מלבי"ם על ישעיהו כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · כה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אלהי אתה", הוא השיר שיאמרו הזקנים לעתיד לבא, "ארוממך", השם יתברך ניכר משני דברים,

  • א) מצד עצמו שמצד זה נקרא בשם הויה, היה הוה ויהיה והוא המהוה והמחדש את כל,
  • ב) מצד הנפלאות שעושה כנגד הטבע שמצד זה יכירו כל באי עולם כי לו העוז לשדד המערכה ולפעול בכל ההויה כחפצו, משא"כ השגתו מצד עצמותו לא יושג לבני בשר, והוא מתרומם מכל השגה ורעיון, ועל זה מורה שם אלהי בכינוי לישראל, שהנפלאות האלה עשה ויעשה מצד שהוא אלהי ישראל, ולתועלת עם קרובו, והוא מאמר מגביל, "ה' ארוממך", מצד שאתה ה' ארוממך מכל השגה ורעיון מכל ברכה והודאה, "אלהי אתה אודה שמך כי עשית פלא", ומצד שאתה אלהי וגלית לי אלהותך בעשותך נוראות ונפלאות גדולות מצד זה אוכל להודות שמך יען כי עשית נפלאות למעלה מן טבע ההויה, "עצות מרחוק", הנפלאות האלה עשית למען עצות שיעצת מזמן רחוק ע"י נביאיך למען אומן אמונה לחזק את האמונה ע"י שתראה כי תוכל להרס הטבע כרצונך:


ביאור המילות

"ארוממך, אודה שמך". ההבדל ביניהם, הוא, כי ידוע שהשם ב"ה נעלם ונגלה, נעלם מצד עצמו, ונגלה מצד מעשיו, ההודאה לה' יבא תמיד מצד מה שהוא נגלה ונודע מצד מעשיו וחסדיו, כמ"ש הודו לה' כי טוב, הפעם אודה את ה', כי ילדה לו בן רביעי, אודך לעולם כי עשית, וכדומה, אבל הרוממות לה' יהיה מן הצד שהוא נעלם, כמ"ש ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט' ה') כי מצד עצמו נעלה מכל תהלה שאין בו השגה כלל, וע"כ אמר רם על כל גוים ה', שאין משיגים ממנו כלל, בחושבם שעל השמים כבודו, ואין משגיח בשפלים. ואמר אלי אתה ואודך אלהי ארוממך (תהלות קי"ח כח) אודך מצד חסדך וארוממך מצד עצמך. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו ב') מצד שהוא אלי ונודע לי חסדיו ונפלאותיו אנוהו בנוה שלי לבנות לו משכן שישכון בתוכנו, אבל מצד שהוא אלהי אבי, מה שאני יודע ממנו מצד הקבלה מצד עצמו אשר קבלתי מאבי, ארוממנהו, כי בזה הוא מרומם מן הידיעה ונעלה מהשגת בני אדם.

"אמן", מקור, לאמן האמונה, ואומר לשון חיזוק כמו יתד במקום נאמן, ר"ל למען אומן וחוזק האמונה, וגם אמונה עקר ענינו ענין חיזוק שיתחזק כן בלבבו, ויאמן כן בלב שלם:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש הנפלאות שעשה להם ה', "מעיר שמת לגל" שפתאום בעת שהיה עיר נהפך ונעשה גל כרגע, ויותר מזה כי גם "קריה בצורה" המוקפת חומה "(שמת) "למפלה" פתאום", גם בהפך "ארמון זרים (שמת למפלה) מעיר" שמערי ישראל הסירות ארמונות שיסדו שם הזרים ושמת אותם למפלה באופן אשר "לא יבנה לעולם", ואלה הן הנפלאות, שחלו בם ידך כרגע, (שמת למפלה נמשך גם לסוף המקרא ארמון זרים שמת למפלה מעיר):


ביאור המילות

"מעיר, קריה", כבר בארתי למעלה (א' כו, כב ב'. כד י') עיר כולל גם עיר פרזי, וקריה היא רק המוקפת חומה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", לעומת שני מיני מעשים שחשב שעשה ה'

  • א) שהשחית ערי עובדי האליל, לנקום מהם נקם,
  • ב) שהסיר ארמנותיהם מערי ישראל כדי להושיע את ישראל. אומר לעומת מה שהסירות ארמון זרים מערי ישראל להושיע את ישראל, "על כן יכבדוך עם עז", ישראל שיהיו אז עם עז יכבדו אותך, ולעומת מה שהחרבת ערי עכו"ם לנקום מהם, לכן "קרית גוים עריצים ייראוך" כי מי שפועל רק השחתה ונקמה מתיראים ממנו אבל לא יכבדוהו, והפועל ישועות ורחמים יכבדוהו אבל לא יתיראו ממנו, ואתה שעשית נקמה בגוים ותשועה לישראל, תשיג הכבוד גם המורא:


ביאור המילות

"עם גוים", בארתי למעלה (א' ד') כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי, וע"כ יציין לרוב את ישראל בפרטות:

"עז, עריצים", עריץ יציין את הגבורה לגנאי לרוב, (אבענטהייער):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי היית", מבאר יותר איך עשה ישועה לישראל, על ידי שהפיל ערי עובדי האליל, "כי היית מעוז לדל" וגם "מעוז לאביון" שגרוע יותר מדל, "בעת צר לו" (שזה יגדיל מעלת העושה חסד אם עוזר בעת המצור) "(היית) מחסה מזרם", העני היושב בלי מחסה, אתה היית לו "בין מחסה מזרם, ובין צל מחורב", (שהם שני יסודות ההפכים החום והלחות המריעים להדל והוא משל שהושעת לו מכל צרותיו), "כי" מפרש מ"ש מחסה מזרם, הוא "כי רוח עריצים" הוא דומה "כזרם" המשחית ומכלה, "(היית) קיר" לחוץ בפני הזרם, (היית נמשך גם לסוף המקרא היית קיר):


ביאור המילות

"דל, אביון", דל הוא המתדלדל מנכסיו, ומ"מ אינו נצרך עדיין לבריות, ואביון הוא הגרוע מעני ומך, שתאב לכל ואין לו מאומה, "היית", נמשך לכל הפסוק, "היית מחסה". היית צל:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כחרב", אומר כמו "שהחורב" בעת "הציון" והיובש "תכניע שאון זרים" מים שע"י החורב יתיבשו המים ויכלה הזרם, וכמו "שהחורב" (יכנע) בצל עב, שע"י צל של עב וענן יכנע החורב, כן "זמיר עריצים יענה" כן יכניע זמיר ושיר של הרשעים המשוררים ושמחים על נצחונם וגבורתם (ור"ל שטבע הקדושה להכניע הרשעה כמו שטבע הליחות להכניע היבשת ובהפך), ע"כ דברי השיר שישוררו אז. מעתה יתחיל הנביא את דבריו:


ביאור המילות

"בציון". היובש הגדול המיבש את האדמה לעשותה ציה, וכן כפלגי מים בציון. תכניע נסתר לנקבה, ומושך אחר. זרים זרם מים כמו כמהפכת זרים (לעיל א') ועיין מה שכתבתי שם. זמיר עריצים, שיר שלהם ושמחתם, או יל"פ מענין לא תזמור, יכניע חרבם הכורת גוים רבים:

"תכניע, יענה". ההבדל בין כנע ובין ענה שמורה גם כן לשון הכנעה, הוא, כנע ידבר מצד ההצטרפות, שנכנע השפל או החלש או העני, אל הרם והגבור והעשיר ממנו, ומ"מ בזולת ההצטרפות לא נעשה שינוי בהגוף עצמו, וע"כ בא תמיד בהצטרפות הוא יכניעם לפניך ודומי'. אבל ענה היא הכנעת הגוף בעצמו עינוי ועוני וענוה והכנעת העצם גם בלי הצטרפות, אני עניתי מאד, ועניתם את נפשותיכם, טוב לי כי עניתי וכדומה, וע"כ אמר בעריצים יענה שלא לבד שיכנעו מפני ה'. אלא שיכניעם ויענה אותם בעצמם לעשותם שפלים ונדכאים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועשה ה'", חוזר לראש דבריו שהתחיל לנבא בקאפיטל הקודם (בפסוק כ"א) איך יתקבצו העכו"ם אל ירושלים בימי המשיח ושם ישפטו, אומר ה' יעשה שם לכל העכו"ם "משתה שמנים" דמה אותם בבואם שם כקרואים אל המשתה שעשה ה' להם, אמנם למקצתם יהיה "משתה שמנים" משתה של דברים שמנים וטובים, והוא לאותם שיכירו את דת האמת וישובו לאלהי ישראל, ולמקצתם יעשה "משתה שמרים" לאותם שיקשו עורף מלכת באור ה', ומפרש השמנים יהיו שמנים ממחיים מלאים מוח ושמן, וכן השמרים יהיו שמרים מזוקקים מכל משקה רק שמרים עבים הרעים ומזיקים. ר"ל לא יהיה אז דבר אמצעי, רק או לחיי עולם או לחרפות ולדראון עולם:


ביאור המילות

"שמנים שמרים". השמנים והשמרים הם מתנגדים בקלות וכבדות, השמנים צפים למעלה על כל המשקים יען שהם המובחר ומזוכך שבמשקה והקל מכולם, והשמרים הם חלקים העבים והעכורים והגסים הצוללים כעופרת למטה, וכן רוח בני האדם יעלה הוא למעלה, המאמינים המכירים דת האמת יתרוממו יתנשאו למעלה ראש, להם יהיה משתה שמנים. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, הכופרים הזדים אשר בחשכה יתהלכו אז ישפלו ירדו יצללו כשמרים לעומק תהום רבה:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובלע", יען שקודם ביאת המשיח יתחלקו האומות לשתי מחנות,

  • א) עמים שיש להם אמונה ואינם עובדי אליל, רק שלא הכירו דת האמת, והאמונה הכוזבת תשים מסוה על פניהם ותליט פניהם מהביט אל אור האמת, הגם שנקל להם להכיר את האמונה האמתיית אחר שכבר מאמינים בהרבה עקרים מפנות הדת כשכר ועונש והשגחה וכדומה, ואלה קרא עמים שהיא מדרגה גדולה מגוים, ועליהם אמר שאז יבלע ה' ויסיר את המסוה העוטה ומכסה על פניהם, היינו שיסיר מהם את האמונה הכוזבת וממילא יראו אור בהיר בשחקים ויכירו דת האמת מעצמם.
  • ב) גוים שאין להם עדיין שום אמונה כלל, והם עדיין עובדי אלילים כגוים הקדמונים, כמו אנשי חינא יאפאן וכדומה, והם קרא גוים שהם מדרגה שפלה, עליהם אומר שיסיר המסכה שהיא הע"ז הנסוכה עליהם להיות להם לאלהים ולזנות אחריהם:


ביאור המילות

"הלוט הלוט", מלשון וילט פניו באדרתו, והראשון שם והשני פעל, וההבדל בין לט ובין כסה, כסה הוא המכסה בדבר הראוי לכיסוי ומיוחד לכך, ולט הוא רק המעליט ומאפיל בדבר בל יראה הגם שאינו מיוחד לכיסוי ולכן בחר פעל זה פה, שאינו כיסוי גמור, רק מסוה המכסה פניהם.

"ובלע", נוכל לפרשו ג"כ מענין גילוי, כמו כבלע את הקדש, ה' יגלה הלט והמכסה.

"והמסכה", מלשון אלהי מסכה לא תעשה לך, הנסוכה מלשון שולטנות כמו ואני נסכתי מלכי, ועי' לקמן (למ"ד א') לנסוך מסכה, מש"ש:

"העמים הגוים", כבר בארתי למעלה (א' ד') עמים חשובים מגוים כנזכר לעיל (פסוק ג'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בלע המות", מפרש מי יבלע את האמונות הכוזבות האלה, "המות", שימותו אנשי גוג הצובאים אז על הר ציון, הוא "יבלע" את האמונה הכוזבת "לנצח", שע"י שיראו מפלת גוג והמגפה אשר יגוף ה' אז את צוררי ירושלים ישובו לאמונת ה' ויכירו דת האמת, "ומחה", שלא יבכו אז על הנופלים במלחמת גוג ומגוג ועל הנגפים מה' כי יכירו שהיה זה לטובתם למען יכירו דת האמת, "וחרפת עמו יסיר" מה שעתה כל הארץ מחרפים את עם ה' לאמר מדוע אתם מקוים לישועה הלא אבדה תקותכם ואין ישועתה לכם באלהים סלה, אז יסיר את החרפה הזאת:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמר", מפרש איך יסיר חרפת עמו כי אז יאמר (עמו) אל העכו"ם שחרפוהו תחלה לאמר איה אלהיכם, "יאמר עמו" אז "הנה אלהינו זה" אשר "קוינו לו" בכל זמן הגלות ויושיענו באמת, ולא קוינו לחנם, ומוסיפים לאמר "זה ה' קוינו לו" הלא האלהים אשר קוינו לו הוא ה' אשר ברא כל המציאות הנקרא בשם ה' הנצחי ומהוה את כל, וממילא לא תהיה ישועתו דומה כישועה אשר תעשה ע"י הטבע, או כחות אחרות, אשר לא תגדל תפארתה ולא תתמיד לנצח, וממילא "נגילה ונשמחה בישועתו" כי תהיה תשועה נפלאה באופן נשגב המעורר גיל להשומע נשגבות כאלה וגם תהיה מתמדת לנצח, באופן שנשמח בה לעולם:


ביאור המילות

"אלהינו ה'". כבר בארתי בכ"מ כי שם הויה ידבר על הנשגב, מצד עצמו, ושם אלהים ביחוד כשבא בכינוי אל ישראל ידבר מצד הקשר שי"ל עם עמו, ע"כ למ"ש ויושיענו, אמר אלהינו. ועל גודל הישועה עצמה, הזכיר שם הויה המורה על גודל כח המושיע:

"נגילה ונשמחה". כבר בארתי למעלה (טו י') ההבדל בין שמחה וגיל, גיל הוא מה שיגיל האדם על בשורה שנתחדשה לו כמו המוצא מציאה וכדומה, ושמחה היא שמחת הלב התמידית בעת טוב לו, והוא הפך העצבות, וע"כ אמר שעל הישועה הגדולה הזאת תחלה נגילה בעת תתחדש הישועה, וגם אח"כ יהיה לנו ממנו שמחה תמידית, כי תהיה תשועת עולמים:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי תנוח", אומר נגד מואב ואדום שהם העתידים להנתן תחת יד ישראל באחרית הימים, כמ"ש אדום ומואב משלוח ידם, וכמ"ש חז"ל בקבלתם ששני המלכים אדום ומואב שסבבו ישראל את גבול ארצם בעלותם ממצרים, וצוה ה' אז בל ילחמו בם עתידים ישראל לכבשם בעתיד. אומר הנה על מואב שיבואו להר ציון להלחם בישראל "יניח ה' את ידו" ונדוש מואב תחת ההר כמי שדש תבן לעשות ממנו דומן, שנרמס ונשחק ונשתנה לדומן ואשפה:


ביאור המילות

"יד ה'". מכת ידו וגבורתו, הנה יד ה' הויה במקנך.

"תחתיו". הכינוי מוסב אל ה', או תחת ההר, כי היד היא נקבה.

"כהדוש", השור"ק במקום חול"ם.

"במו מדמנה". במדמנה, בדומן, באשפה, והמ"ם של מתבן ומדמנה, הוא מ"ם ההפעיל, הנותן תבן, לעשות דומן, והאדם הפועל נקרא מדמן שעושה דומן ע"י שדש התבן ברגלים, מלת במו, הוא כמו כי תלך במו אש, כי אותיות כל"ב המשמשות יתוסף עליהם לפעמים ההברה מו, כי ירבו בניו למו חרב, וכן כמו כמוהם כמו הם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופרש", זאת תהיה רק בהנחת היד מלמעלה למטה, אח"ז יפרוש ידיו הנה והנה "כאשר יפרש השחה" ושט על פני המים, והשפיל ע"י מארב ידיו ותחבולותם כל גאות מואב, ר"ל תחלה יכניע הצבא שיבואו להר ציון וזה מצייר בהנחת היד במקום אחד, ואח"ז ילכו ישראל אל ארץ מואב וישפילום ויכניעום למס, וזה מדמה במליצתו שיפרש וישוט בידיו למרחוק, הנה והנה, ויהיה זה אצל השם בקלות גדול כשוחה השט במים שלא יעשה בידיו מאומה רק להציפם למעלה:


ביאור המילות

"ארבות". מענין מארב, הנלחמים בידיהם צריך לשכל את ידיו ע"י תחבולות להתגבר על יד חברו, וכאילו אורב בידיו לאחוז הנלחם ולתפשו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומבצר", עתה שב אל אדום, אומר אתה "מבצר" שהיא עיר בצר "ובצרה" אשר באדום, גם אתה אל תתגאה כי משגב חומתיך השח ואח"כ השפיל לגמרי, עד שיגיענה לארץ מטה מטה ואח"כ יגיענה עד עפר שיהיו דומים כעפר הארץ שלא יוכר רושם כלל אם היה פה איזה משגב וחומה:


ביאור המילות

"ומבצר". ממה שהתחיל לדבר בנכח נראה כי מבצר שם עיר בצר ובצרה אשר באדום, שנקראת בשם בצרה על שהיתה עיר מבצר, וכן בתהלות (ק"ח) מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום לדעתי ר"ל עיר בצרה אשר באדום, ובזה תגביל המליצה:

"השח, השפיל". עיין לקמן (כ"ו ה'):