רמב"ם הלכות שבועות ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר הפלאה · הלכות שבועות · פרק שני · הלכה א | >>
מפרשים על הרמב"ם: כסף משנה מגיד משנהשלימות: 0% משנה למלךשלימות: 0% לחם משנהשלימות: 0%

לשון הרמב"ם · מפרשי הרמב"ם

נושאי כלים על הלכה זו באתר "הִיבּרוּ-בּוּקְס": לחצו כאן


רמב"ם[עריכה]

דפוס[עריכה]

אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

מפרשי הרמב"ם[עריכה]

גור אריה[עריכה]

אחד המושבע מפי עצמו וכו'. עיין מרן בכ"מ וט"ס נפל בלשונו וכצ"ל נלמוד מיתרו למשה [ומנבוכדנצר] לצדקיהו וכמ"ש בלח"מ ז"ל: ויש להעיר דראיה דמשה ודצדקיה מאי אהני לן אי בשענה אמן על שבועה של גוי אכתי י"ל דילמא משה וצדקיה לאו בעניית אמן הוו אלא נשבעו בפיהם וא"ת דעניית אמן הוי כמוציא שבועה מפיו א"כ מסברא נפקא ומאי אהני ראיה ממשה וכו' וא"ת לנשבע בפיו מהיכא תיתי אם השביעו גוי ונשבע בפיו דגרע והלא בפיו נשבע וצריך יישוב:

ויקח אברהם[עריכה]

אחד הנשבע וכו' כגון שאמ' הן וכו'. נ"ב חק"ל י"ד ח"ג סי' ע' ד"ז ע"ב.

זכור לאברהם[עריכה]

כתב מרן כ"מ ומ"ש אפילו השביעו כותי או קטן כותי נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנצר עכ"ל וכ"כ עיין לקמן בפ"ו הל' ז' קשה דמאי ראיה מייתי ממשה וצדקיהו דהתם אין הענין כן שיתרו אמר לו משביעך אני וענה משה אמן כדי שנלמוד דין זה משם אלא משה נשבע לו בפירוש שלא יצא ממדין כמ"ש רש"י בפירוש הפסוק ויואל משה לשבת את האיש נשבע לו שלא יצא ממדין וגבי צדקיהו נמי אמרינן בפ"ט דנדרים דף ס"ה אמר ליה נבוכדנצר אשתבע לי דלא מגלית עלי וכו' אשתבע ליה וא"כ מה ראיה משם. ולעיקר הדין אית למשדי ביה נרגא דמן הסברא נראה שאם השביעו כותי או קטן וענה אמן פטור דהא כל הנשבע צריך שיוציא שבועה מפיו ואם לא הוציא שבועה מפיו פטור דמשום הכי מתפיס בשבועה פטור כמ"ש רבינו לקמן הל' ח' ט' וכשהשביעו חברו וענה אמן דחייב הטעם הוא דבענית אמן הו"ל כנשבע הוא עצמו כדקי"ל לענין ברכות דעונה הרי הוא כמברך וכי היכי דעונה אמן בברכה יוצא בברכת חברו ה"נ בעונה אמן בשבועה נתפס בשבועת חבירו ואם כן כשהשביעו כותי או קטן שאין שבועתן שבועה מאי אהני ענית אמן כיון דמעיקרא שבועה ליתא והוי כגון מאי דקי"ל דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם ואע"פ שענו אמן משום דהמברך לאו בר חיובא הוא ה"נ הנשבע לאו בר חיובא הוא ואם כן אפילו כשענה אמן על שבועתו אפשר שלא נתפס בשבועה ואפשר שמפני זה השמיט הסמ"ג דין זה דכותי או קטן. וראיתי להב"ח ביו"ד סי' רל"ו שכתב דקטן נלמד מדתנן בפרק הדיינין אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן והתם הוא דכתיב קרא כי יתן איש ולא קטן אבל בכל שאר הנשבעין אפילו קטן יכול להשביעו וזהו דלא תנן קטן בשבועת ביטוי ועדות ופקדון כי אם בשבועת הדיינין לבד עכ"ל. ונוראות נפלאתי מה הראיה הזאת ומה טעם יש בה דמה שייך למתני הא גבי ביטוי ועדות דהא דתנן אין נשבעין על טענת חש"ו היינו לומר דלא מחייבינן שבועה לאדם על תביעת הקטן משום דלאו בר דעת הוא וכן חרש ושוטה ולא איירי מתני' בענין שהשביעו הקטן וענה הגדול אמן וגבי פקדון הא מתניא דאין נשבעין על טענת חש"ו והיינו אם תבעו ממון או פקדון דכל תביעת ממון הוא שבועת הפקדון וצ"ע. עוד כתב וז"ל גם לפי הטעם דכיון שקבל שבועתו הוי כמוציא שבועה מפיו א"כ מה לי גוי וקטן או ישראל גדול סוף סוף הוציא שבועה מפיו עכ"ל. גם זה תמוה דתלי תניא בדלא תניא דמי זה אמר שהוציא שבועה מפיו אלא מפני שנתפס בשבועת המשביע הו"ל כנשבע בפירוש אבל כשהמשביע לאו בר שבועה הוא אע"פ שענה אמן אפשר שלא נאסר שהפה שאסר לאו בר הכי הוא ואין כאן שבועה וכדכתיבנא לעיל וק"ל.

כסף משנה[עריכה]

אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'. בספ"ג דשבועות (דף כ"ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר"פ שבועת העדות (דף ל') לענין שבועת העדות ובר"פ שבועת הפקדון (דף ל"ו) לענין שבועת הפקדון. ומ"ש וענה אמן, בספ"ג דשבועות (דף כ"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע"ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ"ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. ומ"ש אפי' השביעו עכו"ם או קטן, עכו"ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו"ם. ומ"ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'. דבר פשוט הוא:

לחם משנה[עריכה]

אחד הנשבע וכו'. בסוף פ' שבועת תניין אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וזה הוא בין בב"ד בין שלא בב"ד בין לר"מ בין לרבנן: אפילו השביעו עכו"ם כו'. זה מבואר מנבוכדנצר לצדקיהו ומיתרו למשה כדאמרו בגמרא (דף ל"ו) :

מגדל עוז[עריכה]

מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה כו'. וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך עד סוף הפרק:. כתב הראב"ד ז"ל דבר זה אינו מחוור וכו': ואני אומר אם אין מזדקקין לנדרו מצטערין לצערו ומרצין אותו בשעת איסורו וכבר הורה זקן וגדול הר"מ מקוצי אחריו מדעת רבותיו בעלי התוס' ז"ל כדבריו. ויש לי ראיה פ' שבועת הדיינין (דף ל"ט) דבעינן פיו ולבו שוין וכן משמע ממ"ש ר"י אלפס בהל' סוף גמ' מתני' דאחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים בתר פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע. ועוד בפ' ואלו מותרין בנדרים גבי מתני' דסתם נדרים כו' ועוד פ' בתרא דהתם (דף פ"ז) גמרא מתני' דנדרה אשתו דאסיקא הלכתא תוך כ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש וה"נ אסיקא לה פ' יש נוחלין (דף קכ"ט) ונמצאו דברי ר"מ ז"ל נכונים: