רמב"ם הלכות בכורות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר קרבנות · הלכות בכורות · פרק חמישי | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפרק זה
הרמב"ם באתרים אחרים: מכון ממרא עפ"י כת"י תימניים (כתיב או מנוקד), hebrewbooks.org , alhatorah.org

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד אי אפשר שלא קדם אחד הואיל ואין ידוע אי זה מהם יצא ראשון הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור מת אחד מהן אין לכהן כלום שזה החי ספק הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם ילדה זכר ונקבה הרי הזכר ספק שמא הנקבה יצאת תחלה לפיכך אין לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

הלכה ב[עריכה]

שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהן לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שני זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור ואם מת אחד מהן אין לכהן כלום שזה הזכר החי ספק בכור הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק בכור שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחלה ואח"כ הזכר לפיכך אין כאן לכהן כלום שהמוציא מחבירו עליו הראיה אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו לו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהן ספק בכור והכהן נוטל את הכחוש מת אחד מהן אין כאן לכהן כלום שזה החי ספק הוא וכן אם ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שזה הזכר ספק בכור הוא:

הלכה ג[עריכה]

כל בכור שהוא ספק דינו שירעה עד שיפול בו מום ויאכל לבעליו ואם תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכל אותו במומו אבל אינו מקריבו שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי שמא ישחוט חולין בעזרה:

הלכה ד[עריכה]

מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות וילדו ואין שם אדם ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ובנה של זו בא לו אצל זו אלא הרי הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה בנה:

הלכה ה[עריכה]

שנים שהפקידו שני זכרים אצל הרועה האחד בכור והשני פשוט ומת אחד מהן מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק והרי הוא ספק בכור ושניהן חולקין אותו שאין אחד מהן מכיר את שלו:

הלכה ו[עריכה]

הפקיד בכור אצל בעל הבית והניחו בעל הבית עם פשוט שלו ומת אחד מהן ואין ידוע איזהו המוציא מחבירו עליו הראיה והרי הוא ספק בכור ואפילו רועה כהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית עם פשוט של בעל הבית ומת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה ואין מוציאין מחצר בעל הבית אלא בראיה שהרי מדעת בעל הבכור הניחו עמו הפשוט של בעל הבית:

הלכה ז[עריכה]

לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו:

הלכה ח[עריכה]

כל הקדשים שקדם להם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ואם קדם מום עובר להקדשן או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה כמו שביארנו בהלכות מעילה:

הלכה ט[עריכה]

הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה לאכלה ולא לסחורה ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה וכן ביארנו בתרומות שאסור לעשות סחורה בתרומות וכן אסור לעשות סחורה בבכורות אף על פי שמותר למוכרן על דרך שביארנו:

הלכה י[עריכה]

לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למוכרו:

הלכה יא[עריכה]

אין שמין בכורות תמימים לישראל אבל שמין להן בכורות בעלי מומין ושמין בכורות תמימים לכהנים בזמן הזה שהן עומדין להאכל במומן ואין צריך לומר ששמין להן בעלי מומים:

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.