קיצור שולחן ערוך לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן לד | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות צדקה
ובו ט"ז סעיפים:

סעיף אבגדהוזחטייאיביגידטוטז

(א)[עריכה]

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר: "פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח ו-יא, ונאמר: "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו). וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו ז).

הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו' "לעשות צדקה" (בראשית יח יט). ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: "בצדקה תכונני" (ישעיהו נד יד). וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר: "עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזֶבח" (משלי כא ג). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א כז).

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיהו לב יז). כל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג יח). וכל מי שהוא אכזרי, יש לחוש לייחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשוועת עניים, שנאמר: "וצעקת עניים ישמע" (איוב לד כח); לפיכך צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב כו). ואמרו בירושלמי: תרעא דלא תפתח לעניא, תפתח לאסיא.

ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שוועתו ותפילתו, כך ישמע הוא שוועת העניים. גם יתן האדם אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה. ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פיקדון לעשות בו רצון המפקיד. וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח ח). והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים.

(ב)[עריכה]

כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – וכגון שיש לו מעט ממון שלו ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיוון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח – מכל מקום כיוון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט, אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו ז"ל (מנחות פרק יג משנה יא): נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם.

(ג)[עריכה]

כמה נותנים לעני? "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו ח). והיינו בעני שמקבל בחשאי, מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני. אבל עני המחזר על הפתחים, נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור שתי סעודות, ומקום ללון.

מפרנסין ומלבישין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום.

(ד)[עריכה]

כמה יתן האדם צדקה? שנה ראשונה, המעשר מן הקרן. מכאן ואילך יתן מעשר מן הרווח שהרוויח כל שנה, חוץ מצרכי ביתו. זוהי מדה בינונית. ומצווה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הרווח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש, כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו; אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה.

אין לעשות ממעשר שלו דבר מצווה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דברים למצווה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמנה לו מצוה להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכהאי גוונא, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצווה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר.

אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם, אזי הוא קודם. וגם ייזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו.

(ה)[עריכה]

הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע וירחיב ידו. וכל דבר שהוא לשם שמים, יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכילהו מהטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: "כל חלב לה'" (ויקרא ג טז).

(ו)[עריכה]

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים), כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג את הבנות בדרך ישרה, וגם הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו, רק ממעות צדקה שלו) והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד, אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו, הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר: "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו יא). אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים.

(ז)[עריכה]

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה, ועובר על "ולא ירע לבבך" וגו' (דברים טו י). אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב: "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון" (איוב ל כה). וידבר לו דברי תנחומים וניחומים, שנאמר: "ולב אלמנה ארנין" (איוב כט יג).

(ח)[עריכה]

אסור להחזיר את העני ששאל – ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר: "אל ישוב דך נכלם" (תהלים עד כא). ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שליבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא יט). ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב, בין ברחמים, בין בדברים, שנאמר: "אב אנכי לאביונים" (איוב כט טז).

(ט)[עריכה]

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים (ועיין להלן סימן ס"ז סעיף ג'). לפיכך האומר: "הרי עלי סלע לצדקה", או "הרי סלע זו צדקה", חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר – עובר בבל תאחר, כיוון שיכול ליתנה מיד. ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי. ואז עובר עליה מיד, אם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת להמעות, אלא שיניחו אצלו.

(י)[עריכה]

מי שאמר: "אתן סלע צדקה לפלוני", אינו עובר, עד שיבוא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו, לחלקם במעט מעט כמו שיראה לו.

(יא)[עריכה]

הכופה אחרים שיתנו צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיהו לב יז). ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב ג). וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש, כי על ידי זה זכותו יותר גדול.

(יב)[עריכה]

המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה היא, המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו – קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילווהו מעות, או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה, כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות. ועל זה נאמר: "והחזקת בו" (ויקרא כה לה), כלומר: החזק בו עד שלא יפול.

(יג)[עריכה]

יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר. ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קיבלה, טוב מאוד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן. אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזיכרון, וראוי לעשות כן.

(יד)[עריכה]

ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני, לתת לו לפי כבודו. ואם אינו רוצה לקבל, מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר. ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלווין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רז"ל (פסחים נג ב): כל המטיל מלאי לתלמיד חכם, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. ואמרו (ברכות לד ב): כל הנביאים לא נתנבאו, אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ומשיא ביתו לתלמיד חכם.

(טו)[עריכה]

לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות. וכן ציוו חז"ל (פסחים קיב א): עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות.

(טז)[עריכה]

כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול, ומצער עצמו ודוחק את השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וגו' (ירמיהו יז ז).