ביאור:מתי צריך האדם להלל את עצמו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

"יהללך זר ולא פיך" משלי כז ב

כאן מורה לנו הכתוב הישר, שאת השבחים יש עלינו לקבל מאת אחר. ואולם ידוע גם המדרש או ההלצה, הקורא את הכתוב כאילו היה כתוב בקמץ בוו, כבא לומר – ואם לא יהללך זר אז פיך יהללך, וכך הוא הופך את פשט הכתובים. כאן יכול נאמן-הפשט להזדעק, ואולם, על-אף שאנו עצמנו נאמני-הכתוב עד מאוד, אין זה כל-כך נורא, כי גם לחכמה זו יש מקום. וכיצד יתכנו שתי חכמות סותרות? על כך אומר הכתוב – (קהלת ג, א): "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". וכיצד יוכל האדם להנחות את עצמו ולדעת באיזו מין החכמות להשתמש? על כך יש לנו את הכתוב השלישי (או הרביעי כאן) המכריע ביניהם – (הושע יד, י): "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" לעניין עצמו, אין זה כל-כך רחוק מן הבחינה הפסיכולוגית, שכן קראתי בכתבי הבעל-שם-טוב, כי טוב לו לאדם לשבח את עצמו כדי להתעודד ולהעלות את המידה האלוהית שבו וזוהי ממידת הצדיקים והיא אינה הופכת לגאווה. טוב לו לאדם, על-כל-פנים, שלא יפסול את עצמו ואת מעשיו, כי אלו הם דרכי החיים. ובכל-אופן לעניין טוב אם נזכור, שזוהי בסך-הכול הלצה וגם להומור יש מקום:)

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-07-20.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2827_1