משנה בכורות ד ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ד · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הנוטל שכרו לדון, דיניו בטליםיט.

להעיד, עדותיו בטלין.

להזות ולקדש, מימיו מי מערה כא ואפרו אפר מקלה.

אם היה כהן וטמאהו כב מתרומתו, מאכילו ומשקו וסכו.

ואם היה זקן, מרכיבו על החמור.

ונותן לו שכרו כפועל.

נוסח הרמב"ם

הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים להעיד עדותו בטילה להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה אם היה כוהן מטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקהו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל.

פירוש הרמב"ם

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו כו': מי מערה אינן מותרים לקדוש אלא מן המים חיים לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה ר"ל אפר הכבשן לא אפר פרה: וענין הקדוש להשליך אפר הפרה לתוך המים וזהו שאין מותר לעשותו בשכר ואם עשה פסול להזות עליו ממי חטאת ואם נטל הדיין שכר משני בעלי הדין כאחד בפרסום נוטל כנגד מה שבטל ממלאכתו לא יותר ויהיה זה גלוי ומפורסם כגון שיהיה בעל אומנות ידים עושה כל היום ונוטל שני דרכמונים כסף בטל עמהם רביע היום נוטל משניהן חצי דרכמון רביע מזה ורביע מזה והרי זה מותר וכבר עשו כזה גדולי החכמים: ומה שאמר אם היה כהן ר"ל אם היה זה שרוצה לדון לו כהן ונמשך בדין זה עד שנטמא ונמנע מלאכול בתרומה כגון שילך עמו למקומות שנטמא בדרך באחת ממיני הטומאות כדי שיראה לו שם שום דבר מן הדברים כדי שיעשה לו הוראה באיסור או בהיתר הרי זה מותר להאכילו ולהשקותו משלו בכל הדרך ומרכיבו אם יצטרך לכך לפי שזה תשלומי התרומה שמנעו מלאכול אותה: ומה שאמר כפועל אמרו בטל באותה מלאכה ואני הנני מבאר המאמר הזה וענינו לפי ששמעתי בו דברים שאינן מתקבלין ולא עוד אלא שאין להן תכלית כוונה כל עיקר וזהו שלפעמים יהא אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה אין אומרים יתן לו כנגד מה שבטל האיש הזה אלא אומדים אותה מלאכה על הרוב ורואין במה שאפשר שירויח האדם באותה מלאכה בכל יום וזהו ענין מאמרם כאותה מלאכה אבל אמרם הבטל של אותה מלאכה אומדים אותו כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה ההיא לפי שיש מן המלאכות שהן בעמל גדול כאומנות חרשי ברזל וחציבת צירי המתכות ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה הזו המיגעת או שינוח כל היום בלי ספק יבחר לו המנוחה אע"פ שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מהעבודה הקשה אע"פ שירויח בו השיעור הידוע אבל המלאכות הקלות שפועלים כבני הבטלנים כגון השולחני שמקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו זו אין הפרש גדול בין העוסק באותה המלאכה או הבטל ואם חרש הברזל דרך משל היה מרויח שני דרכמונים והשולחני שני דרכמונים והיה הדיין הזה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד בדינו והוראתו נותן לו חצי דרכמון לפי שאע"פ שבטל הרי זה נח מעמל גדול ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרך משל לפי שבטלו מדבר שלא היה בו עליו טורח והבן הענין הזה שהוא נפלא ואמתי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים - דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם יז. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה יח בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה:

להזות - ממי חטאת על טמא מת:

לקדש - לערב כ אפר חטאת במים חיים אל כלי:

אפר מקלה - אפר כירה קרויה אפר מקלה. כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה:

אבל אם היה - זה רואה הבכורות, או זה הדיין או העד או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים:

מאכילו - זה המוליכו, ומשקהו וסכו:

ונותן לו שכרו כפועל - אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה כג, וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:

פירוש תוספות יום טוב

הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פי' הר"ב דכתיב ראה למדתי וגו'. כאשר צוני ה' מה אני בחנם כו'. עיין במשנה ה' פ"ד דאבות שפירשתי זה בשם הר"ן. וכתבו התוס' וא"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו. כדמוכח בר"פ בתרא דכתובו' דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו. כדאמר התם. אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ומ"ש הר"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא"י הנ"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ"ש בר"ס קס"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ"מ בפ"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר"ל הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה פ"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ:

דיניו בטלים כו'. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר"ן ספ"ב דקדושין:

להזות ולקדש. אף ע"ג דקידוש קודם להזיה. לא זו אף זו קתני. וכן בעדות קודם לדין ה"נ אקדים לדין משום לא זו אף זו. ומיהו בדין ועדות אינם תלויים זה בזה שאפשר שיהיה דין ואין כאן עדות כלל. משא"כ בהזייה וקידוש:

להזות ולקדש. פירש הר"ב להזות על טמא מת ולקדש לערב כו' דאילו להביא ולמלאות שרי. כדפי' ספ"ב דקדושין:

מי מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. הרמב"ם:

וטמאהו. גמרא. איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשנינן בשאר טומאה. דלא מוזהר עלייהו כגון נבילות ושרצים:

ונותן לו שכרו כפועל. פירש הר"ב אם היה רגיל במלאכה כבדה כו'. כמה אדם כזה רוצה ליטול כו' ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכן פירש"י. ורע"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון. כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כ"פ בתוספות בפ"ה דב"מ דף ס"ח אע"פ שבכאן דחו פירש"י מפני קושיא זו. ומפרשי' שנותן לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי. ואינו עושה בשום מלאכה ועמ"ש בספ"ב דב"מ בשם הטור. ושם העתיק הר"ב כפועל בטל. דהכי תניא התם בגמ' וכן בכאן אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. ומה שדקדק הר"ב לכתוב כמה אדם כזה לא כתב כן ספ"ב דב"מ לענין שכר השבת אבדה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) ועמ"ש פ"ד דאבות מ"ה. וכתבו התוספ'. וא"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא הוא, דתרי מילי נינהו. דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו, אפילו לזכות הזכאי כו' ע"כ:

(יח) (על הברטנורא) וכל הפוסקים המליצו בעדם. ועתוי"ט באריכות. ועיין בראשית חכמה בפ"ג משער הקדושה:

(יט) (על המשנה) דיניו. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל. משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטלה אלא כל עדיות שהעיד וכל דיניו שדן אלא אם כן ידוע שלא נטל בהן שכר. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) דאלו להביא ולמלאות שרי:

(כא) (על המשנה) מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. הר"מ:

(כב) (על המשנה) וטמאהו. גמרא, איהו גופיה היכי אזיל, הא קעבר על לנפש לא יטמא. ומשנינן בשאר טומאה דלא מוזהר עלייהו, כגון נבילות ושרצים:

(כג) (על הברטנורא) ואע"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון, כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כך פסקו התוס'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים:    ר"פ שני דייני גזרות וס"פ האיש מקדש. ובירושלמי פ"ק דסנהדרין כיני מתני' החשוד ליטול שכרו לדון. דיניו בטלין. קנסוהו רבנן משום דעבר על מה אני בחנם ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שחד כלל אבל אגר בטלה דמוכח שרי. וז"ל תוס' ז"ל מה אני בחנם וכו' וא"ת ושחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי לאו פרכא היא דתרי מילי נינהו כדמוכח בר"פ בתרא דכתובות דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שחד היינו כדי להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו כדאמרינן התם אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ואין לתמוה על דייני גזרות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן וותרומת הלשכה דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים בשום מלאכה שעל כרחם צריכיו להתפרנס ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל בס"פ האיש מקדש מדתנן דיניו בטלין ועדיותיו בטלין ולא תנן דינו בטל ועדותו בטלה משמע דלאו אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדויות שהעיד וכל דינים שדן אא"כ שידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות בהדיא וכו' ע"כ. ועיין במ"ש שם וביד בפכ"ג דהלכות סנהדרין סי' ח' ובטור ח"מ סי' ט':

להזות ולקדש:    פי' אבל הנוטל שכר למלוי המים או להוליכם אינו פוסל:

מי מערה:    אינו מותר לקדש אלא במים חיים לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה ואותו האפר כאילו הוא אפר מקלה ר"ל אפר הכבשן לא אפר פרה:

אם היה כהן ומטמאהו:    כתבו תוספות חיצוניות ה"ג ומטמאהו ול"ג מטמאהו וה"פ אם היה כהן ורוצה לטמאתו מתרומתו מאכילו ומשקהו ע"כ. ובגמרא פריך איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשני לבית הפרס דאינו מוזהר מלילך בו אלא מדרבנן ומנפח בית הפרס והולך דעצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ולא באהל וכי מנפח ליה מדחי ליה א"נ בבית הפרס שנידש דהוי טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין שום ספק אלא משום עצם כשעורה אי נמי שטמאו להאי כהן בשאר טומאות שאינו מוזהר עליהן מליגע כגון נבלות ושרצים. וביד בפ"ז דהלכות פרה אדומה סי' ב':

ומשקו וסכו:    ס"א ומשקהו וסכו:

ונותן לו שכרו כפועל:    גמ' תנא כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. וכתבו תוס' ז"ל דלא היה לו לרש"י ז"ל לפרש שיטול שכר בטלה מאותה מלאכה קשה לעסוק במלאכה קלה כזו דא"כ היה נוטל שכר לדון ולהעיד להזות ולקדש אלא היה לו לפרש שנותנים לו שכר בטלה מאותה מלאכה כיושב ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה וכענין זה צריך לפרש בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה דתנן ונותן לו שכרו כפועל ומפרש בגמרא כפועל בטל של אותה מלאכה היינו שאומדין כיושב ובטל לגמרי וגם שם פי' רש"י ז"ל כמו שפי' כאן ואי אפשר לומר כן דא"כ היה ניטל שכר על השבת אבידה ע"כ:


פירושים נוספים