רמב"ם הלכות כלאים א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר זרעים · הלכות כלאים · פרק ראשון · הלכה ג | >>
מפרשים על הרמב"ם: כסף משנה מגיד משנהשלימות: 0% משנה למלךשלימות: 0% לחם משנהשלימות: 0%

לשון הרמב"ם · מפרשי הרמב"ם

נושאי כלים על הלכה זו באתר "הִיבּרוּ-בּוּקְס": לחצו כאן


רמב"ם[עריכה]

דפוס[עריכה]

אסור לזרוע כלאים לנכרי ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה.

מפרשי הרמב"ם[עריכה]

כעת קיים בויקיטקסט רק את פירוש הכסף משנה על הרמב"ם בשלמותו. חילקנו אותו לפרקים ולא לפי ההלכות הבודדות של הרמב"ם. יתר מפרשי הרמב"ם חסרים לנו בוויקיטקסט כרגע. מוזמנים להעלות את החומר אם קיים בידכם. ראו בקטגוריה:מפרשי רמב"ם. תודה.



העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).

יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו.


אסור לזרוע כלאים לגוי. ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים. ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותם, ואם קיימן - אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ, ואפילו לערב הזרעים לכתחילה ולזורען בחוצה לארץ מותר. ודברים אלו דברי קבלה.


כסף משנה[עריכה]

  • אסור לזרוע כלאים לנכרי - תוספתא סוף פרק ב' דכלאים, ואיתא פרק ה' דע"ז (עבודה זרה סג ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה : ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו' - בפרק בתרא דמכות דף כ"א ובריש מועד קטן: המנכש והמחפה בכלאים, לוקה; רבי עקיבא אומר, אף המקיים. משמע דלתנא קמא אינו לוקה, ומכל מקום איסורא איכא, ופסק כוותיה.ואף על גב דבריש מועד קטן אמרינן "כולה רבי עקיבא היא, ומה טעם קאמר: מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה? משום מקיים, שרבי עקיבא אומר אף המקיים" - וכיוון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה, הוה ליה למיפסק דמקיים לוקה? יש לומר דההוא שינויא לא איתמר אלא אליבא דרבה, אבל לרב יוסף - ברייתא כפשטה, דרבי עקיבא הוא דסבר מקיים לוקה, ותנא קמא פליג עליה, דמקיים לית בה אלא איסורא אבל אינו לוקה, והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה, שרבינו בפרק ה' מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש, כרבה! ויש לומר, דאף למאי דאוקימנא כולה כרבי עקיבא, משמע דרבי עקיבא הוא דאמר המקיים לוקה, ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה, ונקטינן כוותייהו. ואי נמי אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה, הוה ליה ספיקא לקולא. ובריש פרק ז' דכלאים שנינו: "כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים", ואמרינן עלה בירושלמי: "מה, כרבי עקיבא, דרבי עקיבא אומר: המקיים עובר בלא תעשה? אמר רבי יוסי, דברי הכל היא שהוא אסור. בשלא קיים על ידי מעשה; אבל אם קיים על ידי מעשה, לוקה, כהדה דתני: המחפה בכלאים לוקה", עד כאן לשונם. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על רבי עקיבא, ואמרי דמקיים שלא על ידי מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר, דלמאי דאמרינן בריש מועד קטן: "כולה רבי עקיבא היא", כי אמר רבי עקיבא המקיים לוקה, דווקא בעושה מעשה, כגון מנכש או מחפה; אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה. וקשיא לי, דאם כן מנלן שאסור? ועוד, שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתא :
  • ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו' - בסוף פרק קמא דקידושין (דף ל"ט): "רב יוסף מערב ביזרוני וזרע. אמר ליה אביי, והאנן תנן: 'הכלאים מדברי תורה'! אמר ליה, לא קשיא; כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים" וכו'. אף על גב דהדר אמר רב יוסף: "לאו מילתא דאמרי; רב זרע גינתא דבי רב משארי שארי", הא דחייה אביי.