אבן עזרא על קהלת ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · אבן עזרא על קהלת · ג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה

"לכל זמן" - אנשי שקול הדעת יפרשו אלה העתים שהם סמוכות לבן אדם כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו ותחלת העתים וסופם ישחיתו פירושם האחד עת ללדת ועת למות ואחרון את הכל עשה יפה בעתו, ויש אומרים כי אלה השמנה ועשרים עתים כנגד כ"ח צורות גלגל המזלות שהלבנה נראית בהן בכל חדש גם זה הבל והנכון שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן כי בהשחת המתכונת המולידה ימות הילוד ותתחדש מתכונת תעשירנו והפך העושר כי עתים קצובים הם ובבא העת יתנועע אדם לאשר הוא מוכן לו ותהיין תנועותיו כתנועת הצלם כענין אך בצלם יתהלך איש ואם כן אך הבל יהמיון ופירושו יקבצו ממון וכמוהו מהמון רשעי' רבי' וכן מי אוהב בהמון לא תבואה והראיה השלמת הפסוק יצבור ולא ידע מי אוספם.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת ללדת" - הזכיר ראשית האדם וסופו גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו כי הנה הנטיעים כן הם:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת להרוג" - ענינו כמו למחוץ ולרפוא יורה עליו גם העתים הם קצובות על המקומות שאין בהם צמחים כמו עת לפרוץ:

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת לבכות" - עם דאגה עד שיבכה הדואג, ועת ספוד ועת רקוד עם אחרים:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת להשליך" - אפילו שמקרה המקרה יש לו עת כמו עת להשליך אבני' שיציקו לו במגוריו עת כנוס אותם המושלכים לצרכי: "עת לחבוק" - אפילו התאוה הנטועה ברוח בן אדם יש לה עת והוא לחבק השוכבת בחיק ולרחוק ממנה: "לחבוק" - מהבנין הקל:

"ומחבק" - מן הבנין הדגוש הכבד והענין אחד:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת לבקש" - ועת לאבד מבוקש, ועת לשמור ועת להשליך השמור:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת לקרוע" - לחשות מן החשו שהוא פועל עבר במשקל העלו עפר על ראשם ואילו היה לשון ציווי לעתיד היה הה"א פתוח והענין כאשר אמר להם גם אני ידעתי החשו ממנו והנה נהיר שלמה אפי' הדבור יש לו עת:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עת לאהוב" - גם האהבה גם השנאה תלויה בעת וזמן:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מה יתרון" - אחר שכל הדברים תלוים בעת וזמן, מה יתרון לאיש בכל עמלו שיתכן שתבא עת תשחית עמלו ותסור הונו וישאר ריקם:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ראתי" - כאשר איתי כל עניני האדם שיתעסקו בו:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

" את הכל" - הכרתי שהכל עשה האלהים יפה בעתו המות בעת הזוקן וכל דבר בעתו על פי מתכונת החכמה העליונ' ומלת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח וכן אלהי עולם ה' כמו אלהי נצח או אלהי קדם וכן ומתחת זרועות עולם, וענין גם את העולם נתן בלבם שבני אדם מתעסקי' כאילו יחיו לעולם ובעבור התעסקם לא יבינו מעשה האלהים מראש ועד סוף ויש מפרשים כי זה העולם כמו שהוא בלשון קדמונינו ז"ל והענין תאות העולם:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

" ידעתי" - אלו הפסוקים עד ועוד ראיתי דבקי' וכבר הזכיר שאין טוב לאדם רק שיאכל וישתה ואיננו מדבר על כל האדם כי על האדם הנזכר המתעסק ביום ובלילה לקבץ ממון ואמר אין לו ממנו אלא מה שיאכל שיתכן שהוא שומר אותו למי שייטב בעיני האלהים לקחתו וגם הזכיר פעם שנית זה הענין בעבור העתים והענין הנה דבר העתים לכל דבר לעלות אל עושר או לרדת ממנו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע על כן אין לעמל טוב כי אם לשמוח בחלקו או בהונו לעשות טוב בחייו שיחיה חיים טובים או יהיה פירושו שיעשה טוב בחייו שיקבל עליו שכר טוב במותו:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

" וגם" - וגם זה שאמר שישמח לא יוכל לשמוח אם אין העת נכונה לו כפי מתת אלהים בתחלת בריאותו:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

" ידעתי" - פירוש והאלהים עשה שלא יוכל נוצר להוסיף על מעשהו או לגרוע כדי שייראו בני אדם מלפניו:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

" מה שהיה" - מעשה האלהים על דרך אחת, ומה שהיה כבר הוא ענינו הן הוא, ויש כמוהו, ואשר להיות כבר היה כמוהו, ונרדף הוא העומד שכינה אותו במלת הוא והוא בין עבר ועתיד והענין שהאלהים בקש מן הזמן שיהיה נרדף זמן רודף אחר זמן ולא יפסק כי הזמן שעבר שב עומד ואשר להיות שב כמו עבר ושב הזמן אחד ואם יתחלק לזמן עתיד ועבר וזה ענין יתבאר בגלגל שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית והיא המוצק ונקראת מוצק בעבור צוקי המקום והקו הראשון הוא הרחב וכן רחב לא מוצק תחתיה וישוב החלק שהיה במזרח במערב והפך ואין למקום תנועת הגלגל ראשית שיחל ממנו כי כל ראשית אחרית וכל אחרית ראשי' והנרדף הוא המוצק והנה באר לנו כי כל מעשה האלהים על דרך אחת:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

" ועוד" - המקום שהיה ראוי להיות שם המשפט שמה הרשע וכפל הענין כמו אשורנו ולא קרוב קום בלק ושמע ורוב הנבואות כן:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

" אמרתי" - אחר שתמהתי איך יעשה שהוא מעשה האלהים ידעתי כי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים וענין שם רמז לעולם הבא כמו וערום אשוב שמה רמז למקום הקבר ואם ישוב שמה אל האדמה אשר לוקח משם ישוב גם זה הענין אחר שימות:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

" אמרתי אני" - אמרתי בלבי בעבור בני האדם שבחרם האלהים מכל תולדות הארץ וראיתי שהם כמו בהמות הם לנפשם במחשבותם ומלת על דברת כמו בעבור על דברתי מלכי צדק בעבור שאתה מלך צדק ולמ"ד לברם כמו אמרי לי אחי הוא וברם על משקל ראם והוא מן ברו לכם איש וי"א כי לברם שם הפועל והיה הרי"ש ראוי להדגש ועיקרו לבררם כמו לברר וללבן וזה רחוק כי בבניין פיעל הדגוש לא ימצא העי"ן מבולע ואמר שהם בהמה וענינו כבהמה וכמוהו ועיר פרא אדם יולד אש אוכל' הוא כי שמש ומגן ואם יאמר מדקדק איך נכנס הלמ"ד על פועל עבר ואין כמוהו התשובה כי הבי"ת והלמ"ד אחי' וצירוף זה כצירוף זה ודרך אחד לכל ונמצא בהכין לו דוד וגם הוא לבדו:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

" כי מקרה" - זה הפסוק על מחשבות בני אדם שלא חכמו והשכילו כי בראות' שמקרה אחד לאדם ולבהמה בחיים ובמות חשבו כי רוח אחד לכל ואין לאדם מותר מן הבהמ' ומותר שם על משקל מושב מן הבנין הכבד והנח הוא תמור' פ' הפועל שהוא יו"ד ויתרון שם מן הבנין הקל והנו"ן נוסף:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הכל" - זה דבק עם הפסוק שלמעלה כי הכל הבל שמקומם אחד:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

" מי יודע" - ידוע כי ה"א הידיעה אם בא אחריו אחד מא"ח הע"ר הוא קמוץ ברוב ושל התימה לעולם בפתח וה"א העולה היא למעלה קמץ גם יש דגוש ביו"ד שאחרי ה"א הידיע' כמו היושב' ואילו היה לתימ' היה שוא ופתח תחת הה"א והיו"ד רפה והענין מי ומי שידע בבני האדם ההפרש שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה והענין כי לא ימצא אחד מני אלף ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיו' ולא יוכלו להבין אפילו קצתם כי אם המשכילים שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודותיה שהשלשה מהם ספר וספר וספור ומורכב מן השנים ומתורת אלהינו יוכל להבין כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ והנה יש לארץ כח להדשיא בדבר אלהים ובעבור היות המדשיא גוף ממנו יצאו ואליו ישובו ולא יעמוד הנולד שהולידה הארץ כי אם ימים קצובים בעבור שיש קץ לגדולו ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור וכן אמר ישרצו המים נפש והנה המים הולידו נפש כל ארץ ועוף ודג בדבר אלהים וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה ולא אמר בתורה נפש אדם רק אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותינו והזכיר שברא גופו מן האדמה ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה והפרש יש בין נשמה ונפש כי לא מצאנו בכל המקרא נשמה כי עם על בני אדם כענין נותן נשמה לעם עליה וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב על האדם לבדו ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלהים ולא אל העפר:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

" וראיתי" - כי אלה החושבי' שהם כמו הבהמות אין טוב להם מאשר ישמחו בחייהם כי אין להם חלק אחר ולמה יתעסקו בדברים יעזבום אחריהם: