(איכה א ד): "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד; כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר לָהּ"

הדרכים המובילות אל ציון אבלות וריקות - אין בהן אנשים הבאים אליה לחגוג את המועדים, וגם שערי הכניסה אל ציון שוממים;   הכהנים, שבחגים היו עסוקים כל היום בעבודת הקרבנות, נאנחים כשהם רואים את ציון הריקה מחוגגים;   גם הבתולות, שבחגים היו רוקדות ומחוללות, נוגות (עצובות);    וגם היא עצמה (ציון) - מר ועצוב לה.

הפסוק מתמקד בתחושת האבל המיוחדת לחגים. כשבית המקדש היה קיים, החגים היו הזמנים השמחים והעמוסים ביותר: פקקי תנועה ארוכים היו משתרכים בדרכים המובילות אל ירושלים ובשערי הכניסה אליה; והכהנים היו עמוסים בעבודה במקדש, כשהיו מקריבים את קרבנות השמחה של עולי הרגל. הניגוד בין מצב זה לבין המצב בזמן החורבן מר ועצוב:

במקום פקקי-תנועה בכניסה לירושלים - דרכי ציון אבלות מבלי באי-מועד - אין אנשים הבאים לחגוג את המועד (החג) בירושלים.

במקום עומס-תנועה בשערי ירושלים - כל שעריה שוממין.

במקום כהנים נמרצים, הרצים ממקום למקום ומנהלים את עבודת המקדש בשמחה - כהניה נאנחים. הכוונה גם לכהנים שנשארו בירושלים ורואים את השממה, וגם לכהנים שיצאו לגלות וזוכרים את העבר.

עד כאן הקשר לחגים ברור, אבל מה קשורות הבתולות? - יש לפרש לפי (שופטים כא יט): "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה"...  (שופטים כא כא): "וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת". חז"ל פירשו, שהכוונה לחג מיוחד שהוקדש לשידוכים, ושלא נזכר בתורה (ט"ו באב). אבל לפי הפשט, הכוונה לאחד החגים שנזכרו בתורה - פסח שבועות או סוכות, חג שנחוג במשכן ה', שהיה באותו זמן ביישוב שילו. כחלק משמחת החג, הבתולות היו יוצאות לרקוד ברחובות היישוב או מסביב לו. אולי כדי למצוא חתן, ואולי סתם כדי לשמוח.

מסתבר, שהמנהג הזה נמשך גם לאחר שהמשכן עבר לירושלים. ולאחר החורבן, יחד עם הכהנים הנאנחים על ביטול מצוות הקרבנות, גם הבתולות נוגות (מלאות יגון וצער) על ביטול מנהג המחולות.

התיקון למצב המצער בפסוקנו נזכר ב (ירמיהו לא יב): "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו; וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן, וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם.    וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן, וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם ה'": בעתיד, הבתולות יחזרו לחולל ברחובות, היגון יהפוך לשמחה, והכהנים ירוו דשן מעבודת הקרבנות.

עדיין לא זכינו להתגשמות נבואה זו, אבל זכינו, ברוך ה', ש"דרכי ציון" עמוסות בעולים, בחגים ובכל ימות השנה. אפילו בתשעה באב - יום החורבן - עלו להר הבית 1700 איש .