רמב"ם הלכות טומאת מת ג
דפוס
[עריכה]אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל:
המת אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית מבשר המת וכזית נצל ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי והשדרה והגולגול' ורוב בניינו ורוב מניינו ורובע עצמות מכ"מ אף על פי שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין ורביעית דם תבוסה הכל שתים עשרה:
ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל:
אבר מן החי שחסר בשרו ואין בו להעלות ארוכה ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו ולא נשאר בשר כדי להעלות ארוכה או שחסר העצם אע"פ שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות ועצם אפילו כשעורה וארץ העכו"ם ובית הפרס הכל שבע:
הגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינן מטמאין במשא הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע טומאת רובע עצמות באהל וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה:
אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין רקבו טמא מפני שרקב הכסות או רקב העץ או חלודת המתכת תתערב ברקב גוייתו ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא הרי הוא בטומאתו ולא אמרו רקב אלא למת בלבד אבל הרוג אין לו רקב:
קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או שקברו אשה מעוברת ועוברה במעיה אין להם רקב:
טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו:
טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב כולו הרי זה ספק ואם נטמא למלוא חפנים מרקב זה ה"ז טמא בספק:
מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואין ידוע מה טיבו אם הוא רקב שמטמא באהל או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו ה"ז מטמא במשא ובאהל שהרי יש במלוא חפנים ועוד מלא חפנים רקב ויראה לי שאף זו טומאה מדברי סופרים:
המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו:
בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורין וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום בין במת בין בנבלה ושרץ:
עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן:
עור הבא כנגד פניו של אדם כשיולד בין שהיה חי ואמו חיה בין שנולד מת ואמו מתה ה"ז טהור מפני שהוא כמו פרש או צואה וקיא וכיוצא בהן:
כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשיער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא כיצד המת בחוץ ושערו בתוך הבית נטמא כל אשר בבית וכן הנוגע בשערו או בשיניו או בצפרניו כשהן מחוברין נטמא שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל הואיל והן עומדין להנטל יש בהן ספק לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק טמא כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכל מראה דמים מן המת טמא כמו שביארנו ומפני מה לא גזרו על משקה המת כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאין מפני שהמת הכל בדלין ממנו לא גזרו על משקיו:
כבד שנמוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה דם קטן שיצא כולו אם אין בו רביעית טהור אף על פי שהוא כל דם שבו:
ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים:
רביעית דם ועצם כשעורה וכזית בשר וכזית נצל ומלא חפנים רקב ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא:
הגהה
[עריכה]לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.