"אשר שם במצרים אותותיו", היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו.
"האותות היו במצרים", כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, "והמופתים היו בשדה צוען", כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:
ביאור המילות
"אותותיו ומופתיו". האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ"ש ישעיה (ח' י"ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים:
(מג) "אשר שם"כו'. יאמר כי הנה "במצרים"היו המכות, ומופת אל היותם מאתו היה ניכר "בשדה צוען", כצאתו משה רבנו ע"ה את העיר ופורש כפיו היתה המכה מסתלקת:
או יאמר "אשר שם במצרים אותותיו" הם אשר עשה תוך העיר, "ומופתיו בשדה צוען" הוא אשר עשה בשדה, ופירש מה שאמרתי "אשר שם במצרים אותותיו", כי "ויהפוך לדם כו' ישלח בהם"כו' (פסוקים מד - מה) ומה שאמרתי "ומופתיו בשדה צוען" הוא כי "ויתן לחסיל יבולם יהרוג כו' ויסגר"כו' (פסוקים מו - מח):
