מלבי"ם על ישעיהו כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · כז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", ביום הנקמה, "הקשה והגדולה והחזקה" קשה מציין איכות חומר הברזל, שהוא מקשה לעמוד כנגד כל קשה לכתתו, "גדולה" מציין הכמות שמתפשטת בארך, "חזקה" מציין הכח והעבי והכובד, "על לויתן נחש בריח", הוא מאמר מגביל, "חרבו הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח", הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, תהיה החרב קשה ממנו להעבירו "החרב הגדולה יפקוד על לויתן נחש עקלתון", נחש ודג הארוך כ"כ עד שמקיף כל העולם ומעקל א"ע סביב הכדור, תהיה החרב ארוכה ממנו, "והחזקה" בכובד וחוזק כחה "יפקד על התנין אשר בים", (הוואלפיש) שא"א להרגו בחרב, תנצחהו בכבדה וחוזק כחה, ור"ל יש אומה שתקיפה מפני חזק ארצה, שיושבים בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים, יש תקיפה מפני ארך ורחב מדינתה ורבות אנשיה, וזה נחש עקלתון, ויש תקיפה מצד גבורת גבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים:

ביאור המילות

"קשה וחזקה". תואר האיכות.

"גדולה", תואר הכמות. וההבדל בין קשה וחזק. קשה מציין איכות המתכות והחומר שממנו עשו הכלי, והפוכו רך. וחזק מציין כח הכלי בכלל, והפוכו רפה או חלוש.

"לויתן". הדגים הגדולים בכלל נקראים בשם לויתן, ובשם תנינים הגדולים. וידוע כי נמצא נחש המים (וואססערשלאנגע) ונמצא במשפחה זאת מינים ארוכים מאד, וקורא הארוך בריח, והארוך יותר עד שמעקל א"ע קורא עקלתון. והתנים אשר בים יש מפרשים אותו על הקראקאדיל, ויש מפ' אותו על הוואלפיש, ואחר שהנמשל עולה לכל הדעות אין לנו להאריך בזה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", אז תהיה דומה "ככרם חמר" כי אז כרם ה' צבאות בית ישראל לא לבד שיעשה ענבים כי גם יתן את יינו לרויה, ואז "ענו לה" ישוררו לה השיר הזה, ור"ל נגד השיר אשר שר דודי לכרמו (למעלה ה') על שעשה באושים, ישוררו לו עתה על שיצליח ביין חמר מלא מסך:

ביאור המילות

"חמר". חמר הוא יין החזק והטוב שמעלה רתיחה בעת שמוזגין אותו, וע"כ אמר ויין חמר מלא מסך (תהלות עה).

"ענו לה", פעל ענה הנקשר עם למ"ד הוא מענין הרמת קול, וכן ותען להם מרים:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ה'". אלה דברי ה' אל הכרם בשירתו.

"אני ה' נצרה" את הכרם מכל פגע מבחוץ (וזה הפך מ"ש הסר משוכתו) וגם "אשקנה בכל רגע", כדי שיגדל (הפך מש"ש ועל העבים אצוה) ולא לבד שאשקוד בל יתקלקל ענף או פרי, רק גם מחשש "פן יפקד" ויחסר "עליה" אחד מן העלים, ג"כ "אצרנה יום ולילה", (והנמשל אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה' שתתמיד עליהם, ולא לבד שישמור כהניהם וחכמיהם, רק אף ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית):

ביאור המילות

"יפקד". הוא מענין חסרון, וכבר בארתי במק"א כי ההבדל בין פקד ובין חסר גרע ויתר לשונות המורים על ההעדר והחסרון, שפקד מורה שחסר מדבר המנוי או החשוב, ובזה הצטרף עם פקד המורה על המספר והמנין ומשמש עמו דבר והפוכו. ועז"א עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה ולא נפקד ממנו איש, כי אנשי החיל היה מנינם ידוע, ופה אומר כי גם העלים של הכרם ספורים ומנויים וישמרם בל יפקד אחד מהם:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חמה אין לי", הכרם אומר, אני אין לי חמה ונטירת שנאה על שום גוי ולשון, "רק מי (אשר) יתנני שמיר שית במלחמה" מי שילחם אתי למען יתן בכרמי שמיר ושית המחריבים הכרם, אז "אפשעה בה" היינו עם החמה, אפסע עם החמה רק פסיעה אחת ואשרוף אותם יחדו, את הלוחם עם השמיר ושית:

ביאור המילות

"חמה". בארתי (למעלה יב) שמורה תמיד על הקצף הפנימי.

"מי", נמשך לשתים מי יתנני או מי יחזיק במעוזי, ונסתר בתוכו מלת אשר מי אשר יתנני:

"אפשעה בה". ההבדל בין צעד ובין פשע. צעד, מציין ההליכה בפעמיו והדריכה. ופשע, מציין רק מדת השיעור. כפשע ביני ובין המות, והמדה הזאת הוא במקום שרגלים מתחילים להתפרד, במקום הערוה. ועז"א (דה"א, יט ד') ויכרות את מדויהם עד המפשעה, (ובשמואל ב' י' ד') אמר ויכרות וכו' עד שתותיהם. ור"ל אקרב עם החמה רק כמדת פשע, והב' הוא ב' הכלי, או יהיה ב' בתוך, ור"ל אז אני קרוב כפשע אל החמה. וגדר פעל אציתנה בררתי למעלה (ט' יז):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"או יחזק", אבל "מי שיחזק במעזי ויעשה שלום לי", איש הזה "שלום יעשה לי" ולא אעשה לו רעה (מלת מי שבפסוק הקודם נמשך לשתים מי יתנני וכו' או מי (אשר) יחזק במעוזי) וכונת השיר כי ישראל לא ירעו ולא ילחמו, ובכל זאת מי אשר יערב לבו לגשת אליהם יעשו בו שפטים באף ובחמה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבאים", עתה מפרש מי הוא הכרם חמר אשר דבר ממנו עד הנה? מי נטעו? ומאין השתרגו בדיו וענפיו? משיב הם הגפנים "הבאים" מן "ישרש יעקב" דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה "יציץ ופרח" והתרבה כ"כ עד שמלאו פני תבל תנובה, ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה, (מן פסוק ז' עד פסוק י"ב הוא מאמר מוסגר):

ביאור המילות

"הבאים", מוסב על כינוי לה המוזכר בפסוק ב', כרם חמר ענו לה, למי? להבאים, ור"ל גפנים או נטיעות הבאים מן ישרש יעקב, ומלת מן נעלמת פעמים הרבה, כמו אלחנן דודו בית לחם (ש"ב, כב) ר"ל מבית לחם, השמרו לכם עלות בהר (שמות יט) מעלות, וכן רבים וכ"ש במליצות השירים, שזה מתפארת השיר והמליצה. ישרש, הפעיל, יעקב ישרש שרשו בארץ והשורש הזה יציץ ופרח, וההבדל בין יציץ ופרח כבר בארתי (למעלה יח ה'), ועי' (למעלה ט' ז') כי שם ישראל מורה על המעלה והחשיבות, ולכן כינה עת יציץ ופרח בשם ישראל, כי אז יתעלו לגאון ולתפארת, לא כן בעת ישרש אז קטן יהיה יעקב ודל:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכמכת", ראה נא אם הכה ה' את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל.

"הכהרג" ר"ל או האם כמו שהרג השם את הרוגיו (של מכהו) האם כן הורג ישראל? הלא את העכו"ם שהכו והרגו בישראל השמיד ה' עד לכלה אבל לא כן עשה לישראל, ועתה מתחיל לבאר ההבדל שבין ישראל לעכו"ם, כי בישראל, הנה.

ביאור המילות

"מכהו". הכינוי מוסב על יעקב וישראל שבפסוק הקודם, מכהו של ישראל, וכינוי הרוגיו מוסב על מכהו, הרוגיו של מכהו, שהם העמים:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בסאסאה בשלחה תריבנה", בעת שסאת ומדת עונותיהם רבתה בחרבה ורצתה לעשות דין בישראל, אז הגה ה' ודבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר.

ביאור המילות

"בסאסאה". ענין סאה ומדה, והוכפלה הפ' והעי"ן כמו שעשועים, והב' היא ב' הזמן, בעת סאסאה תריבנה, כמו בנסוע הארון ויאמר משה:

"ובשלחה", ר"ל החרב שלה כמו ויעש שלח ומגנים, והגה ענין דבור, ובא על הדבור ההגיוני הממוצע בין הדבור והמחשבה, עיין בהקדמת המפ' לספר מלת ההגיון להרמב"ם, כי הכונה שנודע הדבור הזה מתוך מחשבתו, שהיא, לכן בזאת יכופר עון יעקב. ולולא יראתי לחדש שרשים חדשים, הייתי מפ' בסאסאה שרשו סס, כמו כצמר יאכלם סס, שהוא העש המכלה, והא' נוספת, ור"ל ססה, והה' כמו ה' והדגה אשר ביאור מתה שמורה על סימן המין. ובשלחה היא שדה של תבואה כמו שלחיך פרדס רמונים, שבאורו גם שדה בית השלחין שלך דומה כפרדס רמונים, ושם זה מצוי בלשון התלמוד. והגה הוא מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ"ה).

"והקשה", ר"ל קש ותבן, והה"א מורה ג"כ על סימן המין כמו דגה מן דג. ויהיה לפי זה מליצתו נכבדת מאד שבא להביא ראיה שהמכה שהכה ה' את ישראל לא היתה באכזריות כמכת או"ה שכלה חמתו בם עד לכלה, וע"ז נשא משלו נגד מה שדמה את ישראל לכרם, שהגם שקצצו את הגפנים עוד נשאר השורש, ויעל כיונק לפניו יוציא ציץ בדים אשכולות ענבים ויין חמר מלא מסך, דמה את העמים לשדה בית השלחים של תבואה, ששדה תבואה בעת יאכלנה עש וסס ורקב, גם הדגן גם הקש ימססו ולא תשוב לפרוח משרשו, ועז"א הכמכת מכהו הכהו? הלא מכהו שהם האומות בעת סאסאה בשלחה תריבנה בעת רב העש והסס והחריב שדה בית השלחין שלה, הנה והוציא גם הקש ביום קדים ורוח נשא גם השורש ולא נשאר ממנו דבר:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן בזאת יכפר עון יעקב", שכל הסער הגדול והקצף שהראה עליהם, לא להשמיד היה אך לכפר עונם ע"י שישובו מעונותיהם וכאילו רוחו הקשה ביום סופה וסער וביום ההרג דבר לאמר כי בזאת "יכפר עון יעקב" עונם שעשו במזיד, "וזה" ג"כ "כל" פרי המועיל "להסיר גם חטאתו" שאף השוגג יוסר עד שיטהרו מעונותיהם לגמרי, "בשומו כל אבני מזבח" שהעמידו לע"ז שיהיו דומים כאבני גיר המנופצות, וגם יבטלו האשרים והחמנים. כי זה היה תכלית העונש לא למען האבידם אך למען יחזירם בתשובה, כי בזה יכופר עונם:

ביאור המילות

"יכפר עון, הסר חטאתו". ההבדל בין עון ובין חטא בארתי למעלה (א' ד'), עון מזיד חטא שוגג, ומוסיף שאף השוגג יוסר, גם יש הבדל בין יכופר ובין הסר, כי כבר בארו המבארים שפעל כפר הוא מענין כיסוי, ומשתתף עם שם כפורת שמורה על המכסה, ומציין שמכסה העון לבל יתראה, אבל הסר חטאתו מורה שיוסר לגמרי, ור"ל בזאת שהענישם יכופר העון הקודם ויכוסה, וזה ג"כ פרי המועיל להסר גם השוגג לגמרי בל יהיה במציאות כלל מכאן ולהבא בשומו וכו':

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עיר בצורה", מוסב לפסוק ז' הכמכת מכהו הכהו, שמבאר שיש הבדל גדול בין מה שהכה לעכו"ם שהכם באכזריות עד בלי השאיר להם שריד, אבל את ישראל הכה ברחמים, ומבאר כי מה שהכה את ישראל היה כדי להחזירם בתשובה והגה ודבר ביום קדים לאמר לכן בזאת יכופר עון יעקב, אבל "עיר בצורה" של עכו"ם עת שהיא "בדד" וגם "הנוה" נאות גנות ופרדסים, "משולח" נעשה פראי והפקר עד כי "שם ירעה עגל" ולא לבד שירעה שם לפרקים רק גם "שם ירבץ" בקביעות "ויכלה סעיפיה" ע"י שיהיו לו למאכל, ואח"כ.

ביאור המילות

"נוה".עקר הוראתו על נאות דשא גנות ופרדסים כמו שכתוב לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן, ומשם הושאל לנאות אדם הכולל גם הגנות שהם סביב למשכנו. ומשלח מורה על ההפקר וגם מורה על התפשטות של ענפים לכל עבר, שלוחותיך נטשו. ובא פה על שתי הכונות, לפי המליצה והנמשל:

"ירעה ירבץ". (ע"ל יד ל'). רעיה, לפרקים. מרבץ, היא בקביעות:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביבש קצירה", וענפיה, ע"י שאין משגיח להשקותה "תשברנה" מעצמם "ונשים באות" ומלקטות הקציר להאיר בם אש, (תפס המשל מפרדס המופקר שתחלה בהמות רועות שם, ואח"כ יתיבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, וזה משל על השממון והאבדון), מבואר כי יש הבדל בין ישראל שדמה אותם לכרם שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר, ובין העכו"ם שדמה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושרשיו באין תקוה, והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע"י תשובה מבאר "כי לא עם בינות הוא", אין בם תבונה לשוב בתשובה (ע"ד ולבבו יבין ושב) "על כן לא ירחמנו עשהו" ואין להם תקנה (והטעם הכפל ע"י בבאור המלות):

ביאור המילות

"מאירות". לשון אור הבער, או לקיטה. אריתי מורי עם בשמי:

"לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחנני". ההבדל בין רחמים וחנינה. המרחם, נכמרו רחמיו ותציקהו נפשו מראות באבדן הדבר. והחונן, יושיע ויציל מצד שהדבר מצא חן בעיניו. ויש הבדל בין עושה ובין יוצר כמ"ש (לקמן כט טז). עושה, הוא הפועל בחומר לבד. והיוצר, הוא, הפועל צורת הדבר ועצמותו, וביחוס שבין ה' עם האדם, יקרא עושה מצד החומר. ויוצר מצד הצורה שהוא עצם האדם ועקרו. ולכן אמר שלא ירחמהו מצד חומרו, שבו תלוי הרחמים על מכאובו וצרותיו, וגם מצד שהוא יוצר צורתו ונשמתו שמן הצד הזה ראוי למצוא חן באשר הוא חלק אלהי ממעל, מ"מ לא יחננו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה ביום ההוא", ביום הנזכר למעלה (פסוק א' ב'), (כי מן פסוק ג' עד זיי"ן ספר דברי השיר שישוררו על הכרם, ומן פסוק זיי"ן עד פה, הוא מאמר מוסגר) "יחבט ה'", מדמה במליצתו את ישראל אל התבואה, ואת העכו"ם אשר הם גולים ביניהם מדמה אל הקש והמוץ והפסולת, ובעת שירצה ה' לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחלה להפריד את ישראל מן העכו"ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש, ודמה זה כמי שחובט את תבואתו שעי"ז תצא התבואה ואת המוץ והקש ישא הרוח וכן יפריד את ישראל לבדנה והעכו"ם יכלו כמוץ יסוער מגורן, והחבטה הזאת תהיה "משבלת הנהר" ששם מדינות אשור "עד נחל מצרים", ששם ישראל בארץ שבים כמ"ש בפסוק שאח"ז, ואחרי החבטה הזאת שיכלו העכו"ם עדיין הגרגרי חטה ודגן מפוזרים, ר"ל שעוד יהיו ישראל מפוזרים אחד בעיר ושנים במשפחה, וכדי לקבצם אחד אל אחד אומר "ואתם תלקטו לאחד אחד", שכל משפחה ומשפחה יתאספו איש אל אחיו, ואח"כ.

ביאור המילות

"יחבט", ענין דישה, רק הדש דש הרבה בפעם אחד, והחובט חובט מעט ותחבוט את אשר לקטה (רות ב') ולא בכלי הדישה רק במטה. כי במטה יחבט קצת (לקמן כח כז) ור"ל יחבוט אותם מעט מעט. משבלת הנהר, מקום מרוצת המים:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יתקע בשופר גדול", ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים: