המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"ואמר", מפרש איך יסיר חרפת עמו כי אז יאמר (עמו) אל העכו"ם שחרפוהו תחלה לאמר איה אלהיכם, "יאמר עמו" אז "הנה אלהינו זה" אשר "קוינו לו" בכל זמן הגלות ויושיענו באמת, ולא קוינו לחנם, ומוסיפים לאמר "זה ה' קוינו לו" הלא האלהים אשר קוינו לו הוא ה' אשר ברא כל המציאות הנקרא בשם ה' הנצחי ומהוה את כל, וממילא לא תהיה ישועתו דומה כישועה אשר תעשה ע"י הטבע, או כחות אחרות, אשר לא תגדל תפארתה ולא תתמיד לנצח, וממילא "נגילה ונשמחה בישועתו" כי תהיה תשועה נפלאה באופן נשגב המעורר גיל להשומע נשגבות כאלה וגם תהיה מתמדת לנצח, באופן שנשמח בה לעולם:
ביאור המילות
"אלהינו ה'". כבר בארתי בכ"מ כי שם הויה ידבר על הנשגב, מצד עצמו, ושם אלהים ביחוד כשבא בכינוי אל ישראל ידבר מצד הקשר שי"ל עם עמו, ע"כ למ"ש ויושיענו, אמר אלהינו. ועל גודל הישועה עצמה, הזכיר שם הויה המורה על גודל כח המושיע:
"נגילה ונשמחה". כבר בארתי למעלה (טו י') ההבדל בין שמחה וגיל, גיל הוא מה שיגיל האדם על בשורה שנתחדשה לו כמו המוצא מציאה וכדומה, ושמחה היא שמחת הלב התמידית בעת טוב לו, והוא הפך העצבות, וע"כ אמר שעל הישועה הגדולה הזאת תחלה נגילה בעת תתחדש הישועה, וגם אח"כ יהיה לנו ממנו שמחה תמידית, כי תהיה תשועת עולמים:
