מלבי"ם על ישעיהו כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · כו · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום", היא נבואה עתידה, או נתקיימה בימי חזקיה "עיר" מצייר כי השבים מן הגולה בימי חזקיה שהם עשרת השבטים שבו רבים מהם, (או מוסב על לעתיד) יאמרו יש לנו "עיר עז" שהיא ירושלים, אבל חומתיה לא יהיו בצורים ע"י בנין בני אדם רק "הישועה ישית" ה' להיות אליה חומה וחיל, ישועת ה' היא תהיה משגב ומבצר לה:

ביאור המילות

"ישועה ישית". כמליצה זו לקמן (ס' י"ח) וקראת ישועה חומותיך, וחומה היא הגדולה. וחיל הקטנה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פתחו", אומרים אל השוערים שיפתחו השערים ויניחום לבא אל העיר, כי עד הנה היו השערים סגורים לפניהם מפני שני טעמים.

  • א) מפני שעשרת השבטים עבדו ע"ז והיו נבדלים עי"כ מאנשי יהודה, עז"א כי עתה "יבא גוי צדיק" עובד ה'.
  • ב) מפני שמרדו במלכות ב"ד מימי ירבעם ואילך, לעומת זה אמר "שמר אמנים" כי מעתה לא יחצו לשתי ממלכות עוד:
 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יצר", מסב פניו אל השלום, אומר "אתה השלום, יצר סמוך תצור שלום", יצר ומחשבות לב הסמוך ונשען בתקפו ואמונתו, תנצרנו אתה שלום! שיהיה לו שלום באמת, "כי בך" אתה השלום! על ידך יהיה הלב הזה בטוח ולא יירא רע:

ביאור המילות

"יצר". כח המצייר אשר בלב. כי יצר לב האדם רע, ליצר מחשבות לבב עמך, ושלום הראשון הוא דבור הקריאה (וואקאטיף):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בטחו", משיבים להם לא על השלום תבטחו רק בטחו בה', ואז תהיה בטחונכם קיים "עדי עד" בלי הפסק, "כי ביה" ר"ל הדבר שנבטח עליו צריך שימצא אצלו שני תנאים,

  • א) היכולת שיוכל למלאות בקשת הבוטח,
  • ב) ההתמדה שלא יופסק יכולתו או תשתנה רצונו בשום פעם, כי בזולת אלה התנאים לא נוכל לבטוח בו בטחון שלם, ושני אלה התנאים לא ימצאו רק אצל ה',
  • א) "כי ביד ה'" שהוא הנצחי שהויתו מתמדת,
  • ב) שהוא "צור עולמים", הוא חוזק כל העולמים שכל העולמות נשענים עליו ועל ידו ימצא להם הקיום והחוזק, וממילא יכלתו מושלת על הכל:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ר"ל שאז בל תיראו כי יתקומם מי נגדכם להרע לכם, כי הלא ראיתם, איך "השח יושבי מרום" התקיפים מצד מקומם, וגם "קריה נשגבה" מצד עצמה, השח אותה מכבר וגם מעתה "ישפילנה" עוד יותר, וההשפלה יהיה "עד ארץ", ויותר מזה שיגיע אותה שתהיה שוה "עם עפר" הארץ שלא יוכר רושם ממנה כלל, עד כי.

ביאור המילות

"השח ישפילנה". כבר בארתי למעלה (ב' ט') כי השח הוא שינוי בכמות העצם, ושפל הוא העתקה מקומית, ר"ל תחלה השח כמותם ואח"כ השפילם:

"עד ארץ עד עפר", ארץ כולל יותר מעפר, כי עפר מציין רק עפר הארץ מלמעלה, ולפ"ז כשיבואו נרדפים יחד, אם יכוון בשם ארץ על האדמה אשר בבטן הארץ, יהיה העפר על הארץ, כמ"ש אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב י"ד) שהגזע מלמעלה והשורש מלמטה, ואם יכוין בשם ארץ נקודת המטה בהגבלה נגד הרום, יהיה העפר שפל יותר, ור"ל ישפילנה עד ארץ שלא תהיה למעלה רק למטה, ומוסיף כי יגיענה עד עפר שתהיה כעפר ואפר, וע"ל (כט ד'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תרמסנה רגל", מצד שנחרבה עד היסוד בה ולא לבד רגלי גבור רק אפילו "רגלי עני", עד כאן דברי השיר, מכאן ואילך ישפוך החוזה רגשות נפשו ומתפלל על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים:

ביאור המילות

"רגלי עני פעמי דלים", כבר בארנו במק"א גדר שם עני, שמציין עוני הנפש ושפלת הרוח בין שי"ל ממון בין שא"ל, הכל כפי המקום שנז' התואר הזה, ודל מציין חסר ממון או שכל או בריאות וכדומה. ודוד קרא א"ע תמיד עני לא דל, על שפלות רוחו שאינו רודף אחר תאוה וכבוד, ואמר (למעלה ט' ב') להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, כי העני הנכנע אינו בא בדין ודברים רק אם משפטו מבואר כמש"ש בהבדל בין דין ומשפט, ועז"א תחלה תרמסנה רגלי עני שהוא המלך הצדיק, ואח"כ פעמי דלים אף הדלים ירמסוהו. וכן יש הבדל בין רגלי ופעמי, כי רגל כולל את הרגל, ופעם רק הצעד, ומוסיף שאף בצעד ומדרך שמו פעמיהם יהיה די בכחם להשחיתהו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארח", טרם החל תלונתו על שלות הרשעים, בא כמתנצל, שלא בא אל השאלה הזאת בדרך תלונה כאילו מסתפק בהנהגת ה', כי יודע זאת שמשפטי ה' אמת צדקו יחדו, רק בא לבקש על זאת ולשאול שיגלה ענשו על הרשעים, וכמו שנהגו כל החוזים בעת דברו על השאלה הזאת שהניחו תחלה ליסוד מוסד, כי ודאי דרכי ה' טובים מאד רק שראוי לעשות כן כדי שלא יהיה זאת מכשול לבני אדם לסור עי"כ מדרכי ה', כמ"ש אסף (תהלות ע"ג) טרם החל השאלה על זאת, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי", ר"ל ידעתי זאת כי טוב אלהים שהוא מה"ד ולא יסתפקו בצדק הנהגתו ברי לבב, אבל עקר דברי הם מפני כי אני כמעט נטיו רגלי, וכן אמר ירמיה , ואם רשעים ישליו בוגדים נשאו ראש, אין ספק אצלי כי יש בזה חכמה ויושר אשר לא יבין אותה האדם, כי מה האדם שישכיל החכמה האלהית ואמתתה, "רק משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה", הלא ע"י אשר "נטעתם גם שרשו" עי"ז "ילכו גם יעשו פרי" להחטיא את הרבים ולרפות יד ההמון באמרם שוא עבוד אלהים וכו' ועתה אנחנו מאשרים זדים וכו' (מלאכי ג'), וכן הקדים החוזה פה, אומר ידעתי זאת כי "ארח לצדיק מישרים" ר"ל הארח הראוי שילך בו הצדיק הם המישרים, הצדיק צריך ללכת במישרים בל ישאל ובל יסתפק ובל יתרעם על ההנהגה העליונה רק להאמין כי הכל בצדק וביושר, ומ"מ אתה "ישר", אתה ה', "מעגל צדיק תפלס", עת שהצדיק נוטה מן הארח שהוא הדרך הישר והולך במעגל שהוא הדרך הסבובי, וזה ממליץ עת שהצדיק חוקר ומתפלסף בדרכי ההנהגה ושואל שאלות מדוע דרך רשעים צלחה? (כמו שחקרו ע"ז הנביאים אסף חבקוק ירמיה ודומיהם) לא תחשוב לו זאת לחטא, כי אתה את מעגל הסבובי הזה תפלס ותשקל במאזני צדק וידעת לבבו כי לא בא כמכחיש וכנוטה ונלוז מן הדרך רק כמי שהולך בדרך סבובי למען יגיע על ידו למחוז חפצו, ור"ל אם אדבר ואתפלל עתה על שלות הרשעים ידעת זאת בוחן לבב, כי לא באתי כמתלונן וכמכחיש רק כמאמין ומתפלל. ואחר ההקדמה הזאת מתחיל תפלתו:

ביאור המילות

"מעגל צדיק תפלס". ההבדל בין מעגל, ובין דרך ארח נתיב, בארתי בספר משלי, כי מעגל מורה תמיד הדרך הסבובי, בעת שצריך לסבב את דרכו. והמדה אשר על פיה יכונו להגיע ע"י הסיבוב הזה אל מחוז החפץ נקראת פלס, פלס מעגל רגליך (משלי ד') וכל מעגלותיו תפלס (שם), ובדרכי הנפש, יאמר שם מישרים על הדרך הישר האמצעי, ומגביל לו שם מעגל הנאמר על דרך הסבובי, צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב, (שם ב') מישרים הוא הדרך האמצעי, ומעגל היא הסבובי, הדרך האמצעי הוא תמיד טוב (כמ"ש הרמב"ם בדעות ובח' פרקים) אבל הסבובי לפעמים טוב ולפעמים רע, לכן אומר כל מעגל טוב, ובבאורי על משלי בארתי כ"ז בארך:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף", אומר הנה לא אשאל על יסורי הצדיקים כי התשובה על זאת גלויה ומבוארת, כי לא כאשר יראה האדם יראה האלהים ואם אנחנו נדמה לנו שפלוני הוא צדיק יוכל להיות שהוא רשע בהסתר, וכן אמר ירמיה צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, ר"ל אם אריב אליך את ריבי מדוע הבאת עלי יסורין ידעתי כי תצדק רק שאלתי הוא מדוע דרך רשעים צלחה, הלא הרשע רשעתו גלויה ומפורסמת ואא"ל שהוא צדיק ומדוע מצליח, וז"ש גם בעת שתתנהג עמנו באורח משפט מ"מ קוינוך, כי "אך לשמך ולזכרך" קוינו אתה ה' שאתה "תאות נפש!" כי ע"י המשפט שאתה עושה שמך מתגדל בעולם:

ביאור המילות

"אף". מלת אף מורה רבותא ודבר חדש, וזה המבדיל בינו ובין מלת גם:

"לשמך ולזכרך". כבוד ה' יוכר עפ"י שני דרכים,

  • א) ע"י הבחינה בכלל הבריאה, כי כולם מעשי ידיו,
  • ב) ע"י הבחינה בנפלאותיו המתחדשים בכל דור המסות והאותות והמופתים, הראשון נקרא שמו, והשני זכרו. ועז"א זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג') ושם בארתי יותר.

"תאות נפש", דבור הקריאה, אתה תאות נפש:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפשי", הוא דיבור הקריאה אתה ה' שאתה נפשי! המחיה והמניע והמנהיג אותי כנפש המחיה ומניע ומנהגת את הגויה, הן "אויתך בלילה" גם בעת החשך והצרה אויתי רק אותך ואשמח בהיסורין כי ע"י מתגדל שמך, "אף רוחי בקרבי!" אתה ה' אשר אתה רוחי אשר בקרבי, אף "אשחרך" ר"ל בעת יעלה השחר ויאיר את הלילה, אתה הוא השחר המאיר וגולל חשך מפני אור, (ויען שבלילה בעת השינה לא נשאר באדם רק הנפש, ובשחר בהקיצו יבא בו הרוח, קורא אותו במליצתו שהוא נפשו בלילה, ורוחו השב אל קרבו בעת השחר, ר"ל הוא המשגיח עליו להיטיב לו בעת הצרה בעת שנדמה כי רוח העולם שהיא ההשגחה הפרטיית מסתיר פנים, והוא המעורר אותו בעת הישועה עת יופיע רוחו עליו) כי כאשר (יבואו) "משפטיך לארץ", עי"כ למדו יושבי תבל לעשות צדק, כי יראו שיש אלהים שופטים בארץ:

ביאור המילות

"נפשי". לדעת המפ' חסר בי"ת בנפשי, ואנכי בארתיו שהוא דבור הקריאה אל ה' וכ"ה בזהר, וההבדל בין נפש ורוח מבואר אצלי במק"א, שרוח פרטי ונעלה יותר מן נפש, ופורט פה על עת היקיצה שאז פועל מרוח המתעורר וכל כחותיו. ופעל אשחרך נגזר לדעתי מן שם שחר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחן", אבל עקר שאלתי הוא איך "יחן רשע?" למה הרשע מצליח? ומבאר כי משני טעמים ראוי שיענש הרשע,

  • א) מצד עצמו לתת לו כרשעתו, ובשגם בשאין מענישים אותו מוסיף והולך ברשע, ועז"א איך יוחן רשע הלא עי"ז "לא למד צדק" רק מרשיע והולך,
  • ב) מצד אחרים שעי"ז רבים מתמוטטים מיראת ה', ועז"א הלא "בארץ" שעשו בה "נכחות" עד עתה "יעול" גורם שיעשו עולה ויסורו מן הצדק באופן שמחטיא את הרבים ולמה "בל יראה גאות ה'?" שיש שופט הגומל לרשע כרשעתו?:

ביאור המילות

"נכחות יעול". בארתי לקמן (נט יד) כי נכוחה פורט על ענינים שבין אדם למקום, והמטה עקלקלותיו מנכח ה' מלכוין דרכיו נגדו נקרא מעול, עיי"ש, והוא מגביל נגד צדק שפורט דוקא דברים שבין אדם לחברו, כנ"ל (א' כא). ור"ל בל למד צדק, בין אדם לחברו. בארץ נכחות יעול, בין אדם למקום:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'", אומר ידעתי כי יש תשובה על זאת שלכן אין ה' מעניש את הרשע תיכף, כדי שיהיה מקום לבחירה, שאם היה ה' מעניש תיכף היו מתיראים לעשות רע והיו מוכרחים במעשיהם כמ"ש אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע, שאם היה מעניש תיכף היו מתיראים מן העונש, אבל הנביא משיב ע"ז לאמר "ה'" מה "שרמה ידך כדי לבל יחזיון" ר"ל שמרום משפטיך מנגדם מטעם לבל יחזו וכדי שיהיה מקום לשני צדדי האפשר לעשות רע או טוב, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, אני אומר כי טוב יותר כי "יחזו ויבושו" ממעשיהם הרעים כי כבר נתמלא סאתם עד שראוים לקבל ענשם, משני פנים,

  • א) "קנאת עם" ראוי שתקנא על מה שעשו לעמך ולהושיעם,
  • ב) "אף אש צריך" האש שהבעירו הם בעצמם ראוי שתאכלם, כי כבר הרבו המוקד עד שהיתה למדורה גדולה:

ביאור המילות

"רמה", פעל עבר כי טעמו מלעיל, כמו הנה קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך, אף אש צריך לדעת המפרשים כאילו כתוב אף צריך אש תאכלם, ולדעתי הוא סמוך, אש של צריך, גם יל"פ אף מענין כעס, אף אש, כעס אש של צריך, ע"ד עלה עשן באפו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'". אחר שטען שראוי שיעניש את הרשע כי כבר נתמלא סאת רעתו, חוזר לטעון כי ראוי ג"כ אשר מעתה "תשפת שלום לנו", כי הגם שהעונש שהבאת עלינו היה בצדק על מעשינו הרעים הלא "גם על כל מעשינו הרעים" כבר "פעלת לנו" את העונש הראוי עליהם (ומלת גם מגביל אל הקודם, ר"ל אני מבקש תעניש את הרשע יען כי נתמלא סאת רעתו. גם אנחנו נתמלא סאת העונש על מעשינו וראוי ג"כ שמעתה תשפות שלום לנו):

ביאור המילות

"תשפת". המדבק דבר במקום חבורו הנאות לו, ועקרו על שפיתת הקדרה על מכונתה. שפות הסיר שפות:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' אלהינו", מבאר והולך את שאלתו השנית שראוי שישפות שלום לישראל, כי הלא "בעלונו אדונים" החזיקו בנו כקנין כספם ורצו להכריחנו שנהיה "זולתך" שנכפור באמונתך ויחודך, ואנחנו לא הקשבנו להם, "רק לבד בך (לבד) נזכיר שמך", רק אותך החזקנו לאלהים ולבד את שמך הזכרנו לא שם אלהי נכר, וא"כ הכי מהראוי הוא אשר ע"י שדבקו בך ולא רצו לכפור באלהותך, עי"כ יהיו.

ביאור המילות

"בעלונו", בעל מורה על הקנין שי"ל בגוף הדבר ולכן בא גם על דברים שאין בהם רוח חיים ובעל השור נקי, לא כן שם אדון, שעקרו על האדנות והגדולה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מתים בל יחיו", לעולם, וכי ראוי שע"י שקדשו שמך ימותו מיתת עולם או יהיו "רפאים ולא יקומו", הכי אפשר כי "לכן" בעבור שדבקו באלהותך "פקדת ותשמידם עד שהאבדת כל זכר למו" שנאבדו הם וכל אשר להם, ר"ל הלא על קדושת שמך מתו, בעבור יחודך כרעו לטבח, וראוי כי תחיים ותראם בישועתך:

ביאור המילות

"מתים רפאים". מתים נקראו בעת המיתה, ואחר שכבם בקבר נקראו רפאים, (תהלות פ"ח יא, משלי כא טז):

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסדת", (טענה שניה) ראה נא ההבדל בין ישראל לעכו"ם, הן "יספת" גדולה וכבוד לעובד אלילים ויספת להם גדולה שנית, אשאלך הכי עי"ז "נכבדת?" הלא אדרבה מזה נהיה חילול ה' כי עי"כ "רחקת ממך כל קצוי ארץ", כי כל שיספת להגדיל העכו"ם הוסיפו להכעיסך וכן הוסיפו כל קצוי ארץ לכפור בך ולעבוד אלהי נכר:

ביאור המילות

"לגוי". בארתי למעלה (א' ד') שבא לרוב על האומות, ואם בא על ישראל יציין הריבוי היותו גוי גדול:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'", אבל לא כן ישראל, לא לבד שזכרוך בגדולתם.

"גם בצר פקדוך" ולא תלו הצרה במקרה רק בהשגחה, ולא לבד בעת בא עליהם צרה גדולה, כי גם "צקון" שהיא צוקת הנפש אם באה עליהם איזה צוקה (פערצווייפלונג) "היה זה לחש מוסרך למו" היה זה למו לחש של מוסרך, כאילו לחשת לאזנם את מוסרך (כמ"ש ויגל אזנם למוסר, איוב ל"ו). ויותר מזה כי גם בעת אשר.

ביאור המילות

"צקון", לדעתי הוא מנחי העי"ן מענין צרה וצוקה, ובא ע"מ פלון כמו זדון לצון ששון, כי לדעת המבארים מענין יצק יהיה משקלו עָלוֹן ולא מצאנו משקל זה בשום מקום. וכבר בארתי למעלה (ח' כב) ההבדל בין צרה וצוקה שצוקה מציין מצוקת הנפש הפנימית (פערצווייפלונג).

"לחש", נבדל מן סוד במה שמורה על לחישה מפה לאוזן, כנ"ל (ג' ג') ור"ל הצוקה היא למו גילוי בלחש, לגלות אזנם למוסר:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמו הרה", בעת אשר "תקריב ללדת" שאז "תחיל ותזעק בחבליה" הגדולים "כן היינו מפניך" שהבאת לנו חבלים גדולים כאילו קרבה זמן הלידה והישועה, הגם שהישועה לא באה, בכל זאת לא אבדנו תקותנו, כי אז.

ביאור המילות

"תקריב ללדת". מצאנו בשלשה מקומות פעל קרב בהפעיל והוא עומד, פה, (בראשית יב יא) ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה. (שמות יד יו"ד) ופרעה הקריב, ובזה נמצא לחז"ל דרוש שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. והנכון, שהקריב בהפעיל מורה העתקת התנועה, שהולך ומתקרב ועדן לא הגיע אל מקום חפצו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הרינו וחלנו כאילו ילדנו רוח", מצייר כי הלידה שילדו אז מחבלים העצומים ההם היה "רוח" רוח של נבואה, רוח של חכמה ודעת, רוח של תקוה, הוא הבן הנולד מן החבלים וההריון הלז, ומבאר מה הוא הרוח, - הרוח הנולד מנבא לנו לאמר "ישועות בל נעשה ארץ" רק פה בארץ החומרי לא נעשה ישועות, רק בעולם החומרי לא נושענו, "ובל יפלו (הישועות על) ישבי תבל" הגשמי הלז, ר"ל פה בעולם החומרי הזה ובחיים הגשמיים אין המקום שתחול בו הישועה האמתיית, ויושבי תבל אין ראוים לישועה נשגבה אמתיית, אבל בכל זאת אין להתיאש, כי.

ביאור המילות

"רוח". בשתופו יורה על רוח גבורה רוח נבואה רוח חכמה ודעת רוח תקוה, ועל כל ענין נפשיי המתעצם בעוז ויוצא מכח אל הפעל כמ"ש במק"א, וכן מצייר פה שנולד אצלם רוח נשגב מנבא להם נשגבות, ומעורר נפשם לתקוה ויחול. נעשה. נפעל עבר, וחסר ב' בארץ, וכן צ"ל על יושבי תבל:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יחיו מתיך", בעולם התחיה בעולם הנצחי אז יחיו המתים וישיגו הישועות המיועדות, ולא שיחיו הנשמות לבד כי גם "נבלתי יקומון" שגם הגוף יקום בתחיה. ואם החיים לא נושעו, "הקיצו ורננו אתם שכני עפר" כי הגם שאתם שוכנים בעפר לא אבדה תוחלתכם, "כי טל" הטל שעלה למרום ממעשיך דומה "כטל הבא על האורות", והם הירקות הגדלים ביום אחד כמו כמהים ופטריות שצומחים במהירות גדול כן יצאו הגופים ע"י טל של תחיה (וממשיל כמו שהטל בא מן האדים שמעלים הארות והצמחים שמזיעים אד מימי אוירי (אויסדונסטען) ומזה בא הטל היורד עליהם ומחיה אותם כן תהיה התחיה ע"י המע"ט) ואת הטל הזה תפיל על ארץ של הרפאים והמתים על מקום הקברים להחיות ישיני עפר. כל זה דברי הרוח הנולד, והיא מליצה נפלאה כאילו מעומק צרותיהם יולד אצלם רוח חדש, רוח תקוה ואמונה, והגם שרואים שבעה"ז יבשו עצמותיהם ודומים כעצמות היבשות אשר כל רוח אין בהם. הנה רוח נבואה וייחול יתעורר בלבבם לבטוח על עולם עתידי, ושלא להתיאש בשום אופן, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז) הנני פותח את קברותיכם וכו':

ביאור המילות

"אורת". ירקות השואפים מטר (ע"ל ה' למ"ד):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לך", משיב לו ה' "עמי לך בחדריך", הגם שעתה לא הגיע עת התשועה התחבי רגע עד יעבור זעם ה' מעליך, כי אז.

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' יצא ממקומו" לפקוד על עון העכו"ם שהרעו לישראל וגלתה הארץ את דמיה ששפכו בה יהיה הדם מגולה להעלות חמה לנקום נקם על העבר, ומעתה והלאה לא תכסה עוד על הרוגיה כי אם ימצא הורג נפש תהי ארץ מתקוממה לו לענשו תיכף: