קטגוריה:רות ג א

רות עבדה בפרך בליקוט שעורה וחיטה בשדות של בועז בכל תקופת הקציר. עבודת הקציר נגמרה, ורות נשארה בבית.

נעמי רוצה לשכנע את רות לעשות משהו שהיא חוששת שרות תכעס עליה. היא פותחת בהבטחה "בִּתִּי". זאת הפעם השלישית בסיפור, שנעמי קוראת לה "בִּתִּי". נעמי רוצה שרות תבין שהיא אוהבת אותה כבת, כיורשת, כחלק ממנה, כיצירתה - היא קיבלה אותה ככלה, ואחרי מה שעבר עליהן נעמי מתאמצת להגיד לה שהיא בתה.

רות, לאומתה, אף פעם לא קראה לה 'אימי' או בשמה 'נעמי'.

נעמי ממשיכה לרכך את רות.
נעמי יודע שרות יודעת לכעוס, כשם שהיא כעסה על בועז, שגרם לה לחשוב שהיא חייבת לעבוד בפרך כל תקופת הקציר בשדה שלו, והודיעה לו: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (ביאור:רות ב יג). בועז לא דרש זאת ממנה, אבל הדבר היה לטובה - רות התרככה, והפסיקה לחשוב שהיא הדבר הכי חשוב לכולם.
היא יודעת מה היא עומדת להגיד, ולמרות שרות אינה בתולה אלא אלמנה עם נסיון אישות, בכל אופן נעמי חוששת שרות תצעק, תכעס, וכל מערכת היחסים בניהן תתמוטט או תתפוצץ, בלי יכולת לתקן.

"מָנוֹחַ" - רוגע, שקט, שלווה, חוסר⁻דאגה (מילוג).
לנערה נוכריה, לא נשואה, "מָנוֹחַ" פרושו בעל אוהב, מסור ונאמן.
איך ימשכו הימים עד זקנה ללא בעל, רות כבר ראתה במשך שהותה ביהודה. עבודה קשה, ללא סוף חיכתה לה בדלת. עוני הקיף אותן. בדידות עטפה אותן. כבר עברו מספר חודשים, ואף גואל לא הטריח את עצמו לבוא אליה, וגם נערים אחרים לא עמדו בדלת לבקש את קרבתה - הן כולם ידעו שבועז התעניין בה, והוא "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (ביאור:רות ב א), וידוע כאיש שדורש צייות מוחלט.

סביר שרות, שעברה חוייה קשה, מוכנה לשמוע בסבלנות בלי להפריע לנעמי לדבר עד סוף דבריה.