רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כו ב (עריכה)

דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי - דאינו מביאה על חטא:

כיון דמכפרא אעשה - דעולה מכפרת על עשה כדאמרינן במס' יומא (דף לו.) על עולה מתוודה עון שכחה ופאה:

והאנן נשר תנן - אלמא בנשר שרי עקביא ולא בתלושין:

עיקרו הפוך כלפי ראשו - שכפול באמצעיתו ושני ראשין נראין בחוץ:

שאינו מתמעך - שאינו שוה עם הגיזה אלא נראה עולה למעלה:

מאי טעמא לא אמר כרב נתן - הא ודאי כיון דאינו מתמעך אינו נראה עם הגיזה קרינא ביה:

לפי שאי אפשר לשום גיזה בלא נימין המדולדלות - שעולות למעלה ואי כי האי גוונא מיתסר אין לך גיזה מותרת רבי נתן טפי מחמיר להכי לא בעי מאי טעמא לא אמר כריש לקיש: הדרן עלך הלוקח בהמה

פרק רביעי - עד כמה

מתני' עד כמה: ליטפל בבכור - בזמן הזה קודם שיתננו לכהן שמוזהר לעכבו אצלו בעל כרחו ולפרנסו:

לא יתן לו - בגמ' מפרש:

אם היה בעל מום - ואומר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי שאוכלנו מותר:

בין תם - בזמן שבית המקדש קיים:

בין בעל מום - בזמן הזה:

גמ' מלאתך ודמעך וגו' - וסמיך ליה וכן תעשה לשורך לצאנך וגו' ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים מלאתך ודמעך דהיינו בכורים כן לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:):

דמקדם לדמקדם - מלאתך ודמעך קודמין בפסוק ראשון הלכך דרשינן להו אשורך הקודם בפסוק שני:

ודמאחר - בכור בניך דמאחר בפסוק ראשון דרשינן ליה אצאנך המאוחר בפסוק שני:

דסמיך ליה לדסמיך - ובכור בניך סמיך אל שורך:

ואימא שיתין - דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך בעינן:

לא מסרך הכתוב אלא לחכמים - הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך:

טיפולה - טרחתה:

ששיניה דקות - ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהא עם האם תמות:

שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות - לפי שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום וכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר ליה הכהן בתוך הזמן תנהו לי ואזוננו ואף על פי שלא אהנה דומה כמי ששוכרו ומצילו מן הטורח ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר ודומה לכהן שמסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות אבל אם היה בעל מום ואמר תן לי שאוכלנו הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע:

בבית הרועים - אכהנים קאי כדי ליתן להם הבכורות:

בבית הגרנות - אכולהו קאי כהנים מפני תרומות ולוים משום מעשר ראשון ועניים משום מעשר עני:

בבית המטבחים - אכהנים קאי משום זרוע לחיים וקיבה:

לקונסן - את הבעלי בתים:

מן הפטור על החיוב - דשמא יהו להם שני סאין אחד של טבל גמור ואחד הופרש ממנה לכהן המסייע ואי אמרת ליה דהדרא ולפרוש מינה משום קנסא סבר בעל הבית טבל גמור הוא ומפריש ממנה עלה דאידך ואיהי פטורה מדאורייתא אלא קנסא הוא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כז א (עריכה)

טובת הנאה - דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע:

ה"ג ותנא מ"ט לא אמר מתנות כהונה - ולא גרס ותנא קמא בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו מאי טעמא לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות:

אמר לך תרומה - היינו טעמא דשריא טובת הנאה דידה דקדושת הגוף היא דכולי עלמא ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתי האי כהן דיהב אבי אמו הסלע בגיניה למיטעי ולמנהג בה ענין חול ולמימר איתחלא לה בהאי סלע דיהב ליה אבי אמו:

אבל הני מתנות בכור דקדושת דמים נינהו - דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ליה לישראל למיכלינהו בצלי ובחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי בהון וסבר כיון דבני קנין נינהו:

תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי - דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה:

תרומת חוצה לארץ - דרבנן היא ויכול ליתנם לכהן המסייע:

לשמעיה - כהן:

בטילה ברוב - לאוכלה לזר ולא בעינן אחד ומאה ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה לאחר שביטלה:

רבה - כהן היה דמדבית עלי קאתי:

חמרא דתרומה - דחוצה לארץ:

אוכל והולך - הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה:

טומאה יוצאת מגופו - כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא:

בנגיעה לית לן בה - ואע"ג שמטמאה לא איכפת לן דאינו מוזהר עליה לשומרה שלא יטמאנה:

הילכך - דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה:

כהן קטן - ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי:

בריש מסא - פורגו"ן דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם:

כהן גדול - כהן שהגיע לכלל מצות:

[לאפנויי - לנקבים]:

מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ - בלא הערב שמש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כז ב (עריכה)

וכי הזאה יש לנו - בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי:

לא ליחוש ליה לסבא - בתמיה וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא:

טובל ואוכל - ואין צריך הערב שמש:

ולית הלכתא כוותיה - הש"ס קמהדר ליה:

דלשנה דידיה מנינן - דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור:

זו שנה של בכור - כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי:

יום אחד בשנה זו - דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים:

ולדבי רב מנא להו - דלשנה דידיה מנינן:

מקדשים - משאר קדשים הבאים בני שנה דכתיב בהו כבש בן שנתו:

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה - בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח: תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כח א (עריכה)

ואידך - דמפיק מובשרם יהיה לך וגו' ההוא ודאי בחזה ושוק דתודה מישתעי אלא שני ימים נפקא ליה מיהיה לך דמשמע הויה אחרת לבר מזו:

שלא מצינו בכל התורה כולה - שיתננו לכהן אלא מרבויא דהאי יהיה לך נפקא:

ואידך - דמפיק מיהיה לך שני ימים ולילה אחת בכור בעל מום שנותן לכהן מובשרם יהיה לך נפקא לשון רבים משמע אחד תם ואחד בעל מום:

ואידך - ובשרם לא משמע אלא תמימים והא דנקט לשון רבים דאבכורות דכולהו ישראל קאי:

ולאחר שנתו נמי שלשים יום - אף על גב דמום בתוך שנתו נולד טובא:

כל י"ב חדש - עד שיהו לו שנים עשר חדש משנולד:

היכא דנולד בו מום - לאחר שנתו רשאי לקיימו שלשים יום משנולד המום דלאחר שנתו דמתני' ה"ק ואם לאחר שנתו נולד המום יקיימנו שלשים יום:

בזמן הזה - שאין תם ראוי לכלום:

עד שלא נראה להראותו לחכם - שלא נפל בו מום אחר שנתו:

אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד - וקס"ד אנולד בו מום בתוך שנתו קאי וקתני אבל מפני השבת אבידה לבעלים דהיינו כהן דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור לא משכח כהן למיתבי ליה ואי שחיט ליה יסריח הבשר אמרו רשאי לקיימו ל' יום ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן אלמא ל' יום דקאמר אנולד מום בתוך שנתו קאי:

עדיין תיבעי - דברייתא גופה איכא לספוקא דאיכא למימר הא דקתני לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו' הכי קאמר נולד בו לאחר שנתו אין רשאי לקיימו כו' ועלה קאי אבל מפני השבת אבידה כו':

או דלמא קודם שנתו - כלומר אם נולד מום קודם שנתו נמי קאמר דלאחר שנתו שלשים יום:

משלימין לו ט"ו אחר שנתו - אלמא ל' יום דקתני מתני' אנולד בו מום לאחר שנתו קאי דאי נולד המום בתוך שנתו אפילו יום אחד ליכא למימר דניתב ליה אחר שנתו שלשים יום דלית ליה אלא השלמה כדקתני בברייתא ושמעינן מינה דאי בתוך שנתו נולד המום חדש או חדשים רשאי לקיימו עד שנתו דהא כתיב שנה ואי לאחר שנה נולד מום או קרוב לסיום שנתו יהבינן ליה שלשים יום משנולד המום:

נותנין לו שלשים יום - אם נולד מום אחר שנתו:

שנה בשנה - שתי שנים משמע. שלשים יום בשנה חשובין שנה לדברי הכל בפירקא קמא דראש השנה (דף י:):

השלמה אין מיהבא לא - מיהבא שלשים יום שלימים לא יהבינן:

מתני' והראה מומו - לאחר שחיטה ונמצא קבוע:

גמ' דוקין - טייל"א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ):

משתנין - מפני צער מיתה משתנה העין ואף על גב דהשתא מיתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מיתחזי עובר:

שבגוף - כגון נסדקה אזנו:

מפני המשתנין - כלומר מפני דוקין שבעין שמשתנין גזירה למומין שבגוף אף על פי שאין משתנין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כח ב (עריכה)

מתני' נמי דיקא - דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי:

הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - דלא משכח ביה ר' מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר' מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין:

דכולהו מישתנו - כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין:

למאי נפקא מינה - הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה:

לאכחושי סהדי - אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים:

שקרי נינהו - ואסור לדברי הכל:

סמכינן עלייהו - ושרי לר' יהודה דלא קניס:

סתמא כר' מאיר - דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע"ג דהשתא מיתחזי קבוע:

דלמא בדוקין שבעין - אמר יקבר דלדברי הכל משתנין:

כשהוא משלם - לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות:

מ"ט - רביע לדקה ומחצה לגסה:

גסה הפסידה מרובה - לפיכך תשלומין מרובין:

לפום פסידא לישלם - לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין:

משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה - משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע ל"א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן ב"ק (דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא"י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה:

מתני' ואם היה מומחה לב"ד פטור - דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני:

גמ' ר"מ דאין דינא דגרמי - בב"ק בפרק הגוזל עצים (דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו:

בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד - שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין:

אלא זיכה את החייב היכי דמי - בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה:

שהיה לו משכון - למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה:

דאגע בהו שרץ - הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו:

שעירבן עם פירותיו - שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן:

מתני' האם שלה - רחם שלה:

והאכילה ר"ט לכלבים - ששאלו לו עליה אם טריפה היא והאכילה לכלבים:

שלא תלד - מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא:

הלכה חמורך טרפון - הפסדת חמור שתשלמנו לבעל הפרה:

גמ' ותיפוק ליה - דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה:

אי נמי בשיקול הדעת טעית - דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

מתני' אין שוחטין - דלמא משום אגרא קשרי ליה: אלא אם כן היה מומחה

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כט א (עריכה)

כאילא - הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך:

בין אמר להם מום קבוע - והיה הוא רגיל ליטול כל שכרו:

גמ' מאי טעמא - לדקה ד' איסרות ולגסה ששה:

גסה נפיש טירחיה - להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו:

אלא תם - כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהני ליה מידי דמיסר קאסר ליה:

דא"כ - דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא:

תרי זימני לא תקינו ליה רבנן - דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגריה וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הלכך ליכא חשדא:

מתני' להזות - מי חטאת:

לקדש - לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי:

אפר מקלה - כשאר אפר בעלמא כל אפר קרוי אפר מקלה: אבל אם אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר:

מטמאהו מתרומתו - ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה שהחולין ראוין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים:

מאכילו - זה המוליכו ומשקו וסכו:

ונותן לו שכרו כפועל - ובגמרא מפרש מאי היא שלפי מה שהוא מפסידו נותן לו:

גמ' מנא ה"מ - דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד:

אמת - תורה:

הרי זו מקודשת - אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש להו:

אע"פ שהוא ישראל - ואפי' זה ישראל דכהנים רגילין בהזאה ובקידוש:

שכר הבאת האפר - שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר:

ושכר מילוי המים - מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה:

כאן שכר הזאה וקידוש - שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל:

במי חטאת - דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמא בהבאת אפר:

היכי אזיל - הא קעבר אלנפש לא יטמא (ויקרא כא):

בבית הפרס - דאינו מוזהר מלילך בו:

כדרב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך - דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכי מנפח ליה מדחיא מקמיה ולא נגע ביה ומיהו בתרומה לא מצי אכיל דאמרינן בחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה:) בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וההוא בודקין מפרש התם דבהך בדיקה דבית הפרס קאמר:

בית הפרס שנידש - שדשוהו בני אדם ברגליהם טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין בו שום ספק אלא משום עצם כשעורה דבית הפרס היינו שדה שנחרש בו קבר:

אי נמי בשאר טומאה - טימאו להאי כהן כגון נבילות ושרצים שאינו מוזהר עליהן מליגע:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות כט ב (עריכה)

כפועל בטל של אותה מלאכה - דבטל הימנה דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה אם אומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח ואי מלאכה קשה היא כמו נגר אם אומר לו אתה נוטל עכשיו שלשה זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו נוח לו להבטל וליטול זוז והכא נמי כי ההוא אגרא יהיב ליה שהרי מבטלו ממלאכתו וכוליה אגרא לא יהיב ליה שהרי אינו עסוק במלאכה קשה אצלו:

מתני' החשוד על הבכור - כגון החשוד להטיל מום בבכור:

בשר צבאים - שאדום הוא מיחלף בבשר עגל זימנין דמזבין עגל בכור תם ואומר שבשר צבי הוא:

גמ' שמעי רבנן - דבכור תם הוא וטעון קבורה ומפסדי ליה מינאי ומקפיד על טרחו ואינו מעבדן:

של נקבה - דאין לחוש בבכורה:

מידע ידיע - בין עור זכר לעור נקבה:

חייק - חותך לזכרותיה ועושה כעין נקבות וכי משייליה מה חתוך זה שבמקום נקבות ואומר עכברים אכלוה:

צואי - צמר שאינו מלובן מצואתו:

השתא מלובן - דאיכא למימר לא מפסיד טירחיה ולא מלבין לה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אפי' הכי כיון דטירחא זוטא היא לא קפיד עליה ולא זבנינן צואי מיבעיא:

אבל לוקחין ממנו טוי ובגדים - דאי מבכור לא הוה טרח להו דמקפיד אטירחיה:

בגדים מיבעיא - הא משעה שנטוו אישתראי להו:

נמטי - פילטר"ש ולא נטוו מעולם ולהכי איצטריך לאשמועינן:

מתני' החשוד על השביעית - לזרוע או לעשות סחורה בספיחים:

סרק - כחוש ומתוקן במסרק:

גמ' אריג מיבעיא - הא בא לכל טווי קודם לכן ומההיא שעתא אישתראי:

תיכי - שרשרות שקורין טרצוייר"ש ועושין אותן מפשתן עד שלא נטוה:

מתני' אפי' מים ומלח - משום קנס:

זיקת תרומה - כל דבר שנותנין ממנו תרומה:

גמ' שמערבין בהן שמן זית - וכיון דאית בהו זיקת תרומה לא זבנינן מיניה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות ל א (עריכה)

תרבא דאטמא - חלב הכליות שעל הירך:

במר דכנתא - בחזקת חלב טהור הנקרא כנתא ובלע"ז אנטריי"ל כמו הדרא דכנתא דאמרינן בשחיטת חולין (דף מח:):

לעולם כרבי שמעון - דלא קניס אלא במידי דדמי לאיסורא ובאיסורא גופיה במידי דעביד איסורא דהיינו אמגוזי:

גרו באמגוזי - גרורים ומשוכים אחר אגוזים:

ומשבש לבני טבחים - מטעה אותם באגוזים ושוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב שגונבין אותו מאביהן והוא מוכרו במר דכנתא:

מתני' אינו חשוד על המעשרות - ולוקחין ממנו תבואה בשאר שני שבוע ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ':

גמ' בעי חומה - דאינו יכול לאכול מעשר שני אלא לפנים מחומת ירושלים דכתיב (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו': הטהרות דרבנן נינהו שיהא אדם אוכל חולין בטהרה:

הא חשוד - על הטהרות חשוד על השביעית:

מתניתין - דקתני אין חשוד כגון שראינוהו שנוהג דין מעשרות ושביעית בצינעא בתוך ביתו דליכא למימר לפנים הוא עושה כיון דבצינעא קא עביד: רבי ינאי אמר ברייתא דדייקינן מינה הא חשוד כגון דהוה חשוד אתרוייהו. אשביעית ואטהרות וקביל אתרוייהו שיזהר על שניהם:

זו דברי רבי עקיבא - דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר:

שביעית חמירא להו - וכיון דחשוד אשביעית כ"ש אמעשרות:

דההוא דהוה קרי לחבריה - באתריה דרבי יהודה:

דיירא בר דיירתא - גר בן גיורת:

תיתי לי - שכר טוב שלא אכלתי פירות שביעית כוותך. יש מפרשים רבי עקיבא סתימתאה דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.) סתם משנה רבי מאיר סתם ברייתא רבי נתן וכולהו אליבא דרבי עקיבא ולאו מילתא היא דהא בכמה דוכתין אמרינן רבי מנחם סתימתאה רבי שמעון סתימתאה אלא רוב משניות איכא בהש"ס סתומות אליבא דר' עקיבא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות ל ב (עריכה)

חשוד על המעשר חשוד על השביעית - וכ"ש חשוד אשביעית חשוד אמעשר:

ומאן חכמים ר' מאיר - דאמר לקמן חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה:

הרי הוא כישראל מומר - ולא אמרינן דליהוי עובד כוכבים גמור כאילו לא נתגייר:

דאי קדיש - אשה לאחר שהמיר דתו קידושיו קידושין:

דברי חבירות - מפרש בתוספתא במסכת דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. דקדוקי סופרים. חומרא דרבנן:

דברי לויה - לשורר ולשרת ולהיות שוער:

מבני אהרן - משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה:

שנוהג בצינעה - קודם שקיבל בפנינו היה נוהג עליו דין חבירות שאין לחושדו ולומר לפנים הוא עושה:

מקבלין אותו - שנחזיקנו כחבר וכנאמן לכל דבריו:

לכנפים - שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה דידים שניות הן:

לטהרות - לחומר שאר טהרות ונחזיק טהרותיו כטהרות גמורות לאכול תרומתו כתרומה טהורה:

מקבלין אותו - דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה:

אף לטהרות לא קבל - דכיון דבדין נטילת ידים שדבר קל הוא לעשות אינו יכול לעמוד כל שכן בשאר:

עד כמה מקבל אותו - דברי חבירות שנקבלנו לאלתר ונחזיקנו בחבר:

למשקין שלשים יום - שאם קיבל עליו דברי חבירות עד שלשים יום מהמנינן ליה מכאן ואילך בטהרות משקין שטומאתן קלה דטומאת משקין מדרבנן בפ' קמא דפסחים (דף טז:):

לכסות - להחזיק כסותו כחבר דאמר במסכת חגיגה (דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים:

שנים עשר חודש - אם קיבל עליו דברי חבירות לשנים עשר חדש:

הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל - וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל במסכת עדיות (פ"ה מ"א) דאמרינן ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל ואם איתא ליתני הא ל"א עד כמה מקבלין אותו דאמרן לעיל אם נהג מתחלה בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו מיד ועד כמה ינהג מתחלה שנקבלנו מיד:

לפי שאינו דומה חבר שקיבל - הוא עצמו לבן חבר מחמת קבלת אביו שאין לו שום קבלה אלא סרך אביו דודאי אביו מיזדהר טפי ל"א האי לפי שאינו דומה תנא קמא קאמר ליה מה טעם בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל אביו דבן חבר לא חשיד ובתוספתא גרסינן שאין דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל במסכת דמאי:

נשנית משנה זו - דאפי' תלמיד חכם צריך לקבל:

בטהרות - בסדר טהרות לא גרסי'. בטהרות עצמן אירע להן מעשה ונסתפקה הלכה:

שדרו רבנן - שדרו זוג דרבנן:

אותיב רבנן מדידיה - מתלמידיו שקיבלו עליהן דברי חבירות אותיב בהדי הנך שלוחים וקאי איהו לעיוני בשאילתם:

אבא של זה כו' - אגב ריתחיה קאמר ולא היא:

כבוד זקן - האב והבן:

סילסול - מעלה. ר' חנינא בן אנטיגנוס כהן היה:

בחזקתה עד שתיפסל - שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת: צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה גרסי' ולא גרסי' כבתחלה ובתוספתא גרסינן הכי בבתחלה כלומר מתחלה קודם שנחזיקנו בחבירות ואע"ג דאמרן לעיל בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל הכא שאני הואיל ובשעת קבלה לא הוו גביה ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקטי:

אין צריכין לקבל - אם חזרו תחת יד חבר:

קומעת - קושרת:

קשרי מוכס - שיש חותמות למוכסים וכשנותנין להן המכס הם נותנין לו חותם כדי שלא יתבענו מוכס שני:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לא א (עריכה)

וכולן שחזרו בהן - סיפא דהך ברייתא דלעיל היא דקתני הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן כהן שקיבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד וכן בלוי שקיבל עליו דברי לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותן שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום מה כתיב בהם חלקם נתתי אותם מאשי וכשאין עושין רצונו של מקום מה כתיב בהן מי גם בכם ויסגור דלתים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותם עולמית כו' בתוספתא דמסכת דמאי בפ' האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא:

עשו דברים במטמוניות - שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלין אותם:

כאותו הזוג - ר"ש ור' יהושע בן קרחה:

גבאי - ממונה למלך לגבות מס מישראל:

פירש - מן הגבאות:

איצטריכא ליה שעתא - שהיו חכמים צריכין לו לשאול הימנו הלכות:

קטר להו - קשר ותיקן להם ארבע מאות:

תכתקי - כסאות:

זיל לחשיבותיה - ילך לחשיבותיה אחר החשיבות שבחר לו להיות מוכס ואנו לא נלך אצלו:

הדרי בי - מגבאות:

ורואה את קדשיו - אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול:

מעשרותיו - מעשר בהמה שנפל בהם מום:

ונשאל על טהרותיו - הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר:

חוץ משל עצמו - שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו:

וחד מי מהימן - להתיר בכור ואפילו של אחרים והאנן תנן לקמן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) בכור שניסמית עינו ונקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת:

אלא בתלתא - וכהן בעל הבכור אחד מהן:

ומי חשידי - כולהו בשבילו:

והתנן - ביבמות:

מיאנה או שחלצה - אשה לפני החכם מותר לישאנה ואינו נחשד לומר על מנת כן התירה:

מפני שהוא ב"ד - כלומר שלא היה לבדו שם אלא בית דין שלשה היו שם:

כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה - במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (דף עח.):

ורואה את קדשיו - ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא קבוע דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחול יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתיו אבל בבכור דאיהו לא אקדשיה דהא מרחם קדוש ליכא למימר הכי ונחשד:

ומעשרותיו - דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו:

שדי מומא בכולהו - דעדיין אינן קדושים דליהוי כמטיל מום בקדשים ואח"כ יעשר דמעשר בהמה חל על המום דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע הילכך אינו נחשד:

ונשאל על טהרותיו - אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו:

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתני' כל פסולי המוקדשין - קדשים שנפל בהן מום:

הנאתן להקדש - אם מוכרין אותן ביוקר הנאת הקדש היא ובגמרא מפרשא כולה:

באיטליז - בשוק שלוקחין הרבה ונמכר ביוקר:

ונשקלין בליטרא - כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין:

בכור ומעשר - אם נמכרין ביוקר:

הנאתן לבעלים - בכור הנאתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה: