פרדס רמונים כג כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · פרדס רמונים · כג · כא · >>

פרק כ"א:

שאלה פי' בתיקונים (תקוני זח, דף) כי המלכות מצד החסד עם החכמה נקרא שאלה ולכן נחתם במלת שאלה שם א"ל שהוא חסד. ולכן בה נאמר לשלמה (מא ג, ה) שאל מה אתן לך. ושאל חכמה שהוא על החסד. והוסיפו שם הביאור:

שאגה פי' שאגת לביא הוא בחסד מצד הדין שבו והענין מורה כן כי הוא שואג מצד הדין והוא אריה שהוא חסד ופשוט הוא. ולכן נאמר (עמוס ג, ח) אריה שאג מי לא יירא אחר שהכל מתלבשין בדין ואפי' החסד:

שאר כבר בארנו בערך משה החילוק שבין יעקב אבינו למרע"ה. ומלכות נקרא שאר מצד בחינתה עם התפארת במציאותו הנעלם אשר שם מרכבת מרע"ה. כן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים. ולשון שאר הוא כמו שאר בשרו כד"א (בראשית, ב) ובשר מבשרי:

שאור יש שפירשו בגבורה. ולא יצדק כי אם בקליפה. אם לא שנאמר כי מפני שהיא נשפעת משם נקראת על שמה וזה דוחק:

שבועה היא במלכות וכן מבואר בר"מ (פנחס, רנה). ובמ"א (משפט, קטז) פי' כי שבועה ביסוד. ובמ"א פירש כי היא בבינה. והענין כי לשון שבועה פירוש מלשון שביעיות והכוונה כי זאת כלולה משבע קנים ולא תקרא שום ספירה שביעית פירוש כלולה משבע אם לא ע"י היסוד כמו שנבאר בערך שביעית. ונמצאנו למדים ששבועה הוא במלכות בעלייתה אל היסוד. וע"כ השבועה חי ה' שהוא היסוד הנקרא חי כנודע. והכל ע"י הבינה כי עיקר השביעיות והחיות של היסוד הוא ע"י שפע הבינה ולכן השבועה תצדק על הבינה, ועל היסוד, ועל המלכות. ועקרה במלכות בעלותה אל היסוד ונכללת שם משבע קני מנורה על ידי הבינה:

שביעיות כל לשון שביעית שביעי וכיוצא בו הכל מסטרא דצדיק, ואם יהיה בספירה אחרת. וז"ל הרשב"י בתיקונים [קמא] כל ספירן אתקריאו שביעיות מסטרא דצדיק. אמנם לא יתכנו הספירות מצד הצדיק אם לא בקבלתו מהבינה וכן פירש בתיקונים:

שבע שנים היא בינה [קמב]:

שבע שבתות כל ספירות משבע ימי הבנין נקרא שבת א' בסוד שמיטה א'. ואמנם בינה מפני היותה יובל והיא כלולה משבע שבתות נקרא ג"כ שבע שבתות. והכוונה שהיא נקרא כן בהיות שהבינה כלולה מז' ספי' וז' ספי' כל אחת כלולה מז' נמצאו מתראות בה מ"ט ספי' בסוד מ"ט שערים ובסוד מ"ט שני היובל. ושאר הענין בדרוש זה הארכנו בשער השערים:

שבעה פי' בזהר פ' אמור (דף, קב) שהוא הרמז לתפארת ביחוד החסד והגבורה כי הת"ת חמשי ושניהם עמו הרי שבעה ע"ש:

שבעת ימים פי' בזוהר פ' אחרי (דף פט, עב) ובאמור (דף, צב) כי הבינה נקראת שבעת ימים מפני שהיא כוללת בתוכה ו' ימים שתחתיה. ובפרשת מקץ (דף, רד) פירש כי למעלה הם ז' ימים עליונים ולמטה ז' והם שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום [קמג]:

שבכות פירוש השבכות שעל הכותרות שעל ראשי העמודים יכי"ן ובוע"ז והם נצח והוד והכותרות שעל ראשיהם הם גדולה וגבורה שהם כותרות על ראשי נצח והוד. ועל ראשי הכותרות האלו הם בינה וחכמה שבכות עליהם:

שבת בענין השבת יש דעות חלוקות ואנו נבאר באופן יתוקן הכל כמו שכתבנו בערך ימים. עלה בהסכמתינו כי שבת נשאר לפי חשבון הימים בין יסוד ומלכות. ועיקר השבת הוא מלכות וסימנך ש' ב"ת. והכוונה ב"ת היא מלכות במציאות היו"ד במציאות הה'. ש' הם שלשה אבות הכלולים במציאות הה"א כמו שהארכנו בשער האצילות. כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים [קמד] ובר"מ (פינחס דף, רנד.) פירש כי ש' הם ג' כתרין כתר חכמה בינה. והכל עולה אל מקום אחד. כי ראשי הווי"ן הם סגולתא דהיינו שלש' יודי"ן. ואחר ששבת היא מלכות ידענו שהיא מדת לילה. נמצא ליל שבת היא לבדה ולכן אנו אומרים בתפלת ליל שבת וינוחו בה לרמוז אל הנקבה. אמנם ביום שהוא הזכר כמו שנבאר אנו אומרים וינוחו בו לרמוז אל הזכר. ושבת שהיא מלכות לא יקרא שבת אלא ע"י היסוד שביעי כדפירשנו לעיל בערכו. והנה השבת שהיא מלכות היא כלולה עם היסוד. ולכן אנו אומרים ויכולו בליל שבת כי ויכלו הוא ביסוד ולכן עולה ע' כי ע' [קמה] הוא ביסוד שהוא שביעי כדפירשנו לעיל. נמצא לפי זה שאין שבת אלא בכללות היסוד עם המלכות. וכן מלת יסו"ד הוא כללות היסוד עם המלכות. כי היו"ד היא בשכינה. וסוד הוא סוד ה' ליראיו (תהלים כה, יד). ובהיות הבקר שהוא מדת יום הנה תהיה המלכות שהיא שבת עולה להתייחד עם שבת שני שהוא התפארת שהם שני שבתות כאחד ביחוד גמור. וזהו ישמח משה במתנת חלקו בסוד הת"ת כמו שנודע. ובהיותם מיוחדים שניהם יעלו להתעטר במדת הבינה והיא שבת הגדול. ועליה אנו אומרים נשמת כל חי שהיא נשמה שממנה הנשמות אצולות כנודע. לכן נמצא שבת שבתון. כיצד שבת נקראת המלכות כדפי', שבתו"ן נקרא הבינה. כיצד שבת מלכות, ו' ת"ת, ן' בינה. נמצא שבתון כולל ג' שבתות בבינה. ובהיות היחוד הזה משלשה מדות הללו הנה יתיחדו ע"י הבינה והחכמה וע"י הת"ת ו"ק והמלכות בעצמה. ולזה נקראו כלם יחד שבתות הרבה זה הסכמתינו בעינן שבת מוכרח מתוך דברי הרשב"י ע"ה:

שדה סתם היא המלכות וכן מבואר בזהר פרשת חיי שרה (דקכב עא, עש) ונקראת שד"ה ובשר בשדה טרפה (שמות כב, ל) וכן כי בשדה מצאה וכו' (דברים כב, כז). ובשדה תפוחים יש בו פי' והנראה כי עיקר המלה הזאת בת"ת ונקרא כן מפני שהוא כלול מג' גוונים אדום ולבן וירוק והם גווני התפוח וכזה פי' רבי משה.

ובר"מ (פנחס דף, רלב) הת"ת נק' ארך אפים כדפי' בערכו. והטעם כי יש לו שני פנים, פני החסד בסוד הלובן, ופני הדין בסוד האודם הפנים הם כדמות שני תפוחים, זה מצד זה, וזה מצד זה. ומטעם זה נקרא הת"ת שדה של תפוחים שיש בו שני תפוחים.

ובזהר פרשת תולדות (דף קמב, עב) פירש כי המלכות נקראת שדה של תפוחים. והטעם כי היא נקראת שדה וכל התפוחים שהם האבות משפיעים אליה. וכן בפר' ויחי (דף, רמט) ז"ל ת"ח כד שלטא סיהרא שדה תפוחים אקרי עכ"ל. והמלכות נקראת ג"כ שדה ענתות כאשר היא עניה כ"פ בזוהר שם:

שדרת הלולב פי' רבי משה כי היסוד נקרא שדרת הלולב והלולב הוא היסוד והת"ת יחד כדפי' בערכו ונקרא כן בסוד העלים העולין בקנה ימין ושמאל והם רומזים אל הקצוות הנכללים בשניהם. וכאשר נאמר שדרת הלולב יהיה הכונה אל היסוד ואל הת"ת הנכללים בכלל והרמז אל פרטיותם לבד:

שה פירש הרשב"י ע"ה בר"מ שהוא סוד החסד דהיינו שה תמים זכר (שמות יב, ה) וכענין איש תמים, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א) (ע ברמ, פרשת):

שוטר פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים דקיז, עב) כי הת"ת מצד המלכות נקרא שוטר. והטעם כי השוטר הוא שליח השופט כי השופט חותך הדין והשוטר מקיים את הדין בעל כרחם של בעלי הדינים ואם צריכים להלקות השוטר מלקה אותם ומטעם כי המלכות היא הרצועה הטהורה להלקות הרשע לכן הת"ת בהיותו מלקה ע"י נקרא שוטר מצד המלכות (וע בס, קי):

שוכן עד פירש ר' משה כי הת"ת נקרא שוכן עד. והטעם כי היסוד נקרא עד כדפי' בערכו. ובהיות הת"ת שופע על היסוד בהיותו נקרא עד נקרא הת"ת שוכן עד. או אפשר לומר כי הוא שוכן בבינה הנקרא עד, או במלכות הנקראת עד כדפי' בערכו:

שולחן נקראת המלכות בסוד קבלתה מן הגבורה והגבורה שורה עליו. וזהו שלחן בצפון כן פי' הרשב"י ע"ה (בתקונים בתקונא, כד) שולט פי' הרשב"י ע"ה בר"מ שם כי הת"ת מצד היסוד נקרא שולט והטעם כי שולט אינו כ"כ כמו מלך ולכן השולט תחת המלך. ובהיותו הת"ת במדרגת שולט הוא מצד בחינת היסוד ששם הוא השולט. כדכתיב (בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט:

שועה פי' במלכות. וכן נתבאר בזהר פרשת שמות (דף יט, עב) ז"ל אמר רבי יצחק אין לך שועה אלא בתפלה שנא' שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה כו' הרי כי השועה היא בתפלה שהיא המלכות:

שופט פי' הרשב"י ע"ה (ברמ משפטים, קיז) כי הספירות כלם נקראים שופטים מצד הבינה ובפרט הת"ת שנקרא שופט. והטעם כי בינה גבורה נקרא. מפני שממנה נשפע הדין למטה. ולכן בהיותה מתפשטת בכח הדין כל הספירות כלם נקראות שופטים מצדה ובהיות התגבורת הזה על הת"ת אז נקרא שופט:

שופר יש שופר גדול ושופר סתם. שופר סתם הוא הת"ת הנקרא ג"כ קרן כדפי' בערכו. אמנם שופר גדול הוא הבינה ולכן נקראת גדול מפני שבה תלוי החירות בסוד היובל ולכן נקראת קרן היובל. ואפשר שנקראת גדול מצד הגדולה. וזה מורה על גדולתה שאינה מושגת אלא בגדולה לבד. ובבחינת העלמתה אל שעור הזה נקראת שופר גדול:

שוקים הנצח וההוד נקרא שוקים בסוד כי הת"ת שהוא הגוף נשען עליהם. ונראה שאינם נקראים שוקים אלא בהיותם כלולים מנצח נצחים הוד הודות כדפי' בערך נצח שכן כתיב (שה"ש ה, טו) שוקיו עמודי שש:

שור המוסכם בדברי המפרשים כי השור הוא בגבורה. אמנם בשור הזה יש שור תם ושור מועד. שור תם הוא מצד הקדושה במדרגת הקדושה. ושור מועד הוא מצד הטומאה כי הוא מועד להרע. ולהיות כי השור הזה מצד תוקף הדין מרחיקין משור תם חמשים אמה. ובתקונים פי' כי הת"ת מצד הגבורה נקרא' שור. ובתקונים (בהקדמה דף, ח) נראה עוד כי הנדרש שור שהקריב אדה"ר קרן א' הי' לו במצחו הוא המלכות. והקרן במצחו יסוד כדפי' בערך קרן:

שושן יש שושן אדום ושושן לבן. לפעמים האדום שולט על הלבן וגובר עליו והוא ההוד הגובר על הנצח שהוא לבן נוטה לאדום ושושן לבן גובר על האדום והוא הנצח הגובר על ההוד והוא אודם נוטה ללובן. ואלו הם שושן בלשון זכר. אמנם יש שושנה נקבה ויתבאר בערכה בע"ה:

שושנה היא המלכות והיא ג"כ כלולה מב' גוונים אדום ולבן שהוא גוון ההתעוררות הימין והשמאל. וכן בזהר פר' אמור (דף, קז.) פי' כי היא נקראת שושנה. בזמנא דבעיא לאזדווגא ביה במלכא [אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא] באינון נשיקין אקרי שושנה עכ"ל.

וכבר נודע כי קודם הנשיקין הוא החיבוק דהיינו ע"י הגדולה והגבורה אודם ולובן והם גווני השושנה. ובזהר פרשת בראשית (דף, א) פי' כי שושנה יש שם י"ג עלין וכן מלכות יש לה י"ג מכילין דרחמי, א"כ שושנה רומזת בהיותה מאירה מי"ג מדות עליונים.

ובתקונים (תקונאלח) פי' הרשב"י ע"ה בענין השושנה בפרטיותיה וז"ל: בראשית ברא אלהי"ם, פתח ואמר, כשושנה בין החוחים וכו', (שה"ש ב, ב) שושנה אית בה חמש עלין מלגאו וה' מלבר. ואינון ה' ה'. שרביט דילה ו'. תפוח דילה י'. וכלא אלדים, חמש אתוון דיליה, ה' חמש עלין מלבר, ה' חמש עלין מלגאו. י' תפוח, ו' מלא שרביט כו' עכ"ל.

ופי' כי כיון לבאר שם אלהים שבבראשית ברא אלהים לכן פתח בפסוק כשושנה בין החוחים. והכוונה על השכינה שהיא בגלות בין החוחים בין הקליפות של טומאה שהם קוצים וחוחים וברקנים. וכוונתו בהתחלה בפסוק זה לבאר שם אלהים שבו ה' על י', ואין זה סדר האותיות בשם בן ד' אלא י' על ה'. ולבאר ענין זה אמר ששם אלהים בשכינה, ושושנה בשכינה, ושם בן ד' בשושנה ובשכינה.

והנה השם הזה מהופך כי ה' ה' הם חמש עלין דלגאו ולבר. והכונה על האמת במשל השושנה כי בשושנה יש חמש עלין פנימים והם עיקר השושנה. וחמש עלים חצוניים הם לבוש אל החמש פנימים שהם בפנים. וכן מלכות ה' ובינה ה' והכונה כי במלכות ה' ספי' שהם ה' בריחי המשכן שהם גדולה וגבורה ת"ת נצח הוד. ויסוד נכלל עם הת"ת. ואלו החמשה הם בבינה ומאירה הבינה הה' אלו בה' תחתונים שבמלכות ומאירה אלו באלו. ונמצא לפי זה ה' עליונים נשמה לחמשה תחתונים. והתחתונים לבוש אל העליונים. וזהו הנמשל אל עלין של השושנה.

שרביט דילה ו', פי' השרביט שבו נאחז השושנה הוא ו' שהוא הת"ת. והתפוח שהוא תפוח השושנה הוא י'. נמצינו למדים בשושנה אין השם כתקונו וכשורתו שההי"ן על ו' י' וכן בשם אלדים. וז"ש וכלא אלדים, פי' כל מציאות הזה הוא בשם אלדים. כי הה' אותיות בעצמן הם ה' עלין דלבר, והה' בפני עצמה היא ה' עלין דלגאו, והי' הוא תפוח, ושאר השם שהוא אותיות מל"א לרמוז על וא"ו במלואה שהוא השרביט. והרי בזה אין לתמוה על היות הה"א על הי'. וכיון לומר מל"א ולא אל"ם כדרכו במקומות אחרים, מטעם שתיבת מלא רומז לת"ת דהיינו ו' אבל אלם רומז למלכות כדמוכח בתקונים פעמים הרבה. ע"כ פי' המאמר. ומתוכו מתבאר ענין השושנה, שבה נרמז יהו"ה בהפוך אתוון, ובה נרמז שם אלהים. וכן נתבאר ענין רמז מציאות השושנה.

עוד בתקונים (תקונאכה) שושנים הם ב', והם שכינתא עלאה ושכינתא תתאה כו', ועליהם נאמר שושנים בלשון רבים. ויש בהם י"ג עלין שהם ששה וששה, בסוד דין ורחמים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכן לכל אחד ואחד ע"ש :

שחקים נקראים נצח והוד ופי' הרשב"י ע"ה כי כאשר שוחקים מן לצדיקים דהיינו ההשפעה הבאה על ידם לצדיק כי כמו ששתי ביצי הזכר הם מבשלים הזרע שאם לא כן לא יוכל לבא אל הברית, כן הדבר בשתי ספירות אלו כי הם משפיעים שפע ת"ת ומבשלים אותו ומהוים אותו הוי"ה ראויה אל היסוד. ונקראים שחקים כששוחקים שפע מצד השמאל הגבורה אמנם מצד הימין נקראים טוחנות, כן באר הרשב"י ע"ה בר"מ (פינחס דף, רלה) ופי' בערכו:

שחר פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים דף, קיט:) כי שתי מדרגות הם בקר ושחר, בקר דאברהם, ושחר בנצח. כי הבקר הוא אחר ההארה הגמורה ועלות האור בעצם. ושחר הוא קודם אור היום שהוא תחלת עמוד השחר ולשונו מלשון עמוד השחר. ועל האמת פי' עמוד השחר לשון שחרות כי אע"פ שהוא לבן, בערך החסד שחור הוא ונקרא הנצח שחר כאשר הוא בחסד כמו החסד עצמו והוא קודם אליו ממטה למעלה:

שטנה פירש ר' משה שהוא בגבורה ואינו מתישב אצלינו. אלא הוא בקליפות המשטינות את העולם והוא הבאר אשר רבו עליה (בראשית, כו). באר נשבר שלא יכיל מימיו. אמנם הבאר מקור מים חיים לא רבך עליה. ועל האמת כי נכון היא שטנה הוא בקליפות ולא בקדושה:

שיבה פי' בזהר פרשת קדושים (דף, פז) בפסוק (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום כי שיבה הוא בכתר ואפשר הטעם מפני הלבנינות שבו שיח פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנא) בפסוק (בראשית, ב) וכל שיח השדה טרם יהיה וז"ל אמר ליה ר' אלעזר, אבא, שיח מנא לן דאיהו צדיק. א"ל ברי ביה תשכח ח"י ש' איהו כללא דכליל תלת עדרי צאן דאינון שורשא דאילנא כו' עכ"ל. הנה כי הצדיק נקרא שיח בהיותו ח"י מצד חיות הבינה ובהיותו מצידה כלול מג' גוונים שהם חסד דין רחמים. ודקדק בקראם ג' עדרי צאן להכריח שהגוונים האלה ביסוד. והטעם כי ג' עדרי צאן רובצים עליה ואמר הכתוב (שם כט, ב) והנה באר בשדה היא מלכות וג' עדרי צאן רובצים על הבאר ממש דהיינו ג' גוונים. וקראם שורש האילן לרמוז אל שהוא כלול מהם מצד הבינה שהיא שרש האילן מפני שבה שקועים שרשי האילן שהוא האצילות:

שיטה פי' בתיקונים (תקוני זח, דף) כי המלכו' נקראת שיטה מצד פשיטת החסד כי הוא [מלשון] פשוטה. פי' כמו תקיעה שהיא פשוטה והיא סוד החסד:

שיר פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי שיר הוא בחכמה וסימנך שר י'. ובמ"א פי' המלכות נקראת שירה פי' שיר ה'. ולפעמים מפרש שי"ר במלכות, ובפרט בשיר השירים אין ספק. והטעם כי החכמה והמלכות יש להם מציאות א' בסוד הי' שבמלכות כדפי' בשער המציאיות ובאותה בחינה יצדק שי"ר שר י'. אמנם במציאות היו"ד והה"א שתיהם יחד תקרא שירה שפי' שר י' שר ה'. ובמ"א (בהקדמה תז, דף) אמר שיר הלוים משמאלא. אפשר לומר בישרא"ל שאמר שם שי"ר א"ל ופי' שיר הלוים ע"ש. אבל במ"א שאמר שיר פי' שיר י' אין ספק שיש לו חלק בבינה בסוד השיר:

שכחה פי' בזוהר פרשת מקץ (דף קצג, עב) כי מצד הקליפה היא השכחה שאין שם זכירה. ועם היות שיש שם זכירה בצד הקליפה כדפי' בערכו, עכ"ז זכירתם היא לרע והוא יותר רע מן השכחה. וזהו (אזל אבות, פד) ב"ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה וכו' כמו לא יגורך רע (תהלים ה, ה): שכינה יש שכינה עלאה ושכינה תתאה והם בינה ומלכות. ה"א עלאה, וה"א תתאה. והטעם שהמלכות נקרא שכינה מפני שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון. והבינה נקרא ג"כ שכינה מפני שמשכנת ג' ראשונות על שבע ספי' הבנין. או אפשר לומר כי הם מקום ששוכנים בהם שש קצוות, אם בנקבה העליונה בסוד עלייתם, ואם במלכות בסוד ירידתם, ועושים שם שכינתם. והבינה נקראת שכינת עוזו פי' שכינה הנותנת עוז לגבורה כן פי' בתיקונים (תקוני זח, דף):

שכל טוב פירש ר"מ כי היסוד נקרא שכל טוב. ואמנם דעתינו כי כל מקום לשון השכלה מצד החכמה כדפי' בשער הנתיבות. וטו"ב בארנו בערכו [קמו]. עוד אמר כי הכתר נקרא שכל קדמון מורה על קדמותו וכן שכל קבוע מורה על קביעותו ברחמים ואין להם ענין. ויש שקראו למלכות שכ"ל הפועל הטעם שהיא חכמה תתאה שפועל הפעולות בעולם התחתון. ויש שקראו לחכמה עליונה שכל נבדל מפני שיש הבדל בינה ובין הבינה ובין הכתר, כדמיון הבדל בין היש ובין האין כנודע:

שכן בר"מ (משפטים, קטו.) פי' הרשב"י ע"ה כי היסוד נקרא שכן קרוב בהיותו שכן למלכות והוא שוכן עליה. וע' בערך קרוב:

שלג פי' ר' משה כי הת"ת נקרא כן והכריח הדבר מאמרם ז"ל שלג שתחת כסא כבוד. ופי' כי כסא כבוד הוא בינה שהיא כסא לחכמה שהיא כבוד. ויפה כיון. אמנם רצה ג"כ להכריח הענין מקרח הנורא. ואין הענין כמו שכחשב כדפירשנו בערכו. ואפשר לומר שיהיה בחסד וידוקדק לשון המאמר תחת כסא הכבוד ממש והוא חסד בסוד הלבנינות כל זה הוא לפי הסברא. אבל בזהר פ' בראשית ([[דו {{{2}}}|דו, {{{2}}}]]) פי' השלג הוא דינא תקיפא וכן בארו שם בפסוק (משלי, לא) לא תירא לביתה משלג. ולפי' זה נוכל לישב מאמר שלג שתחת כסא הכבוד דהיינו גבורה שתחת הבינה כנודע:

שלהבת פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים כי הגחלת הוא י' דהיינו חכמה ושלהבת המתפשטת ממנה הוא וא"ו דהיינו הת"ת עם כללות השש קצוות. ונקרא חכמה גחלת והת"ת שלהבת בהיותם מלובשים בדין וכבר הארכנו בה כל הצורך בערך גחלת. ובשלהבת י"ה פי' בזהר פ' מצורע (דף נד, עב) ז"ל ומאן שלהבת יה דא אשא דנפיק מגו שופר כליל ברוחא ומייא ומגו ההוא שלהבת כד מתלהטא בכנסת ישראל אוקיד עלמא בשלהוביה בקנאה דקב"ה עכ"ל.

ומבואר הוא כי נקרא שלהבת בערך הגבורה ונקרא יה שהוא יוצא מגו שופר שהוא מתוך הבינה ע"י החכמה ולכן נקרא שלהבת יה. ומטעם כי היוצא מגו שופר הוא קול הכלול במים ואש ורוח לכן אמר כליל ברוחא ומייא. ויש חילוק גדול בין שלהבת ובין קול, כי הקול העיקר הוא הרוח ונטפלים אליו המים והאש, והשלהבת העיקר הוא הרוח ונטפלים אליו המים והאש. והשלהבת הוא לעורר האהבה בסוד שמאלו תחת לראשי (שה"ש, ב):

שלום נקרא הכתר בסוד ג' בחינות שבו שהם גדולה גבורה ת"ת, חד"ר. וע"ש השלום המתווך בין הקצוות האלה נקרא שלום. וג"כ יתיחס השם הזה ביסוד וביארו בזהר פ' מקץ (דף קצג, עב) הטעם כי בהיות הברית מקבל הל"ב נתיבות העליונים הנשפעים מלמעלה אל המלכות כנודע ובהיות המלכות מתלהטת בכח הדין אז הוא מקבל הנתיבות ההם ומשפיעם למלכות ומשקיט כח דינה אז נקרא שלום שמשלים הדין.

ובתיקונים (תקונאכא) פירש שהם ב' שלומים, שלום מצד הבינה ה' עלאה והוא הת"ת, ושלום מצד המלכות ה' תתאה והוא היסוד. נמצאו שניהם היסוד והת"ת נקראים שלום. ואפשר שהת"ת נקרא שלום מן הטעם שפי' ביסוד כי כדרך היסוד אל המלכות כן דרך הת"ת אל הבינה בסוד הדעת (ע, בעסר):

שלם פי' בזהר פ' אמור (דצ, עב) כנסת ישראל נקראת שלם שאינה חונה ושוכנת אלא במקום שלם ולכן נקראת שלם. וסימנך ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד, יח), ויהי בשלם סכו (תהלים עו, ג):

שלמים פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רנו) שהמלכות נקרא שלמים מטעם שהיא משלמת לחשבון ע"ס והיא משלמת לחשבון ד' אותיות שבשם והיא משלמת את הת"ת להיותו נק' שלום כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב). אתתא פלגא דגופא הוי.

ובזהר פ' ויקרא (דף יב, עב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושלמים אחידן במצות עשה ובמל"ת בהאי סטרא ובהאי סטרא, וע"ד איקרי שלמים. ורזא דמלה ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים, שלים לעילא שלים לתתא עכ"ל. ולפי הנראה מדבריו כי הת"ת נק' שלמים מפני שהוא עושה שלום בין החסד והגבורה.

אמנם נדקדק לשון המאמר שאמר תם כתרגומו שלים ושלים פי' שלם. ושלם לא יצדק אלא השלם מכל הצדדים, אם מצד שלא תחסר נקבתו, ואם מצד שצריך שיהיה בעל הקצוות שאל"כ לא יקרא שלם כדפי' בשער המכריעין בפרק ז'. ונמצא שבלשון שלמים נכלל היותו כולל ההכרעה וג"כ יחודו עם השכינה שהיא חציו כדפי'.

ועוד כי עיקר ההכרעה הוא ע"י יחודו עם המלכות. מטעם כי החסד מים קר ולח, והאש גבורה חם ויבש, והת"ת רוח חם ולח מיחד החסד והגבורה מצד ההפוך האחד שהוא משוה החום מצד הגבורה והלחות מצד החסד. אמנם היבשות והקרירות לא יתיחדו אם לא ע"י המלכות שהוא העפר קר ויבש, ועל ידה ישתוו הקרירות שמצד יסוד המים חסד, והיבשות שמצד יסוד האש גבורה, כדפירשנו בשער המכריעין. וע"י כך יוכרח שאין הת"ת מכריע בעצם אם לא ע"י המלכות בהיותה מתיחדת עמו. ועתה לא יקרא הת"ת שלמים לבדו, ולא המלכות לבדה, אלא בהיותם מיוחדים. ובזה יובן לשון רבים שני שלומות, שלם מצד הרוח, שלם מצד העפר. ובזה נדע חילוק שבין שלום לשון יחיד שהוא הת"ת לבדו, ובין שלמים לשון רבים ת"ת ומלכות:

שם פי' המלכות נקראת שם ואפשר כי עולה שבע במ"ק י' שהיא כלולה מהשבע בהיותם כלולות בכללות גדול. דהיינו ש' שלש מאות שלשה אבות כנודע, ומ"ם ארבעים דהיינו נצח הי"מ [קמז]. וגם אם ימצא בבינה כפי כדעת קצת המפרשים, ירצה ש' ג' אבות ומם סתומה בינה על גביהן. ועכ"ז היותר צדק במלכות ונקראת כן מפני שאין להורות באצבע ולומר שם אם לא על זאת שהיא הוראות הכל. ומלשון שימ"ה [קמח] אפשר שהיא במלכות שהיא החונה על העולם והיא נקראת שכינה. וכבר אפשר לפרשו מטעם זה גם בבינה שהיא ג"כ נקראת שכינה:

שם פי' לפי האמת לבוש כי כמו ששם ב"ד לבוש אל הספי' כן כל הספי' כלם לבוש אל הא"ס כמ"ש בשערים הקודמים. ולפי זה כבר יצדק לשון שם על כל א' מהמדות כי דא קליפה לדא ודא מוחא לדא, וכן זה שם לחבירו וחבירו לחבירו. ולפי המורגל שם נקראת המלכות מטעם שהיא שם כל האצילות העליון שכלו מתלבש בה. ועולם הבריאה יקרא שם לפי שהוא שם ולבוש אל האצילות כמו שבארנו בשער אבי"ע.

ופי' הרשב"י ע"ה (בתיקוני זח, דקכט) שהבינה נקרא שם בפסוק (בראשית, מח) ויקרא בהם שמי דא שכינתא עלאה. ואפשר הטעם מפני שאמר שמי שפי' שם יו"ד. לבוש והיכל אל היו"ד היא הה"א כנודע. ונקראת המלכות שם יהו"ה מפני שהיא שם והיכל ליהו"ה שהוא הת"ת [קמט] ובמ"א פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים שהבינה נקרא שם ה' ואפשר מפני שהיא לבוש אל יהו"ה שבחכמה. ואמנם שם המפורש ושם המיוחד ושם העצם נתבארו בשער שם בן ד' בפרק א':

שמאל בגבורה. ולפעמים נקראו כן גם הבינה וההוד. ובארנו הטעם והענין בשער סדר עמידתן, ובשער מהות והנהגה. אמנם יש שמאל טמא והוא הקליפות. ופעמים בזוהר קורא סטרא דשמאלא אל הטמא, ופעמים אל הטהור. וצריך להבחין מתוך הענין:

שמור פי' רז"ל (שבועות, דכ) זכור ושמור בדבור א' נאמרו והכונה על ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומלכות והם זכור לזכר ושמור לנקיבה. והטעם שנקרא זה זכור לשון זכירה וזה שמור לשון שמירה. מפני שבמצות עשה שייך ביה זכירה כדכתיב (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם. ומצות לא תעשה שייך ביה שמירה, כמו השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) ופי' רז"ל (סוף תקונא, כא) לעבדה, אלו מ"ע. ולשמרה, מצות ל"ת. ומצות עשה הם רמ"ח מצד החסד והזכר נוטה אל החסד. ושס"ה ל"ת בגבורה ולכן הנקבה נוטה אל השמאל. ולזה זכור לזכר, ושמור לנקבה. ולפי זה לא תקרא שמור אלא מצד הגבורה, ולא יקרא זכור אלא מצד החסד. ופעמים שניהם יחד נקראים שמור, ופעמים שניהם זכור. וכן פי' בזוהר (חדש פ, יתרו). והארכנו בערך זכור:

שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שפי' בשער מהות וההנהגה פרק י'. וכן בזהר פ' ויקרא (דטו, עב) (וזל, דהא) אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ"ל.

ויש שפי' במלכות. וכן נתבאר בזוהר פ' ויקרא (דח, עב) וז"ל: ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ"ל. ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר"ל מבינה נקראת שמחה (וע בזהר, במדבר):

שמטה היא המלכות ונקרא שמטה בהיות שבע הנרות שבה שבע שמטות מאירות בסוד השמטה שהם שבע שנים. וחלוק גדול בין שמטה ליובל. כי היובל הוא בינה והיא כלולה משבע. וכל א' מהשבע כלולה משבע אחרות. אמנם השמטה שהיא המלכות ההארה בה היא שבע ספירות פשוטות:

שמים הת"ת נקרא שמים מפני שהוא כלול מאש ומים והטעם למה אמר שמים ולא אמר מ"י אש כדרך הסדר כי המים קודמים להאש. פירשנו בשער המכריעים (בפרק, שני). ולא נקרא ת"ת שמים אלא במציאות ההכרעה שהוא כולל הקצוות יחד ומשלימם. וכן מבואר בזוהר פ' ויגש (דף, רז.) ופי' בשער הנזכר.

והטעם שנקרא שמים בלשון רבים, מפני שבהיות הת"ת כלול בכללות נחמד הזה, אז מתראים ע"י ה' גוונים שהם ה"ס גדולה גבורה ת"ת נצח הוד ועל שם כלם נקרא שמים. וכבר נודע כי החסד כולל הנצח שהוא ענף ממנו, והגבורה כולל ההוד שהוא ענף ממנו. וכמו שהת"ת כולל גדולה וגבורה כן כולל גם נצח והוד:

שמימה פי' בתיקונים (בתקוני זח, דף) שהמלכות מצד התפארת הנקרא שמים נקראת היא שמימה:

שמיני חג העצרת היא המלכות ונקראת שמיני מפני שהיא שמינית להחכמה. ונקראת חג מפני שהיא כלולה בחסד גבורה כדפי' בערכו. ונקרא עצרת על שם שבעת עלותה למעלה בחכמה אז היא עצרת שאינה משפעת כלל עד עת בואה אל מקומה. ובדבר הזה צדקו דעת האומרים שמיני ח"ג עצרת בחכמה או בבינה או בכתר כי הכל היא במלכות. אמנם דווקא בעת עליותה להיותה שמינית שמה. ור' משה האריך בענין בפירושים שונים:

שמינית פירוש הרשב"י ע"ה (ברמ פנחס, דף) כי ההוד הוא שמינית ונקרא שמינית וזהו למנצח על השמינית (תהלים, יב) נצח על הוד. ובמקום אחר פירש שהבינה היא שמיני. ואפשר דלא פליגי דבינה עד הוד אתפשטת כדפי' בשער השערים.

ועוד, דבדרך ב' מלמעלה למטה - הוד ח', וממטה למעלה - בינה שמינית, כדפירשנו בשער ממטה למעלה דבינה בהוד והוד בבינה:

שמיעה תלויה בגבורה מצד הבינה וכן שמעון הוא בגבורה והוא לשון שמיטה וכן בבינה כד"א הלב שומע. ומה שנמצא שמיעה לדין ושמיעה לרחמים מפני שפעמים הגבורה נוטה אל צד החסד ע"י הבינה, ולפעמים השמיעה בחכמה. ואין זה כ"כ מן הרוחק שכל ה' חושים במוח והיא נקרא חוש המשותף שבו משתתפים ה' חושים בדרך העול' וכן אלו שם.

והענין כי גבורה היא שמיעה פי' חוש השמע. גדולה ראייה פי' חוש הראות ושניהם נמצאים בבינה שכן מציאותם שם ושלשתם בחכמה שכן מציאותם שם נעלמים והיינו חוש המשותף וע"ש היותם כלם בחכמה וכלם בבינה. עכ"ז עיקר הראיה בחכמה כמו שעקר הגדולה בחכמה, ועיקר השמיעה בבינה כמו שעיקר הגבורה בבינה. וזה אצלינו עקר לתרץ כמה מאמרים מהזוהר החולקים בענין זה:

שמירה אחת פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף, יא.) שהמלכות נקרא שמירה אחת לפי שכבר נודע הוא שלשון שמור במלכות כדפי' לעיל. והיא שמירה אחת לשבתות הרבה. שבה משתמרות כל הספי'. הכוונה שהיא שמירת מצות ל"ת התלויות בכל הספי'. וכן פירש שהמלכות נקראת ג"כ שמירת שבת כדפי'. והיא צריכה שמירה שסביבה היא הקליפה כענין סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב, ט). ולכן צריך שלא לחללה בחלול שבת:

שמן הרבה שמנים הם. והם:

שמן המשחה והוא השפע הנקרא שמן כאשר נבאר. וכאשר תקבל המלכות השמן מצד החסד נקראת שמן המשחה. והטעם כי תרגומו משחא דרבותא והוא לשון גדולה שהיא חסד.

וכאשר תקבל מצד הת"ת תקרא שמן למאור מטעם שהת"ת הוא המאור הגדול ומצדו מאירה השכינה. ונקרא שמן משחת קודש מצד הגבורה ששם הקדושה כדכתיב וקדשת את הלוים. ומפני כי כאשר יונק השפע מצד הגבורה נכלל עמה החסד לכן נקראת שמן משחת קודש. שמן שהוא השפע שהוא משתי מדרגות מיוחדות. משחת שהוא החסד. קדש שהוא הגבורה ר"ל בצד הגבורה ולא גבורה ממש כדפי' בערך טהור.

ונקראת שמן כתית מצד היסוד והטעם כי היסוד כותת הזיתים וכתשם ומעצר שמנם שהוא השפע ומורידו אל המלכות. וכבר נודע ענין הזווג האנושי שהיא על ידי כתיתה והכתישה ההיא סבה שיתעורר השפע שהוא הזרע מכל איברי הגוף כן הענין למעלה שע"י כתישה (מתעורר השפע, הזרע) כתישה עליונה מתעורר השמן מהזיתים העליונים והיסוד כותתם וכותשם.

וכן מצד היסוד נקרא שמן זית זך כתית כי היסוד נקרא זית רענן. ואפשר שנקרא כן בבחינת שפע מעצמו שהוא זית אחד בלשון יחיד.

וענין השפע בעצמו הנקרא שמן היא השפע הנשפע מן הבינה ועיקרו בחכמה והוא שפע בסוד הימין ובימין נמצא כאשר נבאר. ובא ע"י הבינה וכן הבינה נקרא אהי"ה והיינו שם אהי"ה הב' שבכתוב. ואהיה ויה"ו הכל דבר אחד. וכן יה"ו בבינה שכן רמז תיבת בינה צרופו בן י"ה ובן היינו ו' עם י"ה דהיינו יה"ו.

ושמן בא"ת ב"ש יוצא בי"ט והוא שם קדוש ושם זה עולה אהי"ה ועלה יה"ו כן שמעתי. ור' משה אמר שיסוד נקרא שמן טוב ואמר שהכתר ג"כ נקרא כן ואינו מתיישב.

ובזהר פ' ויקרא (דז, עב) וז"ל: כשמן הטוב על הראש (תהלים קלג, ב) מאן שמן הטוב, דא משח רבות קדושא דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוצינין. וההוא משח רבות נגיד ברישא דמלכא ומרישיה ליקירא דדיקנא קדישא ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו הה"ד שיורד ע"פ מדותיו עכ"ל. והנה ביאר בפי' כי שמן הטוב הוא השפע הבא מחכמה אל הבינה ושם מתקבץ להשפיע למטה להטיב הנרות שבמנורה.

ודקדק באריכות לשונו דאמר "דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר", מפני שלעולם השמן נשפע מהבינה, כי ע"י יושפעו אם חסד אם דין אם רחמים, ולכן ע"י נשפע השמן כדפי'. ואמר הכתוב כשמן הטוב על הראש וראש בחכמה ושם השמן ומשם יורד ומתקבץ בבינה ומזומן שם להשפיע לשאר הספירות. ואמר לאדלקא בוצינין, מטעם כי לשון טוב בכל מקום הוא לשון הארה כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל, ז) כדפי' בערך טוב. ולזה אמר כי מה שאמר הכתוב כשמן הטוב מלשון הארה מפני שהוא בבינה להאיר את הנרות נרות המנורה.

וז"ש לאדלקא בוצינין כיון לבאר ששתי בחינות שאמר מחכמה לבינה ומבינה לשאר הספירות פי' הכתוב במה שאמר כשמן הטוב על הראש היינו בחכמה שיורד על הזקן היינו בבינה ונקראת הבינה זקן אהרן מפני שממנה יונק החסד שמן הטוב שהיא ראשון לבנין. ומשם על פי מדותיו דהיינו כל שאר הספירות וז"ש לכל אינון לבושי יקר וכו'. ועם היות שהמעבר הוא דרך הבינה ושם מתקבץ, עכ"ז עיקרו בסוד ימין.

וכן פירש בזהר פ' שמיני (דף, לט.) וז"ל: שמן דאיהו בחשאי בלחישא תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדירא ולא אשתמע והוא בחשאי וע"ד הוא מימינא עכ"ל. ומבואר בפי' כי השמן מצד הימין ומצד החכמה. ובזה ידוקדק לשון זקן אהרן שהוא הבינה בבחינת החסד ימין. ודי בזה הערה אל ענין השמן :

שמע המלכות נקרא שמע כן ביאר הרשב"י ע"ה בפסוק שמע ישראל. ופי' שמע מלשון קבוץ שבה מתקבץ כל השפע העליון. ונקראת כן בבחינתה התחתונה שהיא קבוץ של השפע. ויש לדקדק בענין הזה שבזהר פי' חיי (דף, קלב.) פי' הרשב"י ע"ה כי שמע בה' הרמז למלכות ושמע בלא ה' הרמז לת"ת והכריח הענין שם מן הכתובים. וי"ל כי כונת השמיעה היא לזכר ואם שהמלה נקבה כאלו נאמר שמע ישראל הרי ישראל הוא הת"ת הרי שמיעה נאמרת אל הת"ת. ואם כונתינו לומר שיקבל המלכות אליו עכ"ז הת"ת הוא המקבל אבל כאשר יאמר שמעה הקבלה והדבור הוא למלכות זה נ"ל לתרץ לחלוף המקומות:

שמעתא נקראת המלכות מצד הגבורה ביחוד הבינה ששם השמיעה כמבואר לעיל ונתבאר בתקונים (תקוני זח, דף):

שמש וירח נקראים הת"ת ומלכות. וכבר נודע כי הירח קטרגה על השמש כאשר נתבאר בשער המיעוט ועל שניהם נאמר (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה כו' ונקרא הת"ת שמש בסוד הבחינה המקבלת מבינה שמשם זריחתו ומשפיע במלכות כמו שהשמש מאיר בירח. ו

בזהר פרשת שמות (דף ג, עב) משמע שהיסוד נקרא שמש. וז"ל מה שמשא זרח ואנהיר על עלמא אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש.

ויש שמש וירח אחרים והם סמאל ולילית ועליהם נאמר (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה:

שנה סתם שנה היא י"ב חדש ופי' הרשב"י ע"ה בפקודין בר"מ (תצא דף, רעז) כי המלכות נקרא שנה מטעם שיש י"ב ירחים והם י"ב עולמתין פי' י"ב אבנים אשר הבית נכון עליהם כדכתיב (מא ז, כה) עומד על י"ב בקר. ובמ"א (ברמ פנחס, רמח.) פי' כי הת"ת נקרא שנה מצד הבינה שכולל שס"ה יום מצדה שהם שס"ה מצות לא תעשה [קג] ואפשר כי משם ג"כ נקראת המלכות שנה כי במלכות עיקר שס"ה מצות לא תעשה. וכן ביאר ג"כ במקום אחר כי כלם מצד הת"ת נקראת שנים. ופי' כי השנה העיקרית הוא הת"ת שהוא כולל י"ב גבולים ומצדו דהיינו מצד בחי' בן י"ה נקראים כלם שנים קדמוניות כי שלש ראשונות הם הקודמות. ובזהר פ' קדושים (דף פז, עב) פי' כי המלכות בהיותה מיוחדת עם התפארת נקראת שנה רביעית כי היא רגל רביעי לכסא ולמרכבה. ובתקונים פי' שהבינה נקראת שנת החמשים:

שנוי מקום שם ומעשה. ביאר הרשב"י ע"ה (בתקונא כא, דף) ובמקומות רבים [קנא] שאין שנוי אלא במלכות שהיא עה"ז ודוקא בהיות המלכות נטמנת ונתעלמת במטטרו"ן כמ"ש בשער אבי"ע ושם הוא שנוי מקום שאין שם מקום אלא במלכות.

ושנוי השם מבואר כי מצדו הם התמורות פי' אלפא ביתו"ת וענין צרוף ותמורה כמ"ש בשער הצרוף בעז"ה.

ושנוי מעשה שם מבואר כי עיקר מעשה המלכות שם במעשים במקומה:

שעור קומה כפי הנראה מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי הנשמה המתאחדת בתוך הספי' נקרא שעור מפני שהיא נותנת שעור לכל הקומה והיא האומרת לספי' די או שמגדילן כדפי' בשער עצמות וכלים. ורבי משה פי' בת"ת ואיננו נכון [קנב]:

שעורה המלכות נקראת שעורה בבחי' שיש בה מאכל לבהמות וחיות. ולבני אדם המסתפקים מזון ממנה נקראת חטה. ויש צד שמסתפקין ממנה מזון פני החיות שהם אריה שור נשר. והפן הזה נק' שעורה מאכל בהמות וחיות הקודש. ונקרא שעורה בצד החצון שבה המתקרב אל מצולות ים. ונקראת שעורה לפי שיש שעור למקום ההוא עד הקליפה ושם מצמצמת ומשערת השכינה א"ע: (ע בס, שפת):

שועלים פי' אחזו לנו שועלים (שה"ש ב, טו) הכונה בכחות הקליפות האוחזים בכנפי המשכן וזהו מחבלים כרמים:

שער פי' בתקונים המלכות נק' שער שהוא בהפוך אותיות עשר להורות שהיא כלולה מעשר ועוד תרגום שער תרע"א ומלוי שם אדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה במספר תרע"א וע"ז נאמר (תהלים, קיח) זה השער לה':

שערים סתם שערים הם במלכות כי היא שער לכל העליון. אמנם שערים סתם פי' בזהר פרשת ויצא (דף קס, עב) כי שית סטרין נקראים שערים פי' השש ספירות נקראים שערים. ולפי זה נמצא כי יש שערים במלכות ושערים למעלה ממנה.

ובקליפה יש שערי מות ושערי צלמות כדפירשנו בערכם [קנג].

ויש שערי דמעה והם בה מצד החסד שבה הדמעה בסוד נסוך המים שאין לך נסוך המים גדול מזה.

ובתקונים (תקונאיא) פי' הרשב"י ע"ה כי הדמעה הוא מבת עין שהיא בת ([[של {{{2}}}|של, {{{2}}}]]) עין שהוא מציאות המלכות כנסת ישראל כדפירשנו בשער המציאיות.

ושערי צדק הם בהיותם השערים שבהם נשפע הצדק והיושר בתוקף הדין כמבואר בערך צדק.

ושערי תפלה הם בה מצד עצמה הנקרא תפלה והוא לשון יחוד כי בשערים ההם מתיחד התפארת עם המלכות. ועם כל זאת נקיש לכל השערים לפי כנוייהם. ונקרא עוד שער בת רבים וכ"פ בזהר פ' פנחס (דף רכ, עב) וכבר פי' ענין בת רבים שנקראת במקום התחתון שהוא בית שער למלכות עצמה וזהו שער בת רבים שער לבת רבים. או אפשר לפרש שער שהשער עצמו בת רבים ודוחק הוא:

שער השמים. לפום ריהטא נראה שהוא המלכות ובזהר פרשת ויצא (דף קן, עב) פירש שיסוד הוא שער לשמים שהוא תפארת שכל השפע הנשפע משמים ת"ת בא על ידי היסוד. וכמו שיש בקדושה שערי חיים והם כחות בקדושה כן יש בקליפות כחות הטומאה הנקראת שערי מות וכן שערי צלמות כנזכר למעלה. וחלוק צלמות ומות בארנו בערכם:

שעטנז היא שפחה בישא כלילא משור וחמור רצועה לאלקאה והיא הקליפה כן בארו הרשב"י ע"ה :

שפה בר"מ (עקב דף, ערב) פי' הרשב"י שהיא המלכות וכ"פ בתקונים (תקונאכא) שנקראת שפ"ה. ופי' שכן עולה במספר שכינה. ושפה היינו פתיחת הפה סביב סביב דהיינו פה. כי השפתים עצמם הם הם נצח והוד והארכנו בעניינם בערך פה.

ובתקונים פירש עוד שהמלכות נקרא שפת היאור דהיינו מפני שהיא שפה לתפארת הנקרא יאור כדפרישנו בערכו:

שפת שקר פירש בזהר פרשת תולדות (דף, קמג.) שהנחש נקרא שפת שקר כי כן מנהגו הרע וראיה מאדם הראשון שהביא הנחש בשקריו קללות על כל העולם:

שק הוא הקליפה ועליה נאמר (אסתר ד, ב) כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק נטריקון של שק ש'נא ק'דושים ונאריך בענין זה בשער התמורות פ"ו:

שקד פי' בזהר פ' שמות (דף טו, עב) שכל לשון שקידה הוא דין וכן לשון שקידים. וראיה וישקוד יי' וגו' (ירמיה א, יב), כי שוקד אני וגו' (דניאל ט, יד):

שקל הקדש פי' הרשב"י ע"ה שהת"ת נק' שקל הקדש:

שקתות המים הם נצח והוד כ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאיט). והתעלה שבה מתמלאים השקתות האלה הוא התפארת ומתמלאים מים מצד החסד ונקראים כן בהיותם משקים למלכות למטה. ובמ"א בתקונים (תקוני זח, דף) פירש כי השקתות הם גדולה גבורה מצד מימי הבינה שמשם עיקר קבלתם:

שר פי' ר' משה שהמלכות נקרא שר העולם. ואעפ"י שהאמת כן, אינו נק' כן אלא מטטרון המלאך ועליו אמרו בגמר' (יבמות דף, טז) נער הייתי גם זקנתי פסוק זה שר העולם אמרו. וכן נקרא שר הפנים מפני שיש לו ב' פנים שהם ב' שמות מיוחדים יאהדונה"י כדפירשנו בשער אבי"ע בפרק ו':

שרה המלכות נקראת שרה. ונק' כן בצד המתייחדת עם בעלה בחסד. וכבר נודע ענין אברהם בעלה של שרה ופי' שר"ה ש"ר ה' כדפי' בערך שיר:

שרון נקראת הבינה כן פי' בזהר פרשת אמור (דף, קז). והטעם כי השרון הוא מקום היובל המתהפך לאגם מים כמו הבינה שהוא מקור כל השפע המשקה את הגן:

שרים פירש בזוהר פרשת בהעלותך (דף, קן) בפסוק (במדבר כא, יח) באר חפרוה שרים אילין אבא ואימא. כי החכמה והבינה נקראים שרים, והטעם אפשר מפני שהם שרי כל האצילות:

שרף פי' בתקונים שהמלכות נקרא שרף בהיותה פועלת ע"י השרפים התחתונים כמו שנק' גם כן עד"ז מלאך כדפירשנו בערכו:

שרפים הם נצח והוד בהיותם יונקים מצד אש הגבורה שש כנפים בהיותם נכללים הא' בחבירו כענין עמודי שש כדפירשנו בערך נצח ובערך הוד כן פירש הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רלו):

שררך פירש הרשב"י ע"ה כי שררך הוא הטבור נקודת ציון והוא היו"ד שבה כמ"ש בערך טבור ובערך ציון:

שש משזר פירש בתקונים (בהקדמה דף, יב.) ז"ל: שש משזר דאינון שית יומי דבראשית כלילן מי' אמירן ול"ב נתיבות דאינון ל"ב זמנין אלדים בעובדא דבראשית עכ"ל. ואפשר לומר שפי' כי כמו המטוה השזור שהוא כפול ומכופל כן שש משזר פירושו ששה הספירות כלולות כל אחד מז' שהם מ"ב והיינו משזר כפול ומכופל ושזור.

עוד פירש בתקונים שם שהמלכות נקרא שש משזר בהיותה כלולה משש קצוות עליונות:

ששון פי' בזהר פרשת בלק (דף ריב, עב) כי צדיק ששון אקרי ויש מי שפי' שם כי התפארת ששון אקרי. אבל המוסכם יותר שם שהצדיק נק' ששון והטעם כי ששונה של המלכות תלויה בו. ונקרא ששון בהיותו יונק השפע מהבינה דהיינו שמחה כדפי' בערך שמחה ובערך מעייני הישועה. והמפרשים פי' כי הוא נקרא ששון בערך שהוא יונק משש. ונמצא לפי זה שלא יקרא ששון אלא בהיותו נכלל מהששה:

ששת ימים נקרא הת"ת והטעם כי הוא כלול ששת ימים שהם ו' קצוות.

ובר"מ (פנחס דף, רנז.) פי' הרשב"י כי הת"ת נקרא ששת ימים מפני שעליו ו' ימים שמכתר ועד התפארת, ודוחק הוא קצת ומי יבא אחרי המלך. אמנם בזהר (בלק דף, קצא.) פי' שהחסד נקרא ו' ימים שכל הבנין הוא בתוכו כדפירשנו בערך יומם ע"ש ואפשר שנקרא כן בהיות הת"ת בתוכו.

עד הנה נשלם אות השי"ן בס"ד. ועתה נכנס בביאור אות תי"ו בה"ו: