הרב אברהם אבן עזרא הקשה שתי קושיות על פירוש זה: " "ותחלת העתים וסופם ישחיתו פירושם: האחד (פסוק ב): עת ללדת ועת למות, ואחרון (פסוק יא): את הכל עשה יפה בעתו" ". נסביר את קושיותיו ונשיב עליהן:

• עת ללדת - אבן עזרא פירש שהכוונה "עת להיוולד", ומכיוון שהאדם אינו יכול לקבוע מתי ייוולד, הרי שזו אינה יכולה להיות הנחיה מעשית. אולם אפשר לפרש את ההנחיה כפשוטה - עת להוליד (ראו ביאור:פירוש על פסוק ב.
• עת למות - האדם אמנם אינו יכול לקבוע מתי ימות, אך הוא יכול להרגיש שהוא מזדקן ולהתכונן למותו (ראו ביאור:פירוש על פסוק ב.
• את הכל עשה יפה בעתו - אבן עזרא פירש שה' עשה את כל המעשים שבעולם בזמן היפה והראוי להם, ומכאן הסיק שכל העתים שנזכרים בקטע נקבעים על-ידי ה' ולא על-ידי האדם; אך אפשר לפרש שהפסוק בא ללמד שיש ללכת בדרכי ה' - כמו שה' עושה את הכל בזמן המתאים, שהרי בטבע שה' ברא יש זמן לכל דבר, כך גם האדם צריך להיות סבלני, ולעשות כל דבר בזמן המתאים.

יש שפירשו שהכתוב גם רומז, מה בדיוק הזמן המתאים לעשות כל דבר. הרמז נמצא בסוף הקטע (פסוק ח): "עת מלחמה ועת שלום". זהו הזוג היחיד שיש בו שמות עצם (בכל שאר הזוגות יש פעלים), וייתכן שזוג זה הוא פתרון החידה, למשל: בעת מלחמה - יש להתכונן למוות ולהיות מוכן למסור את הנפש במלחמה, ובעת שלום - יש ללדת ילדים; בעת מלחמה - יש להרוס ולעקור, ובעת שלום - לבנות ולנטוע; וכן הלאה ( רשב"ם ) .

• אך לפי התורה, גם בעת מלחמה ראוי להמשיך ללדת לבנות ולנטוע - התורה אף נתנה פטור משירות קרבי לאנשים שנשאו אישה, בנו בית או נטעו כרם בשנה האחרונה, כדי שיוכלו להמשיך את פעולת היצירה שהתחילו בה.

בתנ"ך ישנם פסוקים המלמדים שאפשר לדעת מהו הזמן המתאים לעשות כל דבר, בעזרת הנבואה או התבונה או הטבע:

• יש עת שבה ראוי לקבל מתנות, ועת שבה ראוי לסרב למתנות, כמו שלומדים מדברי הנביא אלישע לגיחזו משרתו, (מלכים ב ה כו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו 'לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאֶתֶךָ! הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?!'"
• יש עת שבה ראוי לבנות את בית המקדש - כאשר בני ישראל יושבים בשלוה ובטחון בבתיהם, כמו שניתן ללמוד מנבואת חגי,  (חגי א ב): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר 'הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ 'לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת. וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר ' הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!'"( פירוט ). לשם השוואה, ימי דוד המלך היו עת מלחמה, ולכן ה' שלח את הנביא נתן להגיד לו שלא יבנה את בית המקדש, וקבע שהמקדש ייבנה בימי שלמה בנו, שיהיו עת שלום.
• בני יששכר היו נבונים וידעו מהו הזמן הנכון לעשות כל דבר, (דברי הימים א יב לג): "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם"
• גם למלך פרס היו חכמים כאלו, (אסתר א יג): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין"
• אפילו הציפורים יודעות, בחושיהן הטבעיים, מהו הזמן הנכון לנדוד ומהו הזמן הנכון לחזור, ירמיהו ח ז: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וסוס[וְסִיס] וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'" ( פירוט )

אולם הקטע שלנו אינו מגדיר מה בדיוק הזמן המתאים לעשות כל דבר, אלא רק מלמד את שני העקרונות של איפוק ושל איזון, כפי שפירשנו למעלה.

לעיון נוסף:

• חפץ = רצון הנובע מתוך מחשבה תועלתית .

יש שראו כאן רמז לגישה פטאליסטית הטוענת שלאדם אין בחירה חופשית: כשם שלכל אדם יש "עת ללדת ועת למות", הוא אינו יכול לקבוע מתי ייוולד ומתי ימות, כך כל שאר ה"עת"ים הם קבועים מראש, האדם אינו יכול להחליט מתי יעשה כל מעשה, אלא הכל תלוי בגזירה הקדומה של ה': " "והנכון, שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן, כי בהישחת המתכונת המולידה - ימות הילוד, ותתחדש מתכונת תעשירנו והפך העושר, כי עתים קצובים הם; ובבא העת יתנועע אדם לאשר הוא מוכן לו, ותהיין תנועותיו כתנועת הצלם (אולי הכוונה לצֵל) , כענין אך בצלם יתהלך איש. ואם כן אך הבל יהמיון, ופירושו יקבצו ממון, וכמוהו מהמון רשעים רבים; וכן מי אוהב בהמון לא תבואה, והראיה השלמת הפסוק יצבור ולא ידע מי אוספם." " ( אבן עזרא ) . גם החפץ, הרצון של האדם, שהוא לכאורה חופשי, למעשה נקבע מראש - ה' קבע מתי האדם ירצה דבר מסויים ומתי ירצה דבר אחר:  " "אמר שראה במראה הנבואה, שלכל הדברים הנעשים בעולם הזה יש זמן קבוע, ועת לכל חפץ, היינו, אף לדברים התלויים בבחירה..." " (תעלומות חכמה, ודומה לזה אלשיך, ליקוטי אנשי שם) .

• אולם, כל ספר קהלת מטרתו לברר מה טוב לאדם לעשות; גם בפרק זה, בפסוק יב, נאמר: "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" - קהלת אומר לאדם שכדאי לו לשמוח ולעשות טוב, ומכאן שלאדם יש בחירה חופשית.

יש שראו בכך גם רמז לאסטרולוגיה - השפעת זמן הלידה של האדם על גורלו (ראו אסטרולוגיה ביהדות / חגי הופר ). פירוש אחד מסוג זה הביא אבן עזרא, ודחה אותו: " "יש אומרים כי אלה השמנה ועשרים עתים כנגד כ"ח צורות גלגל המזלות שהלבנה נראית בהן בכל חדש, גם זה הבל" " ( אבן עזרא ) .

ויש שפירשו שהשיר מתאר מצוקה קיומית: " "במקומות רבים שרים שיר זה בסעודה שלישית, כאילו מבטא שיר זה כיסופים ודבקות בריבונו של עולם. הפרשנות המוזיקלית לשיר היא כשיר המביע את יופיו ועושרו של העולם, ואת הדביקות הנולדת מראיית הגיוון המצוי בעולם."

"לאמתו של דבר, המעיין היטב במקומו של השיר ובהקשרו יראה כי דווקא ההפך הוא הנכון - מדובר במצוקה של ממש המובעת בשיר, ואין שיר זה מבטא כיסופים אלא תסכול. זהו חלק בלתי נפרד משאלת הקיום העמוקה, שהיא יסוד ספר קהלת. ראייה לדבר נלמדת מהפסוק החותם את השיר. לא ניתן לנתק את השיר מהמסקנה המובעת בפסוק לאחריו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ". לו היה מדובר בשיר דביקות לא היה מסיים השיר בפסוק המביע שאלה ומצוקה. מפסוק זה עולה כי מדובר בשאלה קיומית ולא בדברי שבח וכיסופים."

"נראה כי מדובר במסקנה העולה מן השיר, וזוהי שאלה רטורית, כאילו אומר קהלת: מן התופעות המצוינות בשיר עולה כי אין יתרון לאדם בכל עמלו...."

"יש שראו במוקד הבעיה את העובדה כי כל פעולה הופכת להיות מבוא לכישלון הבא. קיומן של עת לטעת ועת לעקור נטוע גם יחד מבליטה את העובדה כי הנטיעה של היום איננה נצחית. עץ הניטע היום יגיע זמנו להיעקר. פירוש זה מסתבר כיוון ששאלת הנצח תופסת מקום רב בספר קהלת. פסוקים רבים מעוררים את בעיית זמניות הישגי האדם, וכי לא נותר דבר בעל ערך עם מותו. מצוקת הזמניות גוברת כשמתברר כי אין וודאות שהיורש לא ימוטט את כל ההישגים, ואף אם לא יקרה כך - שמו של הראשון לא ייזכר עוד. לפיכך, מתעצמת תחושת המצוקה מהיות כל פעולה זמנית בלבד, ובאופן פרדוכסלי הנטיעה עצמה תהווה בעיה בעת הגעת זמן העקירה. לו כלל לא הייתה נטיעה בנמצא לא היה צורך בעקירה. העתיד עשוי להוכיח כי לא די בכך כי הנטיעה הייתה מיותרת ולא נותרה לנצח, עוד היא עצמה מהווה מכשול בעת עקירת נטוע ..." " ( הרב יובל שרלו בשם אחרים, "שאלת הספק" ) .

ראו גם: מאמר של גילי צרפתי .