קטגוריה:משלי יט כח

כשאדם אומר דברי גנאי בגלוי, זו רק חצי צרה - השומעים יודעים שמדובר בדברי גנאי ושיש לקחת אותם בעירבון מוגבל. הצרה הגדולה יותר היא כשאדם אומר דברי גנאי בסתר, כבדיחה או כהערת-אגב לנושא אחר. במצב זה השומעים לא מודעים לכך שהם שמעו עכשיו דברי גנאי ולא מפעילים את מנגנוני הסינון השכליים שלהם, וכך הגנאי מחלחל פנימה:

עֵד בליעל = עד רשע, המעוניין לטפול האשמות שקר על הזולת; יליץ = יעשה צחוק וליצנות, כמו (משלי ג לד): "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, [וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן"; עד בליעל יליץ משפט = עד בליעל משתמש בליצנות כאמצעי להעביר את עדות השקר שלו; הוא מספר בדיחות שמהן משתמע, בדרך אגב, שהזולת אשם.

לדוגמה, נניח שאיש ציבור מסויים נחשד בעבירה, ונניח שאדם מסויים חושב שהוא אשם למרות שעדיין לא הורשע. עד בליעל לא יסתפק באמירה הפשוטה "אני חושב שהוא אשם"; הוא יכתוב או יציג מערכון ובו קומיקאי המגלם את עורך הדין של אותו חשוד. המערכון יציג את עורך הדין בצורה נלעגת וישים בפיו טענות מגוחכות, וכך יגרום לצופים להרגיש שהטענות של ההגנה הן מגוחכות עוד לפני ששמעו את הטענות האמיתיות - "עד בליעל יליץ משפט".

רשע = הפוגע בזולת במזיד; יבלע = יסתיר, יציג באופן מובלע; אוון = שקר או רוע; ופי רשעים יבלע אוון = כשרשעים רוצים להגיד דברי גנאי, הם אינם אומרים אותם בצורה גלויה וישירה שתאפשר לזולת להתגונן, אלא מבליעים אותה בתוך משפט אחר, כאילו שזו עובדה ידועה וברורה שמציינים אותה רק בדרך אגב (מצודות).

לדוגמה, נניח שעו"ד רשע חושב שכל האנשים השייכים לעדה מסויימת הם רמאים. אם הוא רשע, הוא לא יגיד את דעתו בגלוי, אבל כשיזדמן לו לייצג אחד מבני העדה, הוא יגיד בדרך אגב ש"למרות שמרשי שייך לעדה א-ב-ג, הוא אדם ישר".

לדוגמה נוספת, כשעיתונאי רשע רוצה להשמיץ את המפלגה היריבה, הוא לא יגיד בגלוי "לדעתי מפלגה א-ב-ג מושחתת" אלא יכתוב כתבה שלמה שמדברת על אדם מסויים שנחשד בשחיתות, ובתוכה יכתוב גם "אחת הראיות שהשופטים יצטרכו לקחת בחשבון היא קשריו של החשוד עם מפלגת א-ב-ג".

המאמר אינו מכוון לאנשי בליעל או לרשעים, הם ממילא לא יקשיבו; המאמר מכוון לאנשים שרואים את עצמם כאנשים טובים וכשרים. לאנשים כאלו אומר הפסוק: אל תתנהגו כמו רשעים בני בליעל! אם יש לכם ביקורת על אדם או על תנועה מסויימת, הציגו את דברי הביקורת שלכם בצורה גלויה וישירה, כך שהצד השני יוכל להגיב ולהתגונן. אל תמתחו ביקורת בדרך של ליצנות ובדיחה או בדרך של הבלעה כהערת אגב!

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? כמה הסברים:

1. שני חלקי הפסוק מתארים שני קצוות: יליץ משפט הוא המדבר במידת הדין והמשפט (יליץ מלשון מֵלִיץ, עורך-דין; כמו איוב לג23), דן כל אדם לכף חובה ומחפש פגמים בזולת גם כשאינם קיימים; יבלע אוון הוא המסתיר את המעשים הרעים של אנשים אחרים (יבלע מלשון הבלעה, הסתרה), מתחנף אליהם ואינו מוכיח אותם. הפסוק שלנו, כמו פסוקים רבים אחרים בספר משלי, מגנה את שני הקצוות.

- אולם, המושג משפט נזכר ברוב הספר כדבר טוב, נרדף לצדק ומישרים, ולא מסתבר שדווקא בפסוקנו הוא דבר רע.

2. שני חלקי הפסוק מתארים שתי דרכים שבהם העד הרשע מטעה את השופטים: הוא יליץ משפט - מדבר במשפט בלשון מליצית גבוהה (מלשון מליצה, משלי א6, חבקוק ב6, בראשית מב23); ופיו מבלע אוון - מסתיר את השקר והרוע שבדבריו, כאילו הוא מסיח לפי תומו (ע"פ מצודות). מטרת הפסוק היא להזהיר את השופטים מפני עדים רשעים, כי העדים הרשעים יודעים להסתיר היטב את השקר שבדבריהם, כעין עצתו של יהודה בן טבאי: "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים" (משנה אבות א ח). הדבר מתייחס לא רק לעד בבית המשפט אלא לכל אדם המדבר ומעיד על הזולת, שהרי גם דעת הקהל היא מעין "בית משפט" שבו האנשים שופטים בדעתם את הזולת ומחליטים איך להתייחס אליו (ראו למעלה).

- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "יליץ במשפט" או "יליץ דבריו" או "יליץ שקר".

3. שני חלקי הפסוק מתרחשים בבית-המשפט - החלק הראשון על דוכן העדים והחלק השני בכיסא השופטים. עד בליעל מליץ - עושה צחוק וליצנות מכל המשפט; הרי בעיניו המשפט הוא רק משחק לא רציני שמטרתו להרוויח כסף. אפשר לראות כאן הנחיה לזיהוי עדי-שקר לפי אופיים: אם העד מתייחס בזלזול לכל מערכת המשפט, יש לחשוד בו שעדותו שקר. ופי רשעים יבלע אוון - אלו השופטים הרשעים, שאינם טורחים לחקור ולגלות את האמת; למרות שהם יודעים שהעד עושה צחוק מהמשפט, הם בולעים ומקבלים את טענותיו השקריות.

לפי פירוש זה, הפסוק הבא ממשיך את הפסוק שלנו ומתאר את הצלע השלישית בבית המשפט - ה' - שיבוא לעשות שפטים בעדים הלצים ובשופטים הכסילים.