"לא זכרו", הוסיף לאמר שלא "זכרו את ידו" וגבורותיו, גם "ביום" ההוא בעצמו "אשר פדם מני צר", כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ"ש וימרו על ים בים סוף:
(מ - מב) "כמה ימרוהו"כו'. הלא יאמר איש אילו היה יתברך מתראה להם היו בושים ויראים מלחטוא לו, אך הסתרו גורם לבלתי זכור גדולתו ולחטוא לו, לזה אמר אין זו טענה כלל כי הלא ראה "כמה ימרוהו במדבר"וכו' "וישובו וינסו א - ל"העושה חסד אתם עם היות כי "וקדוש ישראל התוו", שראוהו על הים "והתוו"אותו, כי כביכול "התוו" וסיימו אותו יתברך כמורים אותו באצבע, כמה דאת אמר והתוית תיו (יחזקאל ט ד) פירוש והתוית כמו תסיים ותצייר תו, כך סיימו והראו אותו באצבע שאמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו). ושמא תאמר כי מאז שראוהו על הים עד אחר היותם במדבר עבר זמן והיה ראוי יראוהו בקרוב כפעם בחדש וכיוצא, לזה אמר אוי לנו כי ביום עצמו שראוהו שכחוהו וחטאו לו שהמרו על ים בים סוף כמו שאמרו ז"ל שאמרו שנגב המים ולא הטיט, וזהו "לא זכרו את ידו"היא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הוא השר שראוהו מת על שפת הים כי שם ראו "את ידו" וביום עצמו שכחוהו ולא זכרוהו וחטאו לו, והוא כי "את ידו" הוא כח הנקרא יד ה' אשר עשה ה' במלאך רוחני שהוא כביכול בראיית עצמו, ומה גם לחכמי האמת ששפת הים שראו בו מיתת השר היה בים העליון כי אין מלאך נידון בשפת ים גשמי, הרי שביום שראו "את ידו"שכחוהו ביום עצמו "אשר פדם מני צר", כי אם וימרו על ים בים סוף אחרי הכנסם בים שלא עבר זמן לשכוח. וזהו "כמה כו' יום אשר"כו', לומר "כמה ימרוהו כו' וישובו"כו' שוה אל מה שלא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר:
