רמב"ם על אהלות טו

<< · רמב"ם · על אהלות · טו · >>

ראו גם נוסח המשנה אהלות טו רמבם

אהלות פרק טו

משנה א

כבר ביארנו בפרק אחד עשר עניין אמרו אין מביאין את הטומאה.

וביארנו שם סגוס ושם כופת.

וטבליות - לוחות.

ועניין אמר בכאן עד שיהיו גבוהין מן הארץ פותח טפח לפי מה שאספר, וזה כאשר היה סגוס או כופת או טבלא או בגד מושם אחד למעלה מהשני עד שיהיה בגובהו טפח, עוד היתה הטומאה למעלה מזאת הטבלא דרך משל אשר היתה גבוהה מן הארץ [טפח], והיתה טבלא שניה ממעל לטומאה דבוקה בה, הנה זאת הטבלא העליונה מביאה את הטומאה ותטמא כל הטבלאות ומה שביניהם מן הכלים. וזה הדין בעצמו בסגוס ובדומה לו.

בזה הדבר נחלקו טבלאות של שיש, לפי שהן נחשבות כארץ, ואם היו שיש על שיש והיה בין השיש העליון אשר תחתיו הטומאה ובין הארץ גבוה אלף אמה, לא נחשוב מהשיש כאילו הוא נעדר, אבל נאמר שהיא תחתיו טומאה רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ולשון התוספתא בביאור אלו העניינים כן "טבלאות של שיש חלוקות זו על גבי זו, וטומאה תחת אחת מהן, אפילו גבוהות מן הארץ אלף אמה, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת":

משנה ב

נוגעות בקרנותיהן - על זאת הצורה:

הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה - לפי שהוא חלק מאוהל המת. וכלים שתחתיה טהורין, לפי שלא יגיע בינה ובין הטבלא אשר תחתיה הטומאה פותח טפח עד שתביא לה טומאה, ואמנם ימשש זוית לזוית לבד כמו שביארנו. והבן זה העניין והקש עליו.

ואמרו עד שיהיה בו רבוע פותח טפח - לפי שכבר יהיה מעט הגובה או מעט הרוחב, הנה לא יביא טומאה תחתיו עד שיהא בו טפח על טפח על רום טפח:

משנה ג

כבר ידעת איך הוא תמונת החביות, וזה שבטניהם בולטים ושוליהן וראשיהן מחודדים. וכאשר יתחבר חבית מהחבית הנה כבר ימשש שטח זה לשטח זה טפח על טפח או יותר מטפח, וכאשר תמשש אחת חבירתה והתחברו כולן אחת תחת אחת, בין שהיו יושבות על שוליהן או על צידיהן, והיו כולן גבוהות מן הארץ טפח, הנה היו כולן אוהל אחד, ולזה כאשר טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא.

והוסיף בזה החביות דין, ואמר כי כאשר התחברו כמו שסיפרנו בפותח טפח והם כבר נטמאו במין ממיני הטומאות, והיתה טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא, אף על פי שאין שם חלל טפח, ולזה להיותה בעלת בטן ולה חלל הרבה, ואנחנו נאמר הצד עליון מביא את הטומאה, לפי מה שקדם מאמר בטומאת אלו החביות "כולן טמאות ואווירן טמא". אולם אם היו טהורות, למה שיתפשט זה המאמר, לפי שהצד העליון לא תגיעהו הטומאה לפי שכלי חרש אינו מטמא מגבו, כאשר השרשנו:

משנה ד

כלים שבחצץ - רוצה לומר שיהיה בתוך המחיצה, ואם היה במקומם חלל טפח על טפח, הנה היא תטמא בין היתה טומאה בבית בין היתה טומאה אחורי המחיצה.

ואלו היריעות יחוצו בפני הטומאה לפי שהוא שם אוהל, לפי מה שהתבאר בשמיני מזאת המסכתא:

משנה ה

כלים שבחצץ - אין בהם הבדל בין בהיותן בתוך המחיצה או בתוך החצץ, [לפי שכאשר לא היה בין החצץ] והארץ גובה טפח הנה זאת המחיצה נעדרת ויהיו הכלים טמונים בתוך הארץ אשר תטמא, שארצו של בית כמוהו עד התהום. ולשון ספרי "כל אשר באוהל"(במדבר יט, יד), לעשות קרקע הבית כמוהו עד התהום". ובזה העניין [שונה חציצה] מן הצדדין או כנגד הקורות לפי שלא יצטרך שם חלל טפח.

וכבר התבאר לך שאלו המחיצות מצילין על הטהורים מלהטמא ולא מצילין על הטומאה עד שלא תטמא כמו צמיד פתיל, לפי מה שבארנו בשמיני מכלים. ואל העניין הזה רמז בתוספתא באמרם "צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהורים מליטמא, ואין מצילין על הטמאים מלטמא". ושמור זה:

משנה ו

טומאה מבפנים - בתוך הבית, בין שיהיה בתוך התבן בין שיהיה בין התבן לקורות.

וכלים שכנגד היציאה - ירצה בו הכלים אשר תוכן בפתח הבית בכלל הבית. ולשון התוספתא "כלים שכנגד יציאת הטומאה, במלואו של פתח, טמא".

ואמרו טומאה בחוץ - ירצה בו חוץ לתבן במלואו של פתח.

ואשר יציל על הכלים, ואף על פי שמקומן טפח על טפח בתוך התבן כאשר היה בין התבן לקורות פותח טפח, לפי שסתם תבן דעתו לפנותו ואינו חוצץ:

משנה ז

בטלו - רוצה לומר בטל דין הבית, ואם היה בתוך זה העפר כלים ובמקום אחר ממנו טומאה, הנה לא יטמאו אלו הכלים באוהל, שדין האוהל כבר בטל להיות בית.

וכן כרי של תבואה, וגל של אבנים - ואף על פי ששם טומאה בצד הכלים, ולא תהיה שם נגיעת הכלים, לפי שטומאה רצוצה לא תטמא אם לא בנוכחיות כמו שהשרשנו, ואם היתה טומאה בזה הכרי כולו הוא כמו קבר סתום ומטמא מכל סביביו. ולשון התוספתא "כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו":

משנה ח

כבר התבאר שזה החצר מקורה, ופתח המערות אשר בם הקברות פתוח אצל זה החצר, והוא אשר תקרא חצר הקבר ומי שעמד בה הוא טהור, לפי שאם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות הנה הוא אז מתקרב אל פי המערה ויטמא, ולפי דעת בית הלל הוא טהור עד שיהיה בחצר ארבע על ארבע. ואם היה זה החצר מגולה הנכנס לתוכה טהור באי זה עניין, אם לא שיגע בפתח המערה. ובתוספתא "בזמן שהיא פתוחה לאויר, אפילו מרוחק מן השקוף כל שהוא, הנכנס לתוכה טהור, ובלבד שלא יגע בשקוף".

ואמרו אין טמא אלא כנגד הפתח - רוצה לומר פתח הקבר.

עוד אמר שאם העמיד הקורה נצבת על פי הקבר ושמוה כנגדו, אם היה גבוה ארבעה טפחים לבד יטמא משום גולל, ובלבד שיתכוין לחתוך הנוסף על ארבעה טפחים. ורבי יהודה אומר, אפילו כולה היא גולל.

לגוד - לחתוך, מן "גודו אילנא"(דניאל ד, יא).

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ט

כבר ידעת שכלי חרש המוקף צמיד פתיל לא יטמא בטומאת מת, וכן הבהמות והחיות לא יטמאו במין ממיני הטומאות כמו שהשרשנו בפתיחה.

וכאשר עשה ממנו גולל לקבר הנה היא תטמא משום גולל, לא שהיא תטמא בהיותה חלק מהקבר אשר יגע בה כאילו נגע בקבר, אבל היא תטמא במגע כל זמן שהיא על הקבר (וכאשר נשארה טהורה הוסרה מן הקבר בעצמה).

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה י

כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכתא, שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה, ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו ואחר נגע בכלים הנה אלו הכלים טמאים.

אבל אם נגע במת או האהיל עליו, עוד האהיל על הכלים, הנה לא יטמא אותן, לפי שטמא מת אינו מטמא באוהל אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת על הטומאה ובידו השנית על הכלי יחד, ושיהא בידו פותח טפח אשר היא שיעור הבאת הטומאה, ואז יהיו אלו הכלים טמאים להגעתן עם הטומאה תחת אוהל אחד. וכבר קדם לך בששי מזאת המסכתא שהאדם נעשה אוהל לטומאה.

וכן אם היו שני בתים קרובים ובהן כשני חצאי זיתים ופשט שתי ידיו לשני הבתים יחד, הנה אם היה פותח טפח בכל יד כבר הגיעה הטומאה ביניהן ונטמא הוא ושני הבתים, והיה כבית אחד, והיה כזית מן המת תחת אוהל מחובר.

ולא תסתור אומרו פותח טפח, לפי שכבר הקדמנו שקטן בן יומו מטמא טמא מת, ויהיה נער קטן:

משנה אהלות, פרק ט"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב