהא דאמר רב אלעא אמר רב הכא בגמרא דמתני' דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו והוא שנשא ונתן ביד דברי הכל הוא ואפילו לר"מ דכי אית ליה לר"מ דינא דגרמי בדינא דנזיקין הוא דאית ליה הכי אבל גבי דיינא לית ליה האי סברא דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם ועוד אי משום דינא דגרמי קא מחייבת ליה אפילו טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד ולדבריו דמאן דמפרש דהאי דאוקימנא למתניתין דדן את הדין זיכה את החייב וכו' בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא ליסתמוה כר"מ דדאין דינא דגרמי למה יהא פטור יהא חייב דהלא גם הוא גרם לאבד ממונו של זה דוכי מפני שטעה בדבר משנה יהא נשכר ועוד דהא רב חסדא נמי אוקמה הכא בסנהדרין לההיא מתני' דהתם בשנשא ונתן ביד ולאו לדחוייה מדר"מ קבעי אלא בסברא דקושטא קא מוקים לה למתני' ואוקמתא דסמכא קא מוקים לה ולאו אוקמתא דדחייה בעלמא ע"כ בקיצור. ועיין בהר"ן ז"ל בפ"ק דע"ז דף ש"נ ע"א ותוסיף לקח טוב:
חִיֵיב את הזכאי: שנטל הוא המעות ממנו ביד ופרעו לבעל דין וזה פשוט. ובטור ח"מ סי' כ"ה:
מה שעשה עשוי וכו': עי' בתוי"ט עד דהא רב גדל י"ח חדשים אצל הרועים להתבונן במומין. וגם בעינן דשקיל רשותא כדאמרינן התם בהגוזל בתרא דבר זה הניחו לבית נשיא להתגדר בו ע"כ. אלא שאני העתקתיו ממקום אחר:
מעשה בפרה כו': התם בפ' אחד דיני ממונות מצאתי מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה וכו' וכן מצאתי אח"כ שכתבו כן תוס' ז"ל בכתיבת יד וז"ל ז"ל שם בסנהדרין גרסינן בכל הספרים בפרה של בית מנחם וכו' ע"כ:
אמר תודוס וכו': פ' חלק (סנהדרין ד' צ"ג) ומצאתי מוגה אמר טודרוס:
הלכה לה חמורך וכו': תוס' רפ"ק דקדושין. בפירוש רעז"ל חדא דטועה בדבר משנה. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל וכיון דאי קיימא פרה הוה למיהדר ביה ולמשרייה אשתכח שמה שאמר לאו כלום הוא וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה ע"כ. עוד בסוף פי' רעז"ל וסוגיין דעלמא כחד מינייהו אזיל וכו'. אמר המלקט רש"י ז"ל מפרש וסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי השני:
הנוטל שכרו להיות רואה בכורות וכו': ביד שם בהלכות בכורות פ"ג סי' ז'. ואיתה בתוס' פ' שני דייני גזרות וכתבו שם דדוקא בבכורות שיש לחיש שמא משום שכר יתירנו אבל בבדיקת מומי שאר קדשים קתני התם בברייתא שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
כאילא: יש גורסין כאיילא בשני יודין והאלף והיו"ד בנקודת פתח ובמקום אחר מצאתי מנוקד כאילא האלף בפתח והיוד בשבא והלמד בפתח. בפי' רעז"ל דאע"ג דכי א"ל תם הוא לא אהני ליה וכו' אתו למחשדיה ובגמרא פריך אי הכי כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלישקול אגריה זימנא אחריתי ומשני חד זימנא תקינו ליה רבנן תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל שלא יתנו לו שכרו על בהמה זו אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד ע"כ.
הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים: ר"פ שני דייני גזרות וס"פ האיש מקדש. ובירושלמי פ"ק דסנהדרין כיני מתני' החשוד ליטול שכרו לדון. דיניו בטלין. קנסוהו רבנן משום דעבר על מה אני בחנם ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שחד כלל אבל אגר בטלה דמוכח שרי. וז"ל תוס' ז"ל מה אני בחנם וכו' וא"ת ושחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי לאו פרכא היא דתרי מילי נינהו כדמוכח בר"פ בתרא דכתובות דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שחד היינו כדי להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו כדאמרינן התם אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ואין לתמוה על דייני גזרות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן וותרומת הלשכה דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים בשום מלאכה שעל כרחם צריכיו להתפרנס ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל בס"פ האיש מקדש מדתנן דיניו בטלין ועדיותיו בטלין ולא תנן דינו בטל ועדותו בטלה משמע דלאו אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדויות שהעיד וכל דינים שדן אא"כ שידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות בהדיא וכו' ע"כ. ועיין במ"ש שם וביד בפכ"ג דהלכות סנהדרין סי' ח' ובטור ח"מ סי' ט':
להזות ולקדש: פי' אבל הנוטל שכר למלוי המים או להוליכם אינו פוסל:
מי מערה: אינו מותר לקדש אלא במים חיים לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה ר"ל אפר הכבשן לא אפר פרה:
אם היה כהן ומטמאהו: כתבו תוספות חיצוניות ה"ג ומטמאהו ול"ג מטמאהו וה"פ אם היה כהן ורוצה לטמאתו מתרומתו מאכילו ומשקהו ע"כ. ובגמרא פריך איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשני לבית הפרס דאינו מוזהר מלילך בו אלא מדרבנן ומנפח בית הפרס והולך דעצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ולא באהל וכי מנפח ליה מדחי ליה א"נ בבית הפרס שנידש דהוי טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין שום ספק אלא משום עצם כשעורה אי נמי שטמאו להאי כהן בשאר טומאות שאינו מוזהר עליהן מליגע כגון נבלות ושרצים. וביד בפ"ז דהלכות פרה אדומה סי' ב':
ומשקו וסכו: ס"א ומשקהו וסכו:
ונותן לו שכרו כפועל: גמ' תנא כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. וכתבו תוס' ז"ל דלא היה לו לרש"י ז"ל לפרש שיטול שכר בטלה מאותה מלאכה קשה לעסוק במלאכה קלה כזו דא"כ היה נוטל שכר לדון ולהעיד להזות ולקדש אלא היה לו לפרש שנותנים לו שכר בטלה מאותה מלאכה כיושב ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה וכענין זה צריך לפרש בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה דתנן ונותן לו שכרו כפועל ומפרש בגמרא כפועל בטל של אותה מלאכה היינו שאומדין כיושב ובטל לגמרי וגם שם פי' רש"י ז"ל כמו שפי' כאן ואי אפשר לומר כן דא"כ היה ניטל שכר על השבת אבידה ע"כ:
החשוד על הבכורות: ביד שם בהלכות בכורות פ"ג סי' ח' ובתשובת הרשב"א ז"ל סימן שט"ו ושמעינן ממתני' דעל טרחו מקפיד טפי ואינו מעבד העורות וכן בכל אינך:
ר' אליעזר אומר לוקחין ממנו עורות של נקבה: דלא חיישינן דחייק לזכרותיה וכו'. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל היו"ד דאליעזר:
צמר מלובן וצואי: בערוך גריס וצוי ופירש ענין מיאוס לשון צואה. ובגמרא השתא צמר מלובן לא זבנינן ואע"ג דטרח ללבנו צואי מיבעיא אלא חדא קתני צמר מלובן מצואתו:
ובגדים: גירסת הרמב"ם ז"ל כאן ואריג וז"ל ומה שאמר בארוג אינו רוצה לומר בגד ארוג לפי שכבר התיר לקנות הטווי ממנו ואיך ידבר על האריג אלא רוצה לומר באריג דבר מחובר דומה לאריג רוצה לומר הלבדים שעושים מצמר ע"כ:
החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו סרק וכו': עד סוף הפרק ביד פ"ח דהלכות שמטה ויובל סי' י"ד ט"ו ט"ז י"ז. וכתב שם בכסף משנה ובירושלמי סוף מעשרות פריך ופשתן לאו קסמין הוא א"ר חנינא מפני זרעה וז"ש רבינו שיש בו זיקת שביעית ע"כ:
ואריג: גירסת הרמב"ם ז"ל בכאן ובגדים וז"ל בגדים אלו שבכאן ר"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתן עצמו לא מן הטיוי לפי שהואיל והתיר לקנות הטווי כ"ש הדבר העשוי עבות ע"כ. גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה כגרסת הרמב"ם במתני' דלעיל ואריג והכא ובגדים וכתב עוד סָרָק ס"א סרוק ע"כ:
החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין: ביד פי"ב דהלכות מעשר סי' ט"ז ובטור י"ד סי' קי"ט:
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות: תוס' פ' שני דכתובות ד' כ"ד ובגמרא א"ר יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשרות ומאן חכמים ר' יהודה דבאתריה דר' יהודה שביעית הוה חמירא להו וכיון דחזינן דחשיד אשביעית כ"ש אמעשרות ואיכא דאמרי א"ר יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על המעשרות חשוד על השביעית וכ"ש דחשוד אשביעית חשוד אמעשר ומאן חכמים ר"מ היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה גבי ע"ה שקבל עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה וחכמים פליגי עליה בברייתא דלא נחשד רק לאותו דבר בלבד. ובפ' כל פסולי דף ל"ה גרסי' א"ל רב פפא לאביי לר"מ דאמר במתני' דהתם החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והכא בברייתא אמר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כָּהַנֵי ה"נ דלא דייני דינא בתמיה והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ומשני אימור דאמר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לחששא לאחזוקינהו בחשודים מי אמר וכי אמר ר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על דבר אחד:
החשוד על זה ועל זה: תוס' פ' הנזקין ד' ס"א והפי' על זה או על זה:
ויש שהוא חשוד על הטהרות: טור יו"ד סי' קי"ט. ובגמרא פריך ורמינהו נאמן על הטהרות נאמן על השביעית הא חשוד על הטהרות חשוד על השביעית ומתרץ ר' אלעאי מתני' דקתני אינו חשוד שראינוהו שנוהג דין מעשרות ושביעית בצנעא בתוך ביתו דליכא למימר לפנים הוא עושה כיון דבצנעא קעביד. ור' ינאי ב"ר ישמעאל אמר ברייתא דדייקינן מינה הא חשוד חשוד כגון דהוה חשוד אתרויהו אשביעית ואטהרות ואתא קמי רבנן וקביל אתרויהו והדר איחשד אחד מינייהו דאמרינן מגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך:
זה הכלל וכו': וכחב התוי"ט ולשון זה הכלל קשה קצת כו' ע"ש. ובודאי שהוא קשה ובפירוש הרמב"ם שהעתיק היה מיושב קצת אם אינו טעות כמו שכתב הוא נר"ו ותימה הוא שלא דקדקו בזה המפרשים הראשונים וביד ס"פ עשירי דהלכות מטמאי משכב ומושב. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ס"ד וזה קיצור קצת מלשונו אבל חשוד גמור לכ"ע לא דנו ולא מעידו ולא נזכר כאן מחלוקת בפרק זה וסתם ואח"כ מחלוקת היא באידך פירקא סי' ד' וכן דעת כל הפוסקים ע"כ: