עם טעמים:
וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קׇדְקֹֽד׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
[יד] לפי שהיה סמוך לספר וכו'. פירוש, הא דכתב "כלביא שכן", ולא כתב 'כלביא רבץ', היינו מפני שהיה שוכן על הספר, ואמר כלביא הוא שוכן על הספר, לשמור הספר מן האויבים:
"ברוך מרחיב גד" - מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח לשון רש"י מספרי (ברכה שנה) ור"א פירש כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו והנכון שהוא על נחלתו כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים ולא הזכיר בראובן זה כי די בתפלתו ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן כי היו גבורים ונתן להם כל הספר והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב) והנה הם סבת הרחבה הזאת
"ברוך מרחיב גד" שנתן לו חלק גדול מחלק כל אחד משאר השבטים בעבר הירדן כי אמנם ארץ סיחון ועוג היתה גדולה ככמות אע"פ שלא היתה זבת חלב ודבש כמו עבר הירדן:
" כלביא שכן" ראוי הוא לזאת ההרחבה מפני שהוא שוכן כמו אריה לאכול את סביביו:
(כ) "ולגד אמר". אחרי זבולן ויששכר באה ברכת גד. א) שנחלתו סמוכה ליששכר, ב) שברכתו כוללת גם ענין ראובן כאשר יתבאר, והיה ראוי לבוא אחרי ראובן, והקדים לוי ויהודה אפרים ומנשה זבולן ויששכר שהיה בהם ענין שלמות לכל ישראל כנ"ל. הנה מה שבחרו בעבר הירדן אמרו מפני שמקום מקנה הוא, אבל גם מעבר הירדן ימה היו מקומות למקנה, וא"כ למה בחרו בעבר הירדן מזרחה שאינו מעיקר הארץ (כנראה ממ"ש להלן ויראהו ה' את כל הארץ שהוא עבר הירדן ימה, נראה ששם כל הארץ ועבר הירדן אינו מהארץ. וגם ממ"ש ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר, נראה ג"כ שארץ סיחון ועוג אינה משבועת ה' אל האבות) ובהכרח שהיה יקר בעיניהם מה שינתן להם ע"י משה עפ"י ה' אף שאינו מעיקר א"י יותר ממה שינתן עפ"י יהושע ואורים ותמים מעיקר הארץ, ומשה מפני שהיה עניו מאד תחלה לא חשב שיקרה להם באשר הוא המחלק, ולכן חשב שיראים להיות בכבוש א"י, לכן אמר להם למה תניאון וגו' אבל באמת לא בחרו רק מטעם הנ"ל. ולהסיר מה שחשדם שיראים ממלחמה, התנדבו לעבור חלוצים בראש העם. ולזה נזכר מטות בני גד קודם לבני ראובן (זולת בהתחלה כתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד) שהם השיגו הענין שיש חשיבות בחלוקת משה, וגם מפני גבורתם, והם היו בראש החלוץ קודם ראובן כמו שכתוב (דברי הימים א יב ח) ומן הגדי וגו' גבורי החיל אנשי צבא למלחמה וגו' ופניהם פני אריה וכצבאים על ההרים למהר, ומה שנתאחדו עם בני ראובן לפי שלא היה להם מקום לבקש נחלה בלא גורל ובפרט ראשית הכבוש, ונתאחדו עם בני ראובן שמגיע לו הראשית, שהוא בכור, ואף שהבכורה ניתנה ליוסף אבל כבר כתבנו שהוא רק מפני שנעשה לשני שבטים כנ"ל, ולכן כשנצטרפו בני גד עם בני ראובן בענין הזה הם קודמין ליוסף (ובזה יתישב מה שניתן גם לחצי שבט המנשי חלק בעבר הירדן, מפני זכות הבכורה של יוסף). וז"ש ברוך ה' שהוא ברוך. מרחיב גד הוא ירחיב את גד כמ"ש בספרי שהיתה נחלתם מתפשטת כלפי המזרח, בזכות כלביא שכן. שהתנדב לצאת בראש העם, שבעת שלא יצאו האויבים לקראתם שכן כלביא, בטח באין פחד ממלחמה, וכשיצאו האויבים לקראתם אז: וטרף זרוע אף קדקד. כעזים שבחיות שטורפים ממקום הפנים (לא כהחלשים הסורפים רק מאחורי הנטרף):
ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו' לפי שאמר בסמוך צדקת ה' עשה וגו' ולעושה צדקה שייך לשון גד גו"מל ד"לים והקב"ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כארז"ל (ב"ק יז, א) כל העוסק בתורה ובג"ח אויבים נופלים לפניו חללים כו'. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד ע"כ אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין ומהו שפסק על עצמו וירא ראשית לו כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ כי בזה עשה צדקת ה' כמו שהקב"ה עשה צדקה זו עם ישראל שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם וגו' כך גם המה עשו צדקה זו אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כ"א עם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ.
וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם וכך צוה גם ליהושע שנאמר (דברים ג, כח) כי הוא יעבור לפני העם. ומ"מ בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם כי לא היה מבקש קדימה עליהם. ומ"ש וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו' כשמכים בחרב מלמעלה אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו ואז הוא חותך תחילה לשנים היד ואח"כ הקדקוד כי החרב יעבור דרך שניהם לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף.
ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע"ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה:
וטרף. ב'. וטרף זרוע. אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. לומר כל מה שטרף אין מציל מידו:
נפתלי שבע רצון. ר"ת נשר. שהיה קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים:
