", נבואות אלה נבא על גלות עשרת השבטים ע"י סנחריב.
ביאור המילות
"בוקק". ענין ריקות, ונמצא בהושע (י' א') נחום (ב' ג') על הרקות הענבים מן הגפן:
"ובולק". נמצא עוד בנחום (שם יא) והוא לפי ענינו פה, הרקת פרי הארץ והשחתתה:
"
עוה". ענינו בלבול וטרוף כנ"ל
(כא ג'):
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה", בלכתם לגולה לא ימצא אצלם שום מעלה ומשרה כי כולם יהיו שפלים ונבזים בשוה, העם ההמוני יהיה במדרגה אחת עם הכהן, ואפילו"
העבד" שהוא קנין כסף אדוניו יהיה במדרגה אחת עם "
אדוניו", כי גם אדוניו יהיה עבד כמוהו, ואף "
השפחה" תהיה במדרגה אחת עם "
גבירתה", (הגם שהשפחה נכנעת לגבירתה יותר מן העבד לאדוניו, כמ"ש הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ומוסיף לאמר כעיני שפחה אל יד גבירתה
(תהלים קכ"ג) כי לא יהיה שום מעלה ומשרה כלל, "
כקונה" מוסיף לאמר כי לא לבד שתופסק האדנות והמשרה, אבל גם חיוב הקנינים ומעלת הממון יופסק, "
הקונה" יהיה דומה אל "
המוכר", ר"ל יהיה דל וחסר נחלה כמו המוכר, ולא לבד הקונה שהוא בקרקעות שא"א להוליכם עמם לגולה, אף גם "
המלוה" יהיה עני ודל כמו "
הלוה" כי גם הממון לא ישאר, ויתר מזה כי הנושה את חברו בעקיפין לפרוע לו חוב שלו יהיה שפל וחסר ממון כמו האיש אשר הוא נושה בו, שזה גרוע יותר מן הלוה אחר שאין בידו לפרוע, מ"מ עתה יהיו כולם שוים בעוני, כי יריקו כל נכסיהם:
ביאור המילות
"כעם ככהן". שני כפ"י הדמיון מורה על ההשתוות לגמרי כנודע, ומ"מ ידמה תמיד הראשון אל השני, כי כמוך כפרעה, אתה כפרעה, ופה תחלה מדמה הנקלה אל הנכבד, ומן כקונה כמוכר מתחיל לדמות הנכבד אל הנקלה ולמה שבארתי תחלה מדבר ממעלת המשרה, ואח"כ מן הממון:
"
כנשה". הרד"ק הבדיל בין מלוה לנושה. מלוה, כסף. נושה, אוכל. אמנם הלא מצאנו אם כסף תלוה לא תהיה לו כנושה? לכן נראה, מלוה נקרא על עת הנתינה, ונושה על התביעה שדוחק את חברו שיפרע לו בין משאת כסף בין מיני מאכל, כמ"ש נושים בהם כסף ודגן
(נחמיה ה' יא), ולכן פעל לוה נקשר עם את, ופעל נשה נקשר עם ב' בכ"מ, כי יחוס הפעול את מורה על הענין היוצא מן הפועל אל הנפעל, שמלוה לו כסף. אבל סי' הבי"ת מורה על הענין שנמצא מכבר בעצם הפעול, כי תשה ברעך, שהכסף אצלו מכבר אתה בא להוציאו ממנו, ולכן פעל נגש נקשר תמיד עם יחוס הפעול את, כי כבר בארתי למעלה
(ג' ה') ההבדל בין נוגש לנושה, שהנוגש הוא שכופהו לתת לו דבר שלא לקח מאתו, ולא נמצא החיוב בעצם הפעול מכבר רק שרוצה להעמיסו עליו עתה, וזה נשקף במלת את:
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הבוק", מבאר הטעם שתסתלק מעלת האדנות והמשרה, כמ"ש והיה כעם ככהן, יען שהארץ תבוק ותתרוקן ותלך בגולה וממילא אין אדון ועבד, ונגד מ"ש כקונה כמוכר שתסתלק חשיבות בעלי הממון והקנינים, אומר הטעם כי "
הבוז תבוז" שיבוזו כל ממונם ויהיו כולם דלים ואביונים, כי ה' דבר ולא יפול מדבריו ארצה:
ביאור המילות
"הבוק". כמו בוקק ענין ריקות, וכוון פה על ריקות הארץ מיושביה, והבוז על ביזת הממון:
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אבלה נבלה", עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה, תחלה נחרב הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב ואח"ז נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע"י שהיתה שממה באין עובד אדמה, אחר כך "
אמללה נבלה תבל" נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם, אח"ז "
אמללו" גם "
מרום עם הארץ" נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות, (ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים תחלה בני עבר הירדן, ואח"ז ארץ זבולון ונפתלי, ואח"כ הגלה את כולם כמ"ש
(למעלה ח') כעת הראשון הקל וכו', ובפעם הראשונה לא נגע החורבן הכללי רק לכלל הארץ הבלתי מיושבת שנשבת עבודת האדמה מפחד אויב. אח"ז גם לתבל המיושב, ואח"כ גם מרום עם הארץ (בכללו):
ביאור המילות
"אבלה נבלה". אבילות הושאל אל הארץ מן האבל על מת, שאין יוצא ואין בא אליו, וכן אין עובר ושב, כמו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. והוא רק שינוי על חיצוניות הארץ שאין עובר עליה, אבל נבלה היא שינוי ופחיתות בפנימותה, וגדר פעל זה מורה על פחיתת עצמות הדבר וכחותיו הפנימים, אפיסת כח הציץ והפרח, נבל ציץ - אפיסת כח האדם, נבול תבול גם אתה - מעשה פחותה יוצאת משורש תכונה רעה שבנפש, נבלה עשה בישראל. בן מנבל אב, נבלת בעלי חיים וכדומה. וזה הוא ההבדל ג"כ בין אומללה לנבלה, כי אומלל, שרשו אמל, ומתאחד עם מול מנחי העי"ן שמורה על כריתת הדבר למעלה, וימל אברהם, וקטפת מלילות, וכן אמל, שמורה ג"כ לפעמים על חולשת הכח, היהודים האומללים, כי אומלל אני, יתאחד עם מול, במה שמורה שנקטף ראשית כחו מלמעלה, למשל גבור שנחלש, נקטף ראשית אונו. רבת בנים אומללה, כי מנע ממנה פרי בטן ראשית אונה, וקרוב לזה כתב הרש"ף, ולפ"ז אומללה תבל, על נטילת ראשית כחה מלמעלה, ונבלה תבל היא על אפיסת כח הפנימי:
"
ארץ, תבל", מבואר שארץ כולל גם המקום הבלתי מיושב, ר"ל כלל הארץ, ותבל הוא רק המקום המיושב כמ"ש למעלה
(יח ג'):
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והארץ", מסב חזיונו על חורבן האדמה בחטא ישראל, שהיא האלה הכתובה בפרשת נצבים שאומר שם ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ואמר אח"כ וראו את מכות הארץ וכו' גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו', ואמרו על אשר עזבו את ברית אלהי אבותם וכו', עפ"ז צייר עתה בעת גלותם שנתקיימה האלה הזאת, ובחטא היושבים נשחתה הארץ, אמר "
והארץ חנפה תחת ישביה", היינו הארץ חטאה ונחשב לה לחונף ופשע במקום יושביה, תחת חטא יושביה נפקד העון על הארץ כאילו היא חטאה, ומבאר זה כי ע"י שיושביה "
עברו תורות" וכו' "
על כן אלה אכלה ארץ" וכו'.
"כי עברו תורת", הדתות הם שלש, טבעית, נימוסית, אלהית, הדת הטבעית היא המרחקת העול ומקרבת היושר באופן שיתקיימו חברת האנשים, וישמרו מן הרציחה והחמס וכדומה, הדת הנימוסית היא מה שתסודר מחכם או מחכמים לפי הזמן והמקום להרחיק המגונה ולקרב הנאה בדברים המפורסמים ודברים שהכל מסכימים עליהם שזה נאה ומגונה מצד השכל, והדת האלהית תסודר מהשי"ת ע"י נביא להישיר האנשים אל ההצלחה האמתית ואושר הנפש, (כמ"ש העקרים חלק א' פ"ז), על זה אמר,
- א) "כי עברו תורות", שעברו על התורה האלהית שנתן להם על ידי נביאו נאמן ביתו,
- ב) יותר מזה כי גם "חלפו חק" שלא שמרו גם דת נימוסי שהשכל מחייבו להרחיק דברים המגונים.
- ג) יותר מזה כי גם "הפרו ברית עולם", שהפרו גם הדת הטבעיית אשר הוא השומר ברית העולם ובלעדו לא תתקיים חברת מין האנושי כלל, כי רצחו עשקו ואיש את רעהו כדגי הים חיים בלעו:
ביאור המילות
"והארץ חנפה". שם חנופה כשבא על הארץ מורה על שרושם החטא נראה על הארץ לשנות עבורו סדרי הטבע, ותחנף הארץ בדמים (תהלות קו לח) כי הדם הוא יחניף את הארץ (במדבר לה לג). שרושם חטא הרציחה פועל בטבע הארץ. ותחת ישביה היינו בעבור יושביה, כמו תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך. ישטמוני תחת רדפי טוב, זאת להם תחת גאונם וכדומה. כ"ה בפסקתא (פר' כה):
"עברו תורות חלפו חק". תורה הוא רק התורה האלהית, וחק יבא על משפט הנימוסי ג"כ וישם אותה יוסף לחק (בראשית מז כו) ותהי חק בישראל (שופטים יא לט), ומטעם זה נקראו מניחי הדתות הנימוסיות, מחוקקים כנ"ל (ט' א'). וכבר בארתי (ח' ט') כי עבר הוא בקביעות וחלף הוא דרך עראי, ולכן על חק הנימוסי אמר חלפו, כי גם הגנבים והרוצחים ישימו איזה נימוס וחק ביניהם בהכרח רק שחולפים מחק לחק מנימוס לנימוס גרוע ועז"א חלף, אבל התורות עברו והעבירו לגמרי לכן אמר עברו תורות:
"
ברית עולם". בא לפעמים על הכוונה, ברית שבה תלוי קיום העולם, ברית הטבעי אשר לא ישתנה כל ימי קיום העולם והטבע, וראיתיה לזכור ברית עולם
(בראשית ט' טז):
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על כן", אחר שעברו על התורה, לכן "
אלה", האלה הכתובה בפרשת נצבים היא "
אכלה" ושרפה את הארץ, כמ"ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, "
ויאשמו יושבי בה" אמנם האשם שב על ראש יושבי בה שהם גרמו שממת הארץ ושרפתה, "
על כן" שב העונש מן הארץ אל יושביה ולכן "
חרו" ונחרכו ונצרבו "
ישבי הארץ" מן השרפה שנשרפה הארץ חרו ונחרכו גם הם כדבר המתיבש ונחרך מן האש שנתמעט כמותו, וכן "
נשאר אנוש מזער" אנוש קטן מעט הכמות ר"ל דלת עם הארץ מתי מספר:
ביאור המילות
"אכלה". ענין שרפה ואש אכלה אהלי שוחד, אש אכלה קש:
"ויאשמו". ההבדל בין אשם ליתר לשונות המורים על החטא, שכולם ידברו בבחינת החטא עצמו, ופעל אשם מדבר בבחינת שהוא חייב עונש על חטאו, גופני או נפשי, (שולדיג), ואשמה הנפש ההיא.
"
חרו", חרר הוא גשם מוצק הנחרך מפני האש בפנימותו עד שנשחר מראהו, את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר
(יחזקאל טו ד'):
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אבל תירוש", ימליץ כי התירוש שהוא בן הגפן ותולדתו מתאבל על כי "
אמללה גפן" אביו ומולידו, כבן המתאבל במות אביו, ויען שהתירוש מתאבל לכן "
נאנחו כל שמחי לב" כי היין שהיה משמח לב אנשים, הוא עצמו מתאבל וא"א לו לשמח אחרים:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שבת", וע"י שבטל היין נשבתו הרקודים שהיו רגילים לעשות בתופים ובמחולות, שהתוף היה מיוחד לריקוד ומחול, ועי"ז ממילא "
חדל שאון עליזים", השאון והרעש שהיו עושים העליזים והמרקדים בעת משוש התופים, וגם "
שבת משוש כנור" שהכנור לא נעשה לריקוד רק לעורר שמחת הנפש, והיו מנגנים עליו גם שלא בעת המחול, כי סרה כל שמחה:
ביאור המילות
"שאון". בארתי למעלה (ה' יד. כב ב') הומיה ורעש הבלתי מורגל. עליזים בארתי למעלה (ה' יד) תנועת הריקוד מחמת שחוק ושמחה:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בשיר", ולא לבד שנשבתו נגוני מיני כלי זמר, אך אף "
בשירה" שמשוררים בפה "
לא ישתו יין" מעתה, כי לא ישמחו בעת שתות היין, כי נהפך הוא "
השכר ימר לשתיו", כי יתנו שכר למרי נפש:
ביאור המילות
"יין שכר", בארתי למעלה (ה' יא) שכר הוא יין חזק המשכר מוסיף בזה אף שכר המשכר לא ישמח לב שותיו:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נשברה", מצייר איכות הגלות, והמחזה הנראה בעיר, עת העם מוכנים לצאת מארץ מולדתם אל ארץ אויב, "
הקריה" שהוא מבצר העיר וקירוי הבתים והחומות נשברה, וכל "
בית" כבר סוגר שלא יוכלו לבא בתוכו:
ביאור המילות
"קרית". בארתי למעלה (כב ב') קריה נקראת ע"ש הקירוי אשר מלמעלה, וקרא פה התקרה ובנין החומה קרית תהו, על ששממה וחרבה:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
צוחה", והעם הגולים עומדים בחוצות וצוחים במרירות וכוסות יין בידם, שכמו שהיו רגילים לשורר על יין, כן בעת האבל היו מתאוננים וצוחים על היין, צווחים אלה הדברים, "
ערבה כל שמחה", השמחה היא שמחת הלב, והיא הנמשלת לאורה המאירה את הנפש, ועל ידי אור השמחה, ישיגו משוש, שהמשוש הוא המחולות שיעשו בעת השמחה, הריקוד והמשתה וכדומה, (כמ"ש בבאור המלות), עתה אור שמחה ערב וחשכה שמשה מן אופק הלבבות, ועי"כ גלה "
משוש הארץ", לא ישמע קול ששון ומשתה בארץ, כי כולם יגלו, ומי הוא שישאר עתה בעיר?:
ביאור המילות
"שמחה משוש". ההבדל ביניהם, שמחה היא שמחת הלב הפנימית ומשוש הוא הדברים שיעשם בפועל לסימן למשתה ויום טוב, כמו לבישת בגדי יום טוב, נגון, משתה, וכדומה, וע"י השמחה עושים משוש:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נשאר", עתה לא ישאר רק שמה, ור"ל בעיר ששם היו הבתים והדירה יהיה עתה שמה, ובשער העיר ששם היה הקיבוץ תמיד ברוב עם, ושם היו יושבים הזקנים, ומרבית עם, כמ"ש זקנים משער שבתו, ישיחו בי יושבי שער, עתה "
משאיה" וגלמוד "
יוכת השער", שלא ימצא שם איש:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי כה", אחר שספר החורבן והגלות שהיה למלכות אפרים ע"י סנחריב התחיל לספר הישועה והנס שיהיה לחזקיה, אומר עת "
שכה יהיו" ישראל דומים "
בקרב הארץ" היינו בארץ ישראל, "
ובתוך העמים" הוא בארץ גלותם, "
כנקף" הוא מאמר מגביל, "
בקרב הארץ" יהיו דומים "
כנקף זית", כלוקט את כל פירותיו אחת אחת, כן יהרגו ויגלו את כולם, "
ובתוך העמים" יהיו דומים "
כעללות אם כלה בציר" הנשארים מהם אשר ימצאו בתוך העמים בחלח וחבור הם יהיו מ¥עטים כעוללות אחרי הבציר. ר"ל בא"י שם יכריתו כולם והנשארים בגולה יהיו אך עוללות מועטים:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
המה", הנשארים האלה, "
ישאו קולם וירונו בגאון ה'" אשר צהלו בו בגאון ההוא, בעלותם "
מים", ר"ל גאון ה' שהתראה עליהם בעת שעלו מים סוף שהיה אבדן המצרים ע"פ יד ה' וגאונו, יתראה עליהם עתה באבדן מחנה אשור כמ"ש
(למעלה י' ב') ומטהו על הים:
ביאור המילות
"צהלו מים". פי' הרד"ק ממערב, שהיה לו לומר יצהלו כמו ירונו? ואנכי בארתי, אשר צהלו בעלותם מים סוף, וכ"מ בערכין (דף יא):
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על כן", מוסב לפסוק שאחריו מכנף הארץ זמירות שמענו, מכנף הארץ יזמרו לאמר על כן באורים כבדו ה', הדליקו אורים לסימן הישועה, כמו שהוא המנהג בהתחדש ישועה גדולה בארץ יאירו כל הלילה באורים גדולים להודיע הבשורה למרחוק (אילומנירען) ולא לבד בארץ יהודה רק גם "
באיי הים" (כבדו באורים) "
שם ה' אלהי ישראל" אשר הראה נפלאותיו ואותותיו אל ישראל:
ביאור המילות
"באורים". רש"י ורד"ק כמו באור כשדים, ואני פרשתי כת"י לשון אור, אבוקות של אור, וכבדו מושך אחר, וכן באורים:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מכנף", הוא מאמר מוסגר, זמירות האלה שמענו מקצה הארץ מישראל הנדחים שם, הם יזמרו, על כן באורים כבדו ה'. "
צבי (זמירות) "צבי לצדיק"", והוא נמשך לשתים, גם שמענו זמירות צבי ופאר אשר יזמרו לחזקיה הצדיק שבזכותו נהיתה התשועה הזאת.
"ואמר רזי לי" מספר איך נתגלו לו עוד סודות הרבה והודיעו לו כי גם תשועה זו לא תהיה תשועת עולמים ואיך יעברו עוד על ראשי עם קודש כמה צרות, ויטבעו במים הזידונים בגלות בבל ומדי ויתר הגליות, ע"י שיוסיפו עוד בחטא כמו שמספר והולך, וז"ש עוד רזים הרבה נתגלו לי ועי"כ "אוי לי" משמוע, רואה אני כי "בגדים בגדו" כי עוד אחרי חזקיהו בגדו בוגדים בה' כבגידות מנשה ויהויקים וחבריו, "ובגד בוגדים בגדו". ר"ל והבגידה שלהם יהיה בגד בוגדים היינו בגידה גדולה המיוחדת לבוגדים גדולים כהעמדת צלם בהיכל, שהיא בגידה שאין למעלה ממנה:
ביאור המילות
"מכנף וכו'". מה שבארתי שעד פה מדבר מנס סנחריב, ומן רזי לי מדבר מן העתיד עד ימות המשיח, יש לי עזר מדברי הגמ' סנהדרין (דף צד), ועי' במדרש חזית (פסוק אני חבצלת השרון) ורבה קהלת (פסוק כל הנחלים) ומדרשים חלוקים הם:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
פחד", וע"י בגידת הבוגדים האלה הארץ מוכנת לכמה פורעניות ומצייר תכיפת הצרות ורבוים, עפ"י משל הציידים, שלצידת החיות חופרים פחת ובור גדול, אשר לשם תפול החיה בלכתה ועפ"י הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש, שאחר שתפול החיה אל הפחת ותרצה לצאת תלכד בהעבר השני בהפח, ולמען תפול החיה אל הפחת, רודפים אחריה בכלבים ומפחידים אותה בפחד, שע"י הפחד תברח ותפול בהפחת, ואח"כ תלכד בהפח, וכן מצייר הצרות שעברו על ישראל שהאחת היתה סבה לחברתה:
ביאור המילות
"פחת". אינו חפור בעומק כבור רק מקום נמוך ועמוק, מענין פחתת היא:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי ארבות", מצייר את השממון שיגיע לארץ פעם אחר פעם ברעש הארץ שתרעש הארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, ויען שרעש הארץ תלוי לפעמים באותות העליונות, אומר, אף שמצד האותות לא יתחייבו הרעשים הנוראים האלה, הנה יפתחו את ארובות השמים להוריד מהם רעות חדשות בגזרת אל עליון, וירעשו מוסדי ארץ:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
רעה", חושב הרעשת הארץ מדרגה אחר מדרגה, תחלה תתרועה הארץ ויעשו בה בקעים מחמת הרעש, אח"כ תתפורר לחלקים דקים, ואח"כ תתמוטט לגמרי ותמוש ממקומה:
ביאור המילות
"רעה, פור". רוע רק הריצוץ ועדיין החלקים מדובקים, פור הוא התפרר העצם לחתיכות קטנות ומזה בא שם פרורין בלשון התלמוד, פרורי לחם:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נוע", אחר שספר הרעשת חלק מן הארץ, מספר איך תרעש הארץ בכללה, תחלה תתנועע הנה והנה, כשכור שהולך ממקום למקום ע"י היין שנבער בקרבו, כן תתנועע מעצמה ע"י האידים העצורים בקרבה, כעצמים בבטן מלאה, אח"כ תתנודד כמלונה שמתנודד ע"י סבה חיצונית, שהיא הרוח, כן תתנועע ע"י סיבה חיצונית, והנמשל תחלה יהיה מרד ורעש ומלחמת איש וריעו בתוך המדינה, ואח"כ יתנועע ע"י האויב הבא מחוץ. אח"כ תכבד עליה פשעה מלמעלה ותפול לגמרי כדבר שנתנודד מקביעותו, אם יכביד עליו איזה דבר יפול למטה. (ובשילוש מליצתו בפסוק זה ובפסוק הקודם, מבואר שכוון על שלש פעמים שהרעיש נבוכדנצר את ארץ יהודה עד שכבשה כמבואר בירמיהו, ובפסוק זה יכוון על הרעשת הארץ בימי בית שני ממלכי יון, ואח"כ חורבן הבית ע"י אדום שעז"א נפלה ולא תוסיף קום וכמ"ש נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, כי גלות הזה האחרון ימשך עדן ועדנים, ועם מ"ש בפסוק י"ח וירעשו מוסדי ארץ תמצא שזכר וחשב כל הצרות שעברו עליהם עד חורבן בית שני, שאז נפלו לעומק תהום רבה ומאז יפלו בנופלים נפילה אחר נפילה, גם תראה שכוון לחשוב שבעה מיני הרעשים שהזכירו הטבעיים, וכמו שהזכיר זה האדומי בספר מאור עינים בחלק ממנו הנקרא קול אלהים עיין שם:
ביאור המילות
"נוע והתנודדה". נע הוא ממקום למקום ויוכל לנוע במקום אחד פנים ואחור ופנים, אבל נודד הוא הנודד ממקומו לגמרי ולא ישוב עוד אל מקומו. כצפור נודדת מן קנה. ויש הבדל בין נודד מן הכפולים ובין נוד מנחי העי"ן. שזה מורה שנוד במעמד אחד אנה ואנה, והוא קל מנוע:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה", אחר שגלה הרזים והסודות שגילה לו מן הרעות שיעברו על ישראל, מתחיל להודיע מה שיהיה באחרית ימי הזעם, עת יגיע זמן הגאולה הנצחיית, אז "
יפקד ה' על צבא המרום", שהם שרי העכו"ם או הכחות העליונות מן המזלות והכוכבים המורים עליהם קיום והצלחה, ואח"כ "
על מלכי האדמה" הם המלכים מן עובדי כוכבים שיבואו לעזור את גוג ומגוג כמ"ש בספר יחזקאל (ועיין בשמות רבה פרשה ט' ומד' חזית פסוק ברח דודי):
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואספו", אז ברצון ה' יתאספו כל העכו"ם אל ירושלים למלחמה ושם ישפטם במשפטים גדולים כמ"ש בזכריה. וע"ז מדמה האסיפה הזאת כמו שאוספים האסירים תחלה אל הבור, ועדיין אין נותנים אותם לתוך הבור עד שישפטו אותם אם הם חייבים או זכאים כן יאסוף אותם אל ירושלים לעמוד אתם למשפט, ואחר שיצאו חייבים אז "
יסגרו על מסגר" וינתנו בבית הבור סגורים שם, "
ומרב ימים יפקדו" אז יפקד עליהם מה שעשו ברוב ימים מה שחטאו כל הימים ההם לה' ולישראל עמו:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וחפרה", אז לא יתנו עוד אלהות ופאר לחמה ולבנה, כי יכירו שה' הוא הסבה הראשונה והוא השופע הראשון והאחרון, הוא המשגיח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יען "
כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד" ר"ל כי עובדי האליל היו מחזיקים את השמש לכח אלהי מאציל ומשפיע, כי הוא השופע אור על הירח וכוכבי אור, וללבנה היו נותנים ג"כ כבוד בחשבם כי היא המקבלת השפע מן החמה ומשפעת על העולם התחתון והיא המושלת על העולם התחתון, אבל אז תחפור הלבנה, כי ידעו שלא עליה יושפע הכבוד העליון מן היוצר כל, רק הכבוד יושפע על זקניו ונביאיו עליהם יאציל הכבוד העליון ויהיו הם לנגד ה' כמדרגת הלבנה נגד החמה, כן הכבוד העליון יגביל נגד זקניו, והם יקבלו אורו, ומאתם תרד ההשפעה באור חוזר להאיר ולהשפיע לארץ ולדרים. המאמר מגביל "
ובושה החמה כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם, וחפרה הלבנה כי נגד זקניו כבוד", אור מלכות ה' יהיה תחת אור החמה, וזקניו המקבלים אור כבודו יהיו תחת הלבנה:
ביאור המילות
"וחפרה ובושה". כבר בארתי למעלה (א' כט) כי חפירה גדולה מבושה, חפר מורה שמרוב הבושה חופר פנים בטמון, וכן אור החמה תתמעט, ואור הלבנה המעוטה תסתר לגמרי ותחפור פניה בטמון:
