פני יהושע/בבא קמא/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
החובל פרק שמיני
בגמרא ההיא בקטלא כתיב ופרש"י ותשלומין אין שם עכ"ל. אין לפרש האי בקטלא כתיב היינו כשהרג את האדם דהכי משמע ליה לישנא דמכה אדם הא ליתא דאדרבה מכה נפש משמע יותר לשון הריגה אבל מכה סתם היינו ע"י חבורה דהא במכה נפש בהמה פרש"י בחומש כשהרגה ומכה בהמה ישלמנה היינו שעשה בה חבורה וכן במכה אדם יומת קושטא דמלתא לא איירי כשהרג אלא שעשה חבורה באביו דהכי דריש לה בפ' הנחנקין וכן בדרשא דתנא דבי חזקיה בכולה תלמודא וכן פרש"י בחומש אלא הא דאמרינן הכא האי בקטלא כתיב היינו מה"ט גופא דפשיטא ליה לתלמודא דהאי קרא איירי בעושה חבורה באביו דיש כאן חיוב קטלא ולא שייך תשלומין ולא מסתבר ליה לתלמודא דהאי תנא דברייתא יחלוק ע"ז. ועי"ל דהאי יומת דהכא משמע לתלמודא מיתה ממש ואע"ג דבסמוך משני מאי יומת בממון שאני הכא מדשני קרא למיכתב גבי בהמה ישלמנה וגבי אדם יומת מכלל דמיתה ממש הוה ועוד בשלמא ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת שייך שפיר לפרש בממון והיינו במאי דהדר מפרש קרא עין תחת עין וגו' אבל הכא בהאי קרא דמכה אדם דכבר סליק מהאי ענינא ופירש הכל א"כ אמאי הדר וכתבו לענין ממון אע"כ דהיינו מיתה ממש ובעושה חבורה באביו ודו"ק:
בפרש"י והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם ולקטלא לא אתא קרא עכ"ל. לולי פרש"י היה אפשר לפרש דהא דמקשה והכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם יומת משמע דכל חובל בחבירו במיתה ויש במשמע לשון הכתוב חובל כמו שפרש"י להדיא בחומש פרשת משפטים וע"ז הוי משני שפיר לא ס"ד וכו' ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן וכו' לאו מכן ינתן קדרש אלא כיון דקרא להדיא כתיב כאשר יתן מום באדם בין אם תפרשו מום ממש ובין אם נפרש ממון מ"מ מוכח מיהו דחובל בחבירו לאו במיתה ומה שלא פירש רש"י כן היינו דא"א לומר כן מדכתיב מכה איש ומת מות יומת מכלל דחובל גרידא לאו במיתה וכ"כ רש"י להדיא בפרשת משפטים וז"ל מכה איש ומת למה נאמר לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת וכו' ואם כן האי קרא הו"ל לאיתויי הכא לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר אלא דאכתי יש לדקדק שהרי פרש"י שם בחומש עוד ואם נאמר מכה איש הייתי אומר אפילו קטן שהרג לכך נאמר ואיש כי יכה עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל שזו קושית הגמרא בעצמו והכתיב ואיש כי יכה משמע דהכאה גרידא נמי במיתה ואי משום דכתיב מכה איש ומת י"ל דהיינו בקטן דאינו חייב בהכאה גרידא אלא כשיש בה מיתה לכך מייתי בגמרא מקראי אחרינא דחובל גרידא לאו במיתה והיינו מהכאה הכאה או מדכתיב כאשר יתן מום באדם וכו' וכן יש להקשות על פרש"י בחומש דאי לא נאמר מכה איש הייתי אומר מואיש כי יכה אפילו הכאה שאין בה מיתה והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא כתיב בתריה כאשר עשה מום באדם וכו' וצ"ע ודו"ק. ועיין במזרחי פרשת משפטים וע"פ פירושו יש ליישב א"נ י"ל דמכה איש ומת מות יומת והיינו בחנק ואיש כי יכה דהיינו הכאה בחבורה גרידא אמר רחמנא יומת והיינו בידי שמים והא דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה י"ל דהיינו שנתרפא האבר לגמרי:
גמרא ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם וכו' לפי' רש"י דלעיל צ"ל דלאו מדרשא דכן ינתן קדריש דבר הניתן דהא בברייתא לא מייתי האי דרשא אלא ה"ק אי ס"ד דהאי ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת היינו מיתת אבר לישתוק קרא מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה כן ינתן בו ופשטיה דקרא היינו מום ממש אע"כ דהאי יומת היינו בממון ועיין עוד בסמוך מ"ש בלשון התוספות:
תוספות בד"ה אף הכאה וכו' ואין נראה לר"י חדא דאיש כי יכה מוקמינן בהנשרפין וכו' ועוד דלממון לא איצטריך ועוד מאי פריך כו' עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דהא דקאמר דהאי יומת היינו בממון היינו לפי סברת המקשה שהקשה דלמא האי קרא דואיש כי יכה היינו בהכאה של חבורה ויומת אאבר קאי והקשה כן משום דאמרינן בהדיא בריש הנחנקין דכל היכא דכתיב הכאה סתם היינו הכאה שאין בה מיתה וע"ז השיב המתרץ דאף אם נאמר דהאי קרא איירי בחובל י"ל דיומת היינו בממון והיינו כי היכי דתיקום הג"ש דהכאה בדוכתיה ולא אתי הג"ש ומפקי לקרא מפשטיה כיון שאפשר לפרש יומת בממון וקאמר עוד אף את"ל שאין הג"ש דהכאה כדאי להוציא המקרא מידי פשוטו דמשמע לך דיומת לא שייך בממון אלא אאבר ע"כ א"א לפ' כן דא"כ לישתוק מיניה דהא כתיב בתריה כאשר עשה וכו' וכמ"ש בסמוך וא"כ אף לפי סברתך דההיא קרא בחובל איירי וא"כ לא משמע לך האי דרשא דברייתא אפ"ה מוכח דהיינו בממון אבל לפי האמת כיון דבע"כ האי קרא לאו במיתת האבר ממש איירי ע"כ הדרא דרשא דברייתא לדוכתיה מג"ש דהכאה וא"כ אייתר ליה קרא דואיש כי יכה לכדמוקי לה בהנשרפין כנ"ל ליישב הגירס' הישנה לפרש"י וכבר כתבתי שיש לפרש ג"כ כל סוגית הגמרא על מיתה ממש וא"כ כ"ש שנתיישבו כל קושיות התוס' ודו"ק:
בד"ה מכה מכה וכו' וי"ל דרבה לטעמיה עכ"ל. אבל הכא איירי אליבא דתנא דברייתא דנקט בהדיא ג"ש דהכאה וא"כ משמע שקיבל האי ג"ש מרבותיו לענין האי דרשא גופה וא"כ מקשה שפיר למאי אתי וק"ל:
בפרש"י בד"ה יד ביד גבי עד זומם כתיב עכ"ל. וממילא ידעינן דחובל גופא נמי אין לחייב אלא ממון דאי אבר ממש ה"ל לחייב העדים נמי אבר ממש דכאשר זמם כתיב וק"ל:
גמרא רב אשי אמר אתיא תחת תחת וכו' וכתיב התם שלם ישלם שור תחת השור. לכאורה יותר ה"ל לאתויי תחת תחת ממכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש דכתיבא בהאי עניינא והוי דרשה יותר פשוטה מה להלן נפש תחת נפש לאו ממש אף עין תחת עין לאו ממש אלא די"ל לפי שאין אדם דן ג"ש מעצמו וההיא דרשא דג"ש מנפש תחת נפש לא הוי קים להו לכך מייתי מתחת השור דהאי ג"ש וודאי קיבלו דהא מייתי לה בריש מכילתין לענין מיטב:
תוספות בד"ה רב אשי אמר וכו' ושאר אמוראי סברי וכו'. וכן לא קשיא להו מג"ש דהכאה הכאה די"ל דכל הני אמוראי מוקי לה לכדרבא פ' אלו נערות כמ"ש התוספות לעיל:
שם בגמרא ההיא חמרא דקטע וכו' א"ל לבר מנזק קאמינא א"ל אביי והא חמור הוא וכו' א"ל זילו שומו ליה נזקיה. ונ"ל דההיא שומו ליה נזקיה דקאמר היינו פלגא נזקא דהא חמרא דקטעיה לידיה דינוקא תולדה דקרן היא וכן בעובדא דרבא בסמוך נמי צ"ל דפ"נ קאמר וא"ל דאיירי בדאייעד דהא קי"ל אין מועד בבבל וההיא עובדא דהכא נמי ע"כ בבבל הוי מדאיירי ביה הני אמוראי אביי ורבא דהוו בבבל וכן ר"פ בר שמואל היינו דייני דפומבדיתא כדאיתא בסנהדרין ולפ"ז צ"ל דההיא עובדא נמי איירי אי תפיס כמו בסמוך דאף אם נאמר דר"פ בר שמואל לית ליה ההיא דרבא בסמוך דאמר כל הנישום וכו' מ"מ קי"ל פ"נ קנסא ואין גובין בבבל אע"כ בדתפס איירי ולפ"ז יש ליישב הסוגיא לפי שיטת ר"ת בפ"ק דהא דאמרי' כל מידי דלא גבינן בבבל אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כשתפס דבר המזיק עצמו ע"ש והביאו ג"כ בהגהות אשרי בשמעתין וא"כ הא דקאמר ר"פ בר שמואל מעיקרא לבר מנזק קאמינא היינו לפי שהיה סובר דנזקי אדם באדם הוא וס"ל דבכה"ג אין גובין הנזק בבבל לפי שנזק היינו נישום כעבד ולא ס"ל לגמרי כרבא דאמר כל נזקי אדם באדם אין גובין משום דלא שכיח אלא כר"פ לקמן דאגביה בשת ומשמע דה"ה לכל ד' דברים וכ"ש הוא וסברא זו הובאה בפוסקים ואין להאריך אבל בנזק מיהו כ"ע מודו דהוי לגמרי נישום כעבד אבל לבתר דאיגלי מלתא דחמרא הוא דאזיק קאמר שומו ליה נזקיה והיינו ח"נ כמ"ש ונ"מ אי תפס החמור עצמו ואפשר דאיירי שכבר היה תפוס ועומד משא"כ באדם המזיק לא שייך כלל שתפס האדם עצמו דדוקא בבהמה תמה שייך תפיסה כיון שמשתלם מגופו ודו"ק:
שם ההיא תורא דאלס וכו' א"ל והא מר הוא דאמר כל הנישום וכו'. לפמ"ש בסמוך דהא דקאמר זילו שיימיהו ע"כ היינו פ"נ דתורא דאלס תולדה דקרן היא וכמו שפרש"י לעס וכסס וא"כ יש לדקדק דאף בלא שמעתא דכל הנישום יכול להקשות בפשיטות דפ"נ קנסא ולא מגבינן בבבל אלא לפי שהיה אפשר לדחות דרבא ס"ל פ"נ ממונא לכך ניחא ליה להקשות מכל הנישום דהיינו שמעתא דנפשיה וק"ל:
רש"י נזקי אדם וכו' דבעי למישיימיה כעבדא. לאו אנזק לחוד קאי האי טעמא אלא ה"ה לאדם באדם בכל מידי דלא קייצי דמים ועיין בח"מ סימן א':
גמרא אדם באדם דממונא הוא נעבד שליחותייהו. והא דלא מקשה נמי מאדם בשור כדנקט בקושיא קמייתא י"ל משום דלמאי דשני בקנסא לא עבדינן שליחותייהו תו לא קשיא מאדם בשור דכל היזק אדם בשור היינו לאו אורחא ותולדה דקרן הוא וקי"ל פ"נ קנסא ובדאייעד לא מצי למימר דהא אין מועד בבבל ואף על גב דמשכחת ליה בדאייעד התם ואייתוהו להכא כדלקמן ועוד משכחת נמי כשרבץ ילדים קטנים או מן הצד דאמרינן בפ"ק הבהמה מועדת למעך את האדם וכו' וכפרש"י שם מ"מ כיון דהני מילי לא שכיחי כלל לא שייך להקשות מינייהו די"ל דלא איירי בהו מלתא דרבא דאמר אדם בשור אין גובין ואה"נ דבכה"ג מודה וכן בסמוך דקאמר הלכך אדם באדם וכו' ולא הזכיר אדם בשור היינו נמי מה"ט דכתיבנא ובחנם האריך התורת חיים:
שם אלא כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא וכו' הלכך אדם באדם וכו'. ויש לתמוה טובא בזו הסוגיא דלפי המסקנא קשה א"כ האי מימרא קמייתא דרבא דכל הנישום כעבד למאי אתא כיון שאין הטעם משום נישום כעבד או לא אלא הכל תלוי בשכיח ויש חסרון כיס ואדרבה משמע דהאי טעמא אידחי לגמרי במאי דקאמר לעיל פוק חזי כמה מזבני עבדי בשוקא ויותר יש לתמוה על הרמב"ם בפרק ה' מהלכות סנהדרין שהביא האי כללא דכל מידי דלא שכיח אין גובין ועשה אח"כ בבא אחרת וכתב כל הנישום כעבד כגון אדם באדם אין גובין וקשה דהא משמע הכא דטעמא דאדם באדם נמי משום דלא שכיחא הוא איברא שהכסף משנה הרגיש בזה וכתב שם והובא בטוח"מ סי' א' בב"י דהרמב"ם מפ' דהא דקאמר הכא אדם באדם דלא שכיח וכו' לא קאי אלא אנזק לחוד אבל עיקר הטעם משום דצריך לשומו כעבד ולכך כתב דריפוי ושבת גובין דאף על גב דלא שכיחי מ"מ כיון שא"צ לשומו כעבד גובין והא דאין גובין לדבריו צער ובושת היינו משום דלית בהו חסרון כיס זה תורף לשונו אלא שהאריך. ודבריו נראין לי יותר תמוהין דממ"נ מאי קסבר אי מפ' דשמעתין אהדדי איתאמרו דהא דמסקינן הכא אדם באדם דשכיח וכו' קאי הכל אמאי דקאמר לעיל כל הנישום כעבד והיינו משום דאמרינן דלא קים לן בגווייהו אלא דאקשה מעיקרא שור בשור נמי לא קים לן בגווייהו וע"ז מסיק התלמוד עכשיו דכי עבדינן שליחותייהו במידי דצריך שומא במילי דשכיח ואית בה ח"כ כגון שור בשור אבל אדם באדם כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו במידי דצריך שומא כעבד דוקא א"כ תקשה צער ובשת אמאי אין גובין אף על גב דלית בהם ח"כ מ"מ הא א"צ שומא כעבד ואנן אמרינן דהאי כללא אדלעיל קאי ואם נאמר דהאי כללא דלית בה ח"כ לא קאי אכל הנישום כעבד אלא ה"ה בכל מילי א"כ כללא דלא שכיח נמי יש לפרש אכל מילי דהא בחדא מחתא מחתינהו. והנלע"ד בזה אליבא דהרמב"ם ואפשר ג"כ שהיא שיטת רש"י כמו שיתבאר דהא דאמרי' בשמעתין אדם באדם לא שכיחא היינו דווקא נזק דאפחתיה מכספיה שקיטעו אבר שאינו חוזר בכה"ג אמרינן דווקא דהוי מלתא דלא שכיחא וזהו עיקר מילתא דרבא במאי דקאמר מעיקרא כל הנישום כעבד והוא פי' לאידך מימרא דהא דקאמר אדם באדם ואדם בשור אין גובין היינו דוקא בנזק דצריך שומא כעבד כגון דאפחתיה מכספיה דומיא דאינך בבי דשור בשור ושור באדם דלא משכחת בהו חיובא אחרינא אלא בכחש שאינו חוזר דהיינו אפחתיה מכספי' אבל שאר חבלות שלא עשה בו מום עינינו הרואות דשכיחי טובא וכן כי אקשה לעיל אדם באדם דממונא הוא ניעבד שליחותייהו אנזק קאי שהוא עיקר מימרא דרבא וכן נראה להדיא מפרש"י ד"ה אדם באדם וכו' דקא מפחתיה מדמיה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש ולבתר הכי מקשינן עוד מבושת דסבירא להו לאמוראי טובא דאין גובין וע"ז מסקינן כי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ואית בה ח"כ וכו' ומסיק הלכך אדם באדם פי' אנזק דמקשה מיניה דס"ל לרבא דאין גובין היינו משום דלא שכיחא וכמו שפירשתי דנזק לא משכחת לה אלא בדאפחתיה מכספיה וזה לא שכיחא ומבושת דאקשינן נמי מסיק אף על גב דשכיח מ"מ כיון דלית בה חסרון כיס לא גבינן וא"כ כיון דאסקינן דבושת אין גובין מה"ט גופא פסק הרמב"ם דאין גובין נמי צער דהא לית בה ח"כ ואף על גב דמימרי דרבא תרווייהו לא איירי אלא בנזק מ"מ צער ובושת כ"ש הוא ולא הוצרך רבא לתקן דהא כולהו אמוראי לא אגבו בושת משום דלית בה ח"כ וכה"ג קרו להו קנסא כמ"ש התוספות פרק המניח ע"ש ורבא לא בא לחדש אלא נזק דאף על גב דאית ביה ח"כ אפ"ה אין גובין משום דלא שכיח וע"ז עשה פי' לדבריו דהיינו דוקא נזק דאפחתיה מכספי' שאז הוא נישום כעבד כה"ג לא שכיח ואין גובין ובא למעט שבת וריפוי דוודאי גובין דבכה"ג ודאי שכיח ואית בהם נמי ח"כ והיינו ממש כפסק הרמב"ם ולכך עשה חלוקה אחרת מאדם באדם ויהיב טעמא דכל הנישום כעבד דבכה"ג דאפחתיה מכספי' אין גובין משום דלא שכיחא אבל בלא"ה לא הוי בכלל בבי דרישא משום דשכיחא ושכיחא כנ"ל ליישב הסוגיא להרמב"ם ונ"ל שהיא שיטת רש"י כמ"ש וכן נראה עוד ממה שפירש לעיל נזקי אדם בשור וכו' דבעי למשיימי' כעבד עכ"ל ולא כתב כן באדם באדם אע"כ משום דבאדם בשור לא שייך שום חיובא אלא נזק לחוד ובדאפחתיה מכספי' וממילא דבכה"ג מפ' באדם באדם ולא כמ"ש הב"י בח"מ סי' א' דמלשון רש"י משמע דכל מידי דבעי שומא בכלל נישום כעבד הוא והנלע"ד כתבתי ובהכי רווחא שמעתא אבל לדברי הפוסקים דריפוי ושבת נמי אין גובין והיינו ע"כ משום דלא שכיח אף על גב שאינו נישום כעבד הדרא קושיא לדוכתא האי מימרא דרבא דכל הנישום למאי אתא ומה שכתב ב"י שהם מפרשים דכל מידי דצריך שומא בכלל נישום כעבד הוא קשיא טובא דהלשון אינו משמע כן ועוד דא"כ שור בשור נמי צריך שומא ועוד גזילות דלא בעי שומא ואפילו הכי קי"ל דאין גובין משום דלא שכיחי וכהנה קושיות הרבה ודעת הרמב"ם בגזילות פירשתי יפה ע"ד הנזכר ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב. ואפשר שהב"י ג"כ כיון למ"ש אלא שקיצר אבל מל' הסמ"ע סי' א' סעיף י"ח וודאי נראה שפי' הסוגיא כמ"ש אלא שלא זכיתי לספר דו"פ:
שם ושור בשור גובין וכו' והאמר רבא שור שהזיק וכו'. הא דמקשה עכשיו אמסקנא יש ליישב משום דבלא"ה הייתי אומר דלעולם הא דאמר רבא שור שהזיק היינו דאזיק אדם ולא הוי מצי לאקשויי א"כ אדם דאזיק אדם נמי דמאי רבותא משום דשכיח טפי והא לא הוי טעמא כלל משום שכיח אבל למסקנא דתליא טעמא משום דשכיח מקשה שפיר ומכ"ש שיש ליישב לדברי הפוסקים דשבת וריפוי נמי אין גובין והיינו ע"כ למסקנא משום דלא שכיח וא"כ מקשה שפיר אי דאזיק אדם אפילו באדם דאזיק אדם ה"מ למימר האי כללא דאין גובין אבל למאי דס"ד מעיקרא דעיקר טעמא משום נישום כעבד והייתי אומר דדוקא נזק לחוד אין גובין אבל שארי ארבעה דברים גובין ע"כ לא הוי מצי למימר אדם שהזיק אדם אין גובין בבבל דלא פסיקא ליה מלתא דהא ד' דברים גובין לכך נקט שור שהזיק והיינו דאזיק אדם דפסיקא ליה מלתא ואף ע"ג דבאידך מימרא נקט רבא נמי אדם באדם אין גובין היינו משום דנקט לה בהדי אינך בבי וממילא משמע דדוקא בנזק לחוד איירי דומיא דהנך משא"כ הכא אבל למסקנא דמשמע דאדם באדם פטור מכל ה' דברים מקשה שפיר ודו"ק:
בפרש"י בד"ה כויה דלית בה חבורה וכו' דכיון דמשלם ריפוי כו' משלם נמי צער עכ"ל. כוונתו בזה דאף אם נאמר שעשה בו חבורה איירי מכל מקום לא משמע שקיטעו אבר ואפחתיה מכספיה וא"כ אכתי הוי צער שלא במקום נזק ואפ"ה משלם לכך כתב דמשום הא לא איריא דמ"מ הוי צער במקום ריפוי וכך לי צער במקום ריפוי כמו צער במקום נזק כדמשמע להדיא לקמן בגמרא דילפינן מהדדי אבל כל היכא דליכא אלא צער גרידא לעולם דלרבי לא מחייב וק"ל:
בפרש"י בד"ה רבי סבר וכו' ולקמן פריך חבורה לרבי ל"ל עכ"ל. ויש לתמוה מה כוונתו בזה כיון דתלמודא גופא מסיק למילתא בחדא ריהטא. ונראה ליישב משום דבלא"ה קשיא נהי דר' סובר דכלל ופרט המרוחקין אין דנין מ"מ כיון דחבורה מייתר נימא דאתי לגלויי על כויה דאית בה חבורה דוקא כיון דהשתא קיימינן בסברא דסתם כויה אף ע"ג דלית בה חבורה משמע ולעיל מסיק התלמודא בפשיטות דמאן דס"ל סתם כויה דלית בה חבורה ממילא משמע דאתא חבורה לגלויי עליה דכויה דאית בה חבורה אין ע"ז כתב רש"י דבלא"ה פריך לקמן חבורה לרבי ל"ל ומסיק לדמים יתירים וכיון דאיצטריך להאי מלתא לכך לא אמרינן נמי דאתא לגלויי עליה דכויה משא"כ לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך דרשא קאמר דאתא לגלויי וק"ל:
גמרא וכ"ת חבורה לרבי ל"ל. לעיל דקאמר כויה דלית בה חבורה משמע ואתא חבורה לגלויי עליה דכויה דאית בה חבורה אין לא שייך להקשות א"כ כויה דכתב רחמנא ל"ל די"ל דאי לא הוי כתיב אלא חבורה לחוד אפשר שהייתי אומר מסברא או מאיזה ילפותא דה"ה אף על גב דלית בה חבורה נמי חייב לכך כתב רחמנא כויה ודקדקו עוד לכתוב חבורה כדי למעט בפירוש היכא דלית בה חבורה וע"ד זה כתבתי בריש פרק מרובה לענין מדת כלל ופרט ע"ש:
שם לדמים יתירים. והא דלא מוקי לה בן עזאי נמי להכי היינו משום דסבר דבכה"ג כלל ופרט הוא וכל היכא דשייך למידרש כו"פ לא דרשינן לה לדרשא אחריתי לפי שכו"פ היא מדה בתורה וכמ"ש נמי בריש מרובה ובזה נתישבה קושיית מהרש"א דאי לאו דהוי דריש ב"ע כלל ופרט היה הש"ס מקשה ואידך הא מיבעיא ליה לדמים יתירים כסוגית הש"ס בכל מקום ודו"ק:
שם ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי. ויש לדקדק לפ"ז מאי אף כיון שאינן שוים ואיכא למימר דלהאי לישנא הא דפטר ת"ק בשלא מחמת המכה היינו נמי משבת לחוד דכתיב ביה רק וכמ"ש הכ"מ באריכות לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ע"ש:
בפרש"י בד"ה לקתה מדת הדין וכו' דהא כי מתפח וכו' מחולי זה שנקטעה ידו עכ"ל. וכמו שהגיה מהרש"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש בסמוך בד"ה מדת הדין וכו' ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות וכו' עכ"ל היינו דלצדדים קתני דבנקטעה ידו ונתרפא אינו ראוי לדלות ומרגלו אינו ראוי לילך בשליחות וא"כ אכתי קשה דלקתה מדת הדין אמאי יהבינן ליה כשומר קשואין הא אף לכשיתרפא זה שנקטעה ידו ראוי הוא לילך בשליחות וכן בנקטעה רגלו לכשיתרפא ראוי הוא לדלות מים כמו שהקשה מהרש"א ויש ליישב קצת משום דהאי אגרא דדלי דוולא ודאזיל בשליחות אינו עולה הרבה יותר משכר שמירת קישואין כיון שכל אדם ראוי לאלו המלאכות ואין בהם שום אומנות דבכה"ג איירי הכא מסתם בני אדם וא"כ זה השכר שעולה יותר דדלי דוולא ודאזיל בשליחות משכר השמירה אינו אלא שכר טורחו שטורח באלו המלאכות יותר מטורח השמירה וא"כ זה הטורח ראוי לנכות עכ"פ לזה החולה דלא יהבינן ליה אלא כפועל בטל דאינו דומה הטורח במלאכה ליושב בטל הלכך אי יהבינן ליה כשומר דהיינו פועל בטל נוטל כמעט כל הראוי לו אף דמ"מ בלא שכר טורחו נוטל מעט יותר הטורח במלאכה כבידה מבקלה והיינו דוקא לבני אדם הבריאים שראוים לכל המלאכות הכבדים הן לדלות דוולא והן לילך בשליחות אבל זה שנקטעה ידו אף לכשיתרפא מחליו וראוי לילך בשליחות מ"מ כיון שאינו ראוי לדלות דוולא ע"כ מוזיל קצת אף אי אזיל בשליחות כיון שאינו ראוי לשום מלאכה אלא לזו והוא צריך לחפש ולחזור תמיד להשכיר עצמו לשליחות דוקא וכן להיפך בנקטעה רנלו לכשיתרפא צריך להשכיר עצמו בזול לדלות דוולא תמיד כיון שאינו ראוי לילך בשליחות וא"כ כד מנכית מהאי אגרא שכר טורחו כפועל בטל ליכא שום רווחא לשכר השמירה לכך יהבו רבנן מלתא דפסיקא ליתן לו כשומר דהיינו כפועל בטל אבל למאי דקס"ד מעיקרא לשער כפי שהיה קודם שנקטע ס"ד שפיר דלקתה מדת הדין כן נ"ל ודו"ק. ועיין בבעל המאור שפי' הסוגיא כפי הגירסא שלפנינו בפרש"י ע"ש באריכות ובמלחמות ה':
גמרא איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו וכו' הא דאמרינן בפ"ק דגיטין נותן שבתו ורפואתו לרבו ומקשינן התם שבתו פשיטא אין ענין לכאן דהתם בעבד כנעני איירי כדמוכח הסוגיא לכך פשיטא דהכל לרבו שהרי גופו קנוי לו ואינו יוצא ממנו לעולם משא"כ בעבד עברי דיוצא בשש:
תוספות בד"ה שבת גדולה לעבד וכו' ואף על גב דחלה ד' חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה עכ"ל כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי לא מפליג הכא אי בטלו ממלאכה ע"י חולי של חבלתו יותר מארבעה שנים יתן לרב השבת כמו שהיה יכול לילך בשליחות ולדלות וכו' ע"ז כתבו דלא אמרינן חייב להשלים אלא כשאינו עושה כלל שום מלאכה ודבריהם אלו מבוארים שם להדיא בגמרא דבעושה מעשה מחט אפילו חלה כל שש אינו חייב להשלים ע"ש:
בד"ה רבא אמר וכו' ובספרים היה כתוב הכל לעבד עכ"ל. והוא גרסת הרי"ף והרמב"ם ומסיימי בה נמי וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ומה שתמהו התוספות שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב י"ל דהיינו טעמא משום דנסתחפה שדהו ואף ע"ג דבחלה ארבע חייב להשלים י"ל דאה"נ אם נתעכב החולי יותר מד' חוזר ומשלים אבל מ"מ שכר השבת שקיבל עכשיו אין לרבו חלק בו דמעלמא אתיא ליה ע"י צערא וראיה לדבר קצת דאפילו בבתו שכל מעשה ידיה ומציאתה לאביה אפ"ה רבו הדעות לקמן דאיכא מאן דס"ל דשבתה לעצמה והיינו נמי כיון דע"י צער דגופה אתא לה א"כ י"ל דה"ה לעבד אע"ג שיש לחלק. ועוד דאדרבא לדברי האומר דשבת קטנה כולו לרב יש לדקדק למה יהיה כולו לרב דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק שהרי אינו רשאי להשתעבד בו אלא במלאכות הצריכות ולא יותר כמ"ש הרמב"ם הלכות עבדים ואפילו בעבד כנעני אמרינן לקמן דכשעשה בו אחר המלאכה שלא בשעה שרגיל לעשות מלאכה לרבו פטור וא"כ מה"ט ע"כ יש לעבד חלק בשבת דהיינו במה שנוטל שכר בטילה מאותן השעות שאינו רגיל לעשות מלאכה לרבו וכיון שזה דבר שאין לו קצבה אמרו חכמים שילקח בהן קרקע וכו' ואל תשיבני דא"כ בעבד כנעני אמאי אמרינן בפשיטות בגיטין דכל שבתו לרבו התם טעמא אחרינא הוא דאף אם יש לעבד חלק מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בעבד עברי לא שייך האי טעמא ודע דלדברי הגורסים הכל לעבד וילקח בהן קרקע היינו אפילו הצער והבושת כ"כ הרמב"ם להדיא ע"ש ודו"ק:
גמרא ואי ר"ש וכו' בשת נמי עד דמיכווין ליה דכתיב ושלחה ידה וכו'. ויש לדקדק מאי פריך דלמא שאני בשת דהאי קרא איצטריך לגופא דבעינן שום כוונה בבושת דלא תימא דלא בעינן כוונה כלל דומיא דשאר נזקין אבל לעולם כשנתכוון לזה ובייש את זה לית לן קרא למעוטי משא"כ בקטלא דקראי טובא איכא דצריך כוונה ע"כ אייתר לר"ש האי קרא דוארב לו למעוטי נתכוון לזה והרג את זה אחר זה ראיתי בקצת נוסחאות במשנה לקמן ופטור על הבושת עד שיהא מתכווין שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו הרי להדיא כדברי אלא שהתוי"ט כתב דמושלחה ידה לחוד קדייק עיי"ש א"כ א"ש דאכתי אייתר במבושיו וק"ל:
בתוספות בד"ה עד שיתכוון לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה עכ"ל. אף לפמ"ש בסמוך בשם התוי"ט דמושלחה ידה לחוד דייקינן דבעינן כוונה בבשת מ"מ יש לדקדק דלמא הא דס"ל לחכמים נתכוון לבייש הקטן וכו' נותן לגדול דמי בושתו של קטן היינו מהאי קרא דמבושיו דבלא"ה הייתי אומר דנותן לגדול דמי בושתו של עצמו דאף על גב דבעינן כוונה בבושת מ"מ סד"א דלא גרע מנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וה"ה לנתכווין לקטן ובייש את הגדול קמ"ל קרא דבמבושיו שאינו נותן אלא דמי בושתו של זה שנתכוון לו וצ"ע ודו"ק:
בד"ה אבל למישם וכו' ולא דמי לנתכוון וכו' עכ"ל פי' דכמו דהתם כו"ע מודו דכשנתכוון למידי דפטור עליה והרג בן חיובא דפטור וא"כ ה"נ לר"י דאין לעבדים בושת הו"ל לאו בר חיובא וכשנתכוון לו ובייש בן חורין דהיינו בר חיובא יש לו לפטור לגמרי ע"ז כתבו דלא דמי וק"ל:
תוספות בד"ה ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כו' וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דאמתני' לא מצי למיפרך ערום בר בשת הוא דאיכא למימר דמתני' איירי במקום שדרך לילך ערום כגון בבית המרחץ וכיוצא בו לכך חייב אבל בברייתא א"א לפ' כן דהא בכלל ביישו בבית המרחץ שמעינן ליה אלא על כרחיך דאיירי מהולך בשוק ערום וא"כ מקשה שפיר ערום בר בשת הוא אף אם סטרו ורק בו כיון שאינו מקפיד על בזיונו והא דמקשה בסמוך בבית המרחץ בר בשת היא משום דמשמע ליה בדברים שאין דרך להקפיד בבית המרחץ וק"ל:
בד"ה ביישו ישן וכו' אך קשה דבמסקנא דהכא משמע וכו' דמשום כסופא הוא עכ"ל. היינו ממאי דמייתי בסוף המסקנא סייעתא ממלתא דרבי דקטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו ואי ס"ד דמשום זילותא לעולם יש לו דלא שייך לחלק בין מכלמו ליה ומיכלם וק"ל:
בד"ה סומא אין לו בושת וכו' וכן משמע מתוך פי' הקונטרס עכ"ל. ויש לתמוה דהא כמו שפי' בקונטרס כאן מפרש לעיל בהדיא בגמרא בהיפך הדף וכן התמיה מהרש"א ונראה ליישב דלעיל אומר התלמוד דרך דחי' לפי מאי דבעי לאוקמי מתני' כר"י ודלא כר"ש משום דלשון המשנה שאמ' הכל לפי המבייש והמתבייש משמע לגמרי כר"י ולא כר"ש ועוד קי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ש ולהכי קאמר דאיכא לאוקמי כר"י ונאמר דר"י דקאמר סומא אין לו בושת היינו אם בייש אחרים אבל אם נתבייש חייב ולבסוף מסיק דאפ"ה לא מיתוקמא כר"י וא"כ לפ"ז לעולם איכא למימר דמלתא דר"י משמע דלגמרי אינו בבשת ל"ש אם בייש ל"ש אם נתבייש ועיקר כוונת תוספ' להוכיח דאף לפי האמת מודה ר"י דאם נתבייש חייבים עליו לכך לא הוי מצי לאתויי מגמ' דלעיל אלא מל' רש"י כאן שפי' להדיא מלתא דר"י דבבייש חבירו איירי ודו"ק:
גמרא חייבי מלקות אתי' רשע רשע ופרש"י במלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ויש לדקדק אמאי איצטריך למילף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ב"ד ות"ל דקרא דוהיה אם וכו' קאי על עדים זוממין כדדרשינן במס' מכות ובכמה דוכתי וא"כ מהאי קרא גופא ממעטי סומין דהא לא שייכי בעדים והדר ילפינן כל חייבי מלקות מעדים זוממין גופייהו דבכלל חייבי מלקות הם וי"ל דג"ש עדיפא ליה מיהו עפ"ז יש ליישב קושיית התוספות בד"ה ואין מיעוט וכו' דהקשו אמאי איצטריך דממילא איתרבו ולפמ"ש א"ש דאי לאו דאיתרבו סד"א למעוטי ולמיגמר חייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין אבל עכשיו דכתיב מיעוט אחר מיעוט ברוצח ילפינן אדרבא חייבי מלקות מחייבי מיתות דג"ש עדיפא ודו"ק. אלא דלר"י יש להקשות אמאי איצטריך בלא ראות למעט סומא ותיפוק ליה דנילף חייבי גלות מרוצח רוצח דחייבי מיתות ב"ד וחייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין וצ"ע:
תוספות בד"ה חייבי מלקיות וכו' לענין מחזירין לזכות כו' לא שייך כ"כ מלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ויש לדקדק הכא דבעי למיפטר סומא מחייבי מלקות אמאי לא סגי בהאי טעמא דמלקות תחת מיתה עומדת וצ"ל נמי דלא שייך כ"כ לענין זה האי טעמא וק"ל:
תוספות בד"ה וכן היה ר"י וכו' תימא א"כ מאי איריא וכו'. ונראה לר"י שחזר בו ר"י לבסוף וכו' עכ"ל. וקשה דכיון דר"י מעיקרא מג"ש דעיניך פטר ליה מבשת וא"כ ע"כ שקיבל האי ג"ש דעיניך מרבותיו דאין אדם דן ג"ש מעצמו וא"כ איך חזר בו לבסוף דא"כ קשיא האי ג"ש דעיניך למאי אתא ובשלמא אם נאמר דהא דקאמר ר"י סומא אין לו בשת היינו אפילו אם נתבייש א"ש דמוקי ג"ש להכי אבל למ"ש התוספות לעיל דבנתבייש מודה קשיא ויש ליישב:
גמרא אמר ר' יוסף מריש ה"א וכו' מ"ט דלא מפקידנא ועבידנא וכו'. וכתבו תוספות בסוף ר"ה דמכאן מוכח דמי שאינו מחויב בדבר ועושה אפ"ה יכול לברך ולא אמרינן דהוי ברכה לבטלה דא"כ אמאי קאמר ר"י דהוי עביד י"ט דלא מיפקד ועביד ות"ל שהיה מפסיד שכר כל ברכות המצוות אע"כ שהיה יכול לברך ע"ש באריכות דף ל"ג:
במשנה החובל בע"ע חייב בכולם חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. ויש לדקדק לדברי הגורסים לעיל הקוטע יד ע"ע של חבירו קאמר רבא נותן הכל לעבד וילקח בהם קרקע והיינו אפילו שבת קטנה וא"כ ה"נ כשחבל בו הוא עצמו למה לא יתן לו השבת קטנה המגיע לחלקו וילקח בו קרקע אמנם לפמ"ש שם הטעם שיש לעבד חלק בשבת היינו משום דמאן יימר שהיה הרב משתמש בו כל הימים וכמ"ש שם באריכות אם כן מה"ט לא מצינו לאפוקי ממונא מן הרב מספק כשחבל בו בעצמו:
תוספות בד"ה בעבד כנעני וכו' וא"ת והא ברפואתו חייב כדאמר פ"ק דגיטין עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ראיה מייתי דודאי התם אמרינן שפיר כיון שהחובל נותן ריפוי ע"כ היינו כדי שיתן להרופא שהרי אפילו אם הנחבל אומר הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי יכול לעכב כדלעיל וא"כ מקשה שפיר רפואתו דיליה הוא דבעי אתסויי ביה אבל הכא כשחבל בו רבו מאי פשיטותא שחייב לרפאותו דלמא פטור לגמרי אפילו לרפאותו ואין זה תימא שהרי מצינו שאפילו אם הרג עבד כנעני שלו אקיל רחמנא לגבי' שישנו בדין יום או יומים ונתן טעם כי כספו הוא ואם כן י"ל דה"ה לענין חבלה ועוד דבהדיא כתב הסמ"ע בסימן ת"כ ותכ"ד שאינו חייב מלקות על הכאת עבד כנעני שלו ע"ש וכ"נ מל' הרמב"ם והטור ועוד שיש לפוטרו מהקישא דקרא דאיתקש שבת לריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי כדלעיל ואם נאמר שזהו באמת בכלל מה שכתבו בסוף שיש לחלק בין חובל בעצמו לחבלו בו אחרים וכו' א"ש אבל אין הל' משמע כן ומלשון הטור ודאי יש לדקדק שאם חבל בו בעצמו אינו חייב אפילו ברפואתו:
בא"ד וא"ת ותפשוט ממתני' דיכול הרב וכו' וי"ל דהכא מיירי בזן את העבד עכ"ל. ויש לתמוה מאי ס"ד דלא איירי בהכי הא בהדיא דחה התם מלתא דרבי יוחנן ומוקי ליה ג"כ במעלה מזונות כי היכי דלא תפשוט שיכול הרב לומר וכו' וא"כ מאי אולמא הא דמתני' וי"ל דהיא גופא קשיא להו להתוספות מעיקרא דבעי התם למיפשט מדרבי יוחנן אמאי לא פשיט ממתני' דהכא וע"ז תירצו דמתני' דהכא וודאי מיירי בזן את עבדו דהכי אורחא דמלתא אבל התם מלתא דר"י משמע ליה דלא איירי כשרבו מעלה לו מזונות מדנקט בהדיא ואותו עבד ניזון מן הצדקה כדאיתא שם כנ"ל והמשך קושיית התוספות עיין במהרש"א:
גמרא בעי מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה וכו' ויש לדקדק אי נקט קטנה דוקא ולאפוקי נמי נערה דכיון שאינו יכול למוכרה ממילא אין הנזק דאפחתה מכספה של אב או דלמא דנערה נמי נזקה לאביה כיון שיכול למוסרה לקידושין ונקט קטנה למעוטי בגרות ונ"ל דדבר זה תלוי בסברת התוס' לקמן אם נפרש דעיקר האיבעיא היינו על פחיתת הכסף של קידושין ממילא דנערה נמי דינה כקטנה ואם נפרש כאידך תירוצא דהאי אפחתה מכספה היינו פחיתת המכירה עד שעת בגרות ממילא דנערה כיון שאין האב יכול למכרה נזקה לעצמה ותמיה ששום פוסק לא כתב כלום בזה וק"ל:
שם חבלה למי ונראה דהאי חבלה למי לא קאי אלא אנזק לחוד אבל צער וריפוי ובשת פשיטא ליה לר"א דהוי לעצמה וכדמשמע לקמן בהדיא דאפי' ר"א גופא לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה והיינו נזק לחוד ואפשר דמשבת נמי מיבעיא ליה דהיינו נמי בכלל אפחתה מכספה אבל צער וריפוי ובשת ודאי פשיטא ליה ובזה הסכימו כל הפוסקים וק"ל:
תוספות בד"ה כיון דאקני ליה רחמנא כו' פירש בקונטרס דכתיב בנעוריה כו' וקשה דבריש פ"ק דקידושין אמר דההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב עכ"ל. ולפענ"ד דברי רש"י ז"ל מוכרחין כאן לפי סברת בעל האיבעיא דאי ס"ד דאסיק אדעתיה הך סוגיא דקידושין דא"כ ע"כ מעשה ידי בתו גופא דלאביה לא ילפינן אלא מהקישא דבתו לאמה א"כ מאי קמיבעיא ליה חבלת בתו למי מי עדיף בתו גופא מאמה דפשיטא לן דלעצמה כדתנן במתני' דהכא דאפילו חבל בע"ע שלו חייב ליתן הכל חוץ משבת ור"א גופא מותיב לרב בסמוך מהך מתניתין אלא ע"כ דר"א בעל האיבעיא לא אסיק אדעתיה הקישא דאמה אלא יליף לה מקרא דבנעוריה ולפ"ז אה"נ דבתו עדיפא מאמה. ורב משני ליה הך סברא גופא דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד מסברא דנפשיה מהקישא דבתו לאמה כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן במימרא דר"י ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל דעיקר מילתא דרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא כו' מהקישא דבתו לאמה דייק לה א"כ ע"כ עיקר מיעוטא דכוותיה קא ממעט דאפילו עד שעת בגרות לא זיכתה תורה לאביה שבח חבלה:
תוספות בד"ה א"ל לא זכתה תורה לאב וכו' וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל אר"י והא בריש נערה משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הוי לאב עכ"ל. האי לישנא דפצעה בפניה אינו מל' הברייתא אלא ר"י בר חנינא מוקי לה הכי ובברייתא לא נזכר אלא שאין מוריש זכות חבלות של בתו לבנו וא"כ יש לדקדק מאי קושיא לרב דלמא רב מוקי לה בשבת והטעם משום דמעשה הבת נמי אינה של אחים כשמעתיה דרב התם אבל האב גופא ודאי זוכה בשבת כיון דמעשה ידיה שלו אבל בנזק דאפחתה מכספה לעולם דאב נמי לא זכה ויש ליישב וע"ש:
בא"ד וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות עכ"ל. והא דמקשה בסמוך מדקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה ולא מוקי לה בפחיתת כסף שעד ימי בגרות או בפחיתתה לקידושין לאידך תירוצא י"ל דמשמע ליה דחייבים ליתן לאביה כהנהו חייבים דאיירי ברישא והתם וודאי לא איירי בכה"ג דהא בנו קתני וק"ל:
בפרש"י בד"ה מן השבת בזמן שהוא שלו ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו עכ"ל. נראה מפירושו כגרסת הספרים לעיל גבי הקוטע יד ע"ע של חבירו נותן הכל לרבו והוכרח כאן לפ' כן דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי הכא מידי דכיון דבעבד גופו יש חילוק בין חבל בו הוא שאינו נותן לו שבת ובחבלו בו אחרים נותן אפילו השבת לעבד וילקח בהן קרקע א"כ מאי מקשה אדרב דאיירי בחבלו בה אחרים ולפרש"י ניחא דמשמע דהא בהא תליא לענין שבת כיון דמטעם מעשה ידיה נגעו בה מיהו לפי' המפרשים לעיל הכל לעבד נמי יש ליישב עפמ"ש שם הטעם וזה לא שייך בבת דאפילו מציאתה לאביה עיין מ"ש לעיל באריכות ואין להאריך כאן:
גמרא איתיביה החובל בבנו גדול וכו' מעיקרא ה"ל לאקשויי מהאי דהוי בתו אבתו ולמ"ש בסמוך בל' התוספות יש ליישב דמעיקרא ס"ד דרב בשבת נמי סבר דלעצמה והיינו מלישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה תורה אלא שבח נעורים וא"כ ע"כ האי ברייתא דכתובות שהביאו התוספות איירי בפחת הקידושין או פחת המכירה עד שעת בגרות כמ"ש תוספות וא"כ ה"נ דנקט בברייתא חייבים ליתן לאביה היינו נמי בפחת הנזק כה"ג וא"כ לא קשה לרב ועוד דאדרבה אידך ברייתא מסייע ליה דקתני החובל בבנותיו של אחרים קטנים יעשו להם סגולה וא"כ קשיין ברייתות אהדדי וע"כ הייתי מחלק בין פחת הקידושין וכו' אבל עכשיו דקאמר דמודה רב בשבת וא"כ ע"כ האי לישנא יתירא דרב דקאמר לא זיכתה התורה אלא שבח נעורים אתי למעט אפילו מה שהיא נפחתת לקידושין וברייתא דכתובות לא קשיא לרב דמוקי לה בשבת א"כ מקשה שפיר והא דלא ניחא ליה נמי לאוקמא האי ברייתא דהכא בשבת היינו משום דבע"כ איירי כשאינה סמוכה על שלחנו כדמוקי לה בסמוך ואם כן ס"ד דשבת ודאי דידה הוי דבעי מזוני והמתרץ השיב דאפ"ה מיתוקמא בשבת ולהעדפה כדמסיק וממילא בזה נתיישב הא דלא מקשה ברייתות דבסמוך אהדדי בלא מימרא דרב והיינו משום דהוה ידע לחלק בין סמוכה על שלחנו אלא למאי דמוקי לה בשבת מקשה ומכ"ש דא"ש לשיטת הרא"ש והרמב"ן דלמסקנת הש"ס לחלק בין גברא קפדנא אידחי נמי תירוצא דאביי דקאמר מודה רב בשבת עיין בדבריהם ודו"ק:
שם ה"נ בשבת ולפ"ז הא דקתני ברישא החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל באינך חייב וכ"נ מלשון התוס' לקמן ומלשון הרא"ש וכ"כ הרמב"ם להדיא דחובל בבתו חייב בצער וריפוי ובשת אם אינה סמוכה על שלחנו והיינו לשיטתו דפסיק כר"י וממילא דה"ה לרב אפילו בנזק ועיין ברמב"ן ובספר המלחמות שהאריך מאד ועיין עוד מזה בסמוך:
תוספות בד"ה והא מציאה כו' אבל לשמואל כו'. ולפע"ד דאף לשמואל מקשה שפיר ממציאה דנערה דלא שייך טעמא דמרצה אלא משום איבה וכן כתבו התוספות עצמם להדיא בכתובות דף מ"ז ע"א ד"ה משום איבה ודו"ק:
תוספות בד"ה וקתני ולא עוד וכו' וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת עכ"ל. כוונתם נראה דכיון דאיירי בשבת לחוד י"ל דלא שייך כיון דמעלמא אתי להו לא קפיד דבמה שהתורה זיכתה לו לאו בקפידא תליא מלתא וע"ז תירצו בתירוצם הראשון דכיון דנקט לבניו ובנותיו הקטנים של אחרים בחד בבא א"כ משמע דבחד גוונא נקט להו ואם כן כמו דבבנו יעשה סגולה היינו כל ה' דברים דלא שייך לחלק ה"ה בבתו הקטנה נמי בכל ה' דברים יעשה סגולה אפילו שבת ואם כן מוכח להדיא דאף במה שהתורה זיכתה לו לא קפיד לכך מקשה בגמרא שפיר אמאי דקתני ולא עוד ומשני בגמרא שאני התם דגברא קפדנא הוא שהרי אינן סמוכים על שלחנו לכך קפיד אפילו במידי דאתא מעלמא והיינו במה שהתורה זיכתה לו אבל במידי דלית ביה זכיה בגווה לא איכפת לן בקפדנותו ותדע דהא בבנו הקטן אמרינן דיעשה סגולה אף על גב דקפדנא הוא ולפ"ז מוכח להדיא דהא דאמרינן החובל בבתו הקטנה פטור היינו נמי משבת לחוד אבל בשאר דברים חייב כיון שאינן סמוכים על שלחנו דאף על גב דבמידי דחסר אמרינן דקפיד מ"מ כיון דלית ליה זכיה בגוויה אלא בשבת לחוד לרב ובנזק נמי לר"י ובאינך ודאי לא איכפת לן בקפדנותו ואין להקשות דא"כ לא הוי דומיא דרישא דחובל בבנו דהוי ע"כ בכל ה' דברים לא איכפת לן אי לא הוי דומיא כיון דלא נקט להו בחד בבא כנ"ל פי' הסוגיא לדברי התוספות להאי תירוצא קמייתא והרמב"ן בספר המלחמות פירש כל הסוגיא בע"ש ובברייתא בתרייתא דמיירי בסמוכים על שלחנו אמרינן להאי תירוצא דחובל בבניו ובנותיו של עצמו פטור מכל ה' דברים והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו במציאה אבל לתירוץ השני של תוספות אפילו בסמוכים על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו לא שייך לפטרו אלא משבת לחוד ועיין מה שאכתוב מזה בסמוך מיהו הרמב"ן הביא תוספתא דאיתא להדיא החובל בבניו ובנותיו פטור מכולן ודו"ק:
גמרא אמרי התם דגברא קפדנא וכו' כתב הרמב"ן דלפ"ז לא צריכינן תו תירוצא דאביי לעיל לאוקמי ברייתא בשבת דוקא אלא אפילו בכל ה' דברים והיינו משום דגברא קפדנא הוא ואפ"ה לא תקשי לרב דרב איירי נמי מגברא דלאו קפדנא לכך אמר דהכל לעצמה חוץ משבת ע"ש באריכות אבל זו הסברא דחוקה דמהיכא תיתי נאמר דמשום דגברא קפדנא הוא נזכה אותו במה שאין לו שום זכות כלל מן התורה ואינן סמוכים על שלחנו והוא נתן טעם לדבר כדי שלא ימסרה למנוול ומוכה שחין ועמ"ש בסמוך:
שם ור"י אמר אפילו פציעה וכו' לכאורה נראה דכל הסוגיא מיתוקמא לר"י בנזק ושבת כמו לרב בשבת לחוד וברייתא נמי בהכי מיתוקמא כדמעיקרא דקמייתא באין סמוכין על שלחנו והא דאחרים שחבלו חייבים ליתן לאביה היינו נזק ושבת משום דקפדנא הוא וברייתא בתרייתא בסמוכים על שלחנו והא דקתני קטנים יעשו סגולה אפילו נקבות היינו משום דלאו קפדנא הוא ומחיל במידי דאתא מעלמא ולא חסר אלא דלפ"ז קשה לתירוץ השני של התוספות לעיל דמטעם סמוכים על שלחנו לא שייך לפטור אלא משבת לחוד וא"כ ע"כ הא דקתני בברייתא החובל בבניו של עצמו פטור היינו משבת לחוד וא"כ לא הוי דומיא דבנותיו דוודאי פטור נמי מנזק לר"י כיון שהתורה זיכתה לו בחבלו בה אחרים כ"ש בחבל בה הוא עצמו ובמידי דחסר וודאי קפיד ודוחק לומר דלתירוצם השני לא איכפת לן אי לא הוי דומיא ואף ע"ג דבחד בבא נקט להו. אמנם כן מדברי כל הפוסקים וביותר מל' הרי"ף והרמב"ם שלא חילקו כלל בין גברא קפדנא או לא צ"ע כיון שכן עולה מתוך הסוגיות וברייתות לא מיתרצין בע"א לכך נלע"ד דלר"י לא צריכינן לחלק כלל בין גברא קפדנא או לא אלא נקטינן כללא כתירוצא קמייתא לחוד דכשאינן סמוכין על שלחנו וחבל בהם הוא עצמו חייב אבל כשסמוכים על שלחנו וחבל בהם פטור לגמרי והיינו מתקנת חכמים משום איבה כמו מציאה אבל כשחבלו בהם אחרים אין חילוק בין סמוכים לשאינם סמוכים לא לענין צער וריפוי ובשת דבשניהם הכל לעצמן כיון דמעלמא אתו ע"י צערא דגופא ואיהו לא חסר מידי ודאי מחיל אפילו סמוכים על שלחנו ומכ"ש כשאין סמוכים דמהיכא תיתי יזכה בהם ובהכי איירי ברייתא בתרייתא דקתני קטנים יעשו סגולה והיינו כ"א במאי דשייכי מריפוי וצער ובשת הכל לעצמן בין זכרים בין נקיבות אלא דבזכרים אפילו נזק ושבת לעצמו אבל בבת הנזק ושבת לאביה דבכה"ג ודאי קפדי אינשי דמידי דחסר בה מיקרי שבת דהא בעי למיזיינה ומהעדפה לא איירי אליבא דר"י ונזק נמי חסר בה דהא אפחתה מכספה ממש הן לענין קידושין הן לענין אם רוצה למכרה ואף על גב דלא הוי נקיבות דומיא דזכרים לא איכפת לן כיון דלא קתני הכא חיובא ופטורא אלא יתן מיד ויעשו סגולה ממילא ידעינן דכ"א במאי דשייך וכזה כתבו הרבה מהמפרשים וכל הא מלתא אפילו באינן סמוכים אלא דאפ"ה צריך לאוקמא האי ברייתא בסמוכים משום סיפא דקתני בבניו ובנותיו פטור והיינו בסמוכים דוקא ומכל ה' דברים כדכתיבנא אבל ברייתא קמייתא איירי באינן סמוכים לכן קתני דחובל בבנו חייב בכל דליכא שום טעמא למיפטריה ובבתו קתני פטור והיינו מנזק לחוד לר"י דעיקר חיוב חבלה סתם היינו נזק ופטור משום שהתורה זיכתה לו ומידי דחסר בה הוי וע"ז מסיק ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בה צריך ליתן לאביה והיינו נמי נזק שהתורה זיכתה לו דאף על גב דמעלמא אתיא מ"מ קפדי אינשי כיון דאפחתה מכספא ממש מידי דחסר בה מיקרי אבל שבת בין חבל בה הוא ובין חבלו בה אחרים יתן לה דהא בעיא מזוני כיון דאינה סמוכה על שלחנו ובזה נתיישב הכל לר"י ולא צריך לחלק בין גברא קפדנא וכמו שכתבתי הוא ממש דעת הרמב"ם למאי דקי"ל כר"י. והא דמקשה בגמרא מדקתני אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה דמשמע דאע"ג דלא חסר בה קפיד ולא אמרינן דשבת מידי דחסר בה מיקרי היינו לרב דוקא דלדידיה ע"כ ברייתא קמייתא דקתני חייבים ליתן לאביה לא איירי אלא בשבת לחוד דהא נזקה לעצמה וע"כ נמי דלא איירי בשבת גרידא דהא לעצמה בעיא למיתב כיון שאינה סמוכה על שלחנו אע"כ דלהעדפה קאמר וע"ז מקשה שפיר דלענין העדפה וודאי לא קפדי אינשי כיון דלא חסר בה דהא מדידה קא מיתזנא ומעלמא אתי לה ואין לו שום היזק דבלא"ה נמי אין יכול לכופה להעדפה לכך הוכרח לחלק בגמרא ולומר דגברא קפדנא קפיד אפילו בכה"ג אבל לר"י דמוקי ברייתא קמייתא דחייבים ליתן לאביה אנזק לחוד כדכתיבנא ומהעדפה לא איירי כלל וא"כ מנזק לא שייך להקשות דלא קפיד דודאי קפיד כיון דאפחתה מכספה כ"ז נ"ל ברור בע"ה בסוגיא דשמעתין ונתיישב הכל בעז"ה וכל לשון הפוסקים וכן הרא"ש דמחלק בין גברא קפדנא כנראה מדבריו והיינו נמי בהעדפה דאיירי בה אבל בנזק לא מחלק ולא מצאתי מי שמחלק והיינו נמי כדכתיבנא דנזק מידי דחסר בה מיקרי וכ"ע קפדי בה ועל לשון הרמב"ן לא יכולתי לעמוד על תוכן דבריו בזו הסוגיא מחמת שדברי בעל המאור נשמטו מספרי הדפוס ודוק היטב כי נכון הוא. מיהו בחידושי כתובות דף מ"ו העליתי דע"כ אב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה מהקישא דבתו לאמה לרב מיהו בלשון התוספות כתבתי שם דדוקא בניזונית הוי דאורייתא אבל באינה ניזונית לא הוי אלא מדרבנן והוי דומיא דשאר ז' דברים וכל זה אליבא דרב משא"כ אליבא דרבי יוחנן יש לומר דמסתמא ס"ל כרבי אליעזר דלית ליה הקישא דבתו לאמה אלא מקרא דבנעוריה יליף והיינו טעמא דרבי יוחנן דמחייב אפילו בנזק משום דבתו עדיפא מאמה ולפ"ז לרבי יוחנן הוי העדפה מדאורייתא לאב מכל שבח נעורים וא"כ שפיר יש לחלק בין נזק לשאר דברים ודוק היטב שהוא כפתור ופרח ליישב שיטת הרמב"ם והטור וק"ל:
בפרש"י בד"ה יצא עבד שאין לו אחוה עם ישראל שאין בא בקהל עכ"ל. והקשה הת"ח א"כ ממזר ופצוע דכא וכל הפסולים לבא לקהל לא יהיה להם בשת. ולענ"ד לק"מ דמ"ש רש"י שאין בא בקהל כוונתו דמשום שאינו בא בקהל ממילא א"א לעבד בשום ענין להיות לו אח ישראל אף מן האם שהרי אסור בישראלית ובתו אסורה לישראל א"כ בכל זרע עבד עד עולם א"א להיות להם אח ישראל אבל כל הפסולים ודאי חזינן שיש להם אחים ישראלים וזה פשוט בכוונת רש"י וק"ל:
תוספות בד"ה יהא עבד כשר לעדות תימא הא ילפינן וכו' וכ"ת דאתי אחיו ומפיק מג"ש א"כ גם מק"ו נפיק עכ"ל. והטעם דלא אמרי' באמת אתי אחיו מפיק מק"ו או מג"ש היינו משום דלא משמע דאחיו הוא ריבוי לרבות עבד משום דאחיו הוא במצות דמ"מ אין לו אחוה כישראל גמור אלא סברת חכמים דאחיו אינו לא ריבוי ולא מיעוט כיון דאחיו הוא קצת ובכ"מ שאנו רוצים למעטו נגד הסברא חיצונה צריך קרא להכי מקשה הש"ס לרבנן מנ"ל דפסולין לעדות ומסיק דיליף מק"ו וע"ז הקשו התוספות אמאי לא ילפינן מג"ש וכתבו דמג"ש לא שייך למילף והארכתי בזה כי היכי דלא תקשה אם כן לעיל לר"י דממעט עבד מבשת מאחיו אמאי לא אמרינן דיש לו בושת מג"ש דלה לה מאשה אבל לפי מ"ש לק"מ דכיון דלר"י אחיו מיעוט גמור הוא אתי האי מיעוט ומפיק מג"ש דלה לה ודו"ק. אמנם בעיקר קושיית התוספות נ"ל ליישב עפמ"ש בחידושי קידושין וגיטין דוודאי עיקר לה לה מאשה בשפחה כתיב ולא בעבד אלא דלענין מצות דמסברא יש לפטור בעבד דלאו בני ישראל נינהו ולא מיחייב אלא מג"ש דלה לה א"כ אין לחייבו אלא במה שהשפחה חייבת משא"כ לענין עדות לא שייך לפסול עבדים מג"ש דלה לה דלא כתיב אלא בשפחה כן נ"ל נכון ודו"ק:
תוספות בד"ה אלא תיתי מגזלן וכו' אין להקשות דנילף דממזר ופצוע וכו' שיהיו פסולים לעדות עכ"ל. והקשה הת"ח איך אפשר ללמוד בבנין אב כיון דלא משכחת צד השוה בכולם ע"ש ונ"ל דודאי שייך לומר הצד השוה שבהם שאינן ראוים לדון דיני נפשות דגזלן ועבד ואשה פסולים אפילו לדיני ממונות וממזר נמי פסול מיהא לדיני נפשות וכן פצוע דכא למאן דפוסל מי שאין לו בנים בסנהדרין:
גמרא לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי על בנים ש"מ וכו' ואין להקשות דהא בפ"ג דסנהדרין ילפינן מדכתיב בנים דבנים להדדי פסולים וכן מבנים לאבות ילפינן דבנים לעלמא פסולים והכל בפסול קורבה דמ"מ אף אי הוי כתיב אבות על בניהם נמי הוי דרשינן לכדהתם מדלא כתיב אבות על בן וכן בן על אבות דזה עיקר הילפותא דהתם וכן ליכא למימר דכולי' להכא הוא דאתא למעט עבד דאכתי לכתוב אבות על בן ואפ"ה נמעט עבד מדלא כתיב על בנו דהכי לישנא דקרא לגבי פסול בן לאב כדקאמר הכא בעל בניהם אע"כ דתרתי שמעת מיניה וק"ל:
גמרא אמר רב יוסף בשלמא אי הוי תני איפכא וכו' וקשה ממ"נ מאי קסבר רב יוסף אי שמיעא ליה דר"י משמיה דשמואל ס"ל לגמרי כר"ל בדין קנין פירות א"כ אמאי דחי דמההיא ליכא למיפשט דמ"מ הא ס"ל לר"ל בכל דוכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא מייתי בפ' י"נ דפליגי ר"י ור"ל נמי במוכר שדהו לפירות לענין בכורים ואם נאמר דבהאי מלתא לחוד שמיעא ליה לר"י דשמואל ס"ל כר"ל והיינו משום דלישנא דמתני' דייקא כר"ל דנקט סתמא מכר הבן וכו' עד שימות האב משמע דכי מיית האב מיהו מכורים ל"ש אם מת הבן בחיי אב וכו' וכן משמע הלשון דקאמר זו אינו דומה למשנתינו משמע דאי הוי דמי' הוי פשיט לה שפי' ממתני' גופא ולא ממימרא דר"ל א"כ אכתי קשה דהא בפ' י"נ מסיק וצריכא דאי איתמר בההיא משום דאבא לגביה בריה אחולי אחיל וכו' א"כ אמאי מהדר ר"י אטעמא בהא דקאמר שמואל זו אינו דומה למשנתינו דלמא היינו טעמא דלא דמי דדוקא התם קתני במתניתין דכי מיית האב קנה לוקח אפי' מת האב בחיי הבן משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ אמרי' דמסתמא כשנתן לבנו הקרקע נתן לו ג"כ חלק בגוף הקרקע שיוכל למכרה אבל הכא בשמעתין לא שייך ה"ט דלכאורה משמע דר' אבא לא היה אביו של ר' שמואל בר' אבא מהגרוניא אלא בנו חורגו היה שכן הל' משמע דקאמר והות נסיבא וכו' ועוד דקרי ליה רבי שמואל בר אבא מהגרוניא ולא קרי ליה ר"ש בריה דר' אבא ועוד דאף אם נאמר שבנו ממש היה אכתי לא שייך לומר אבא לגבי בריה אחולי אחיל שהרי הוא עומד ומערער משא"כ התם דאיירי שהאב מת ואנן הוא דאמדינן דעתיה ועוד דהכא רבי אבא גופא לא היה הנותן ולא שייך לומר שיפה כוחו כמו התם ויש ליישב דאף על גב דקאמר התם צריכי על שני הצדדים מ"מ פשיטא ליה לרב יוסף דהאי סברא דלגבי בריה נפשיה עדיף עדיפא יותר מסברת אבא לגבי בריה אחולי אחיל וא"כ סבר ר"י דאדרבא יש ללמוד בק"ו ומה התם דשייך לומר לגביה בריה נפשיה עדיף ליה וא"כ מסתמא כשנתן הגוף לבנו שייר לעצמו זכות בגוף שלא יוכל הבן למכור אפ"ה אמרינן דקנין הפירות של אב לאו כקנין הגוף דמי מכ"ש הכא דלא שייך לומר נפשיה עדיפא ליה ושייר לעצמו חלק בגוף שהרי אין לו שום חלק בגוף כלל בחיי אשתו ועוד שהוא לא היה הנותן ומה יש לו לעשות וא"כ פשיטא היה לנו לומר דקנין פירות שלו לאו כקנין הגוף דמי לכך מהדר רב יוסף אטעמא אחרינא דאינו דומה למשנתינו ודו"ק אח"ז מצאתי בתוספות פ' השולח שתירצו על קושייתם שהקשו ג"כ כאן דבאמת לא קי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ג דמי אלא דוקא בכותב נכסיו לבנו משום דאב לגביה בריה אחולי אחיל וזה ממש כדברי אלא דלפמ"ש דמסוגיא דשמעתין לא משמע כן א"כ א"ש שלכך לא הביאו התוספות כאן זה התירוץ ודו"ק:
תוספות בד"ה הכי אמר שמואל כו' וא"ת והיאך מצא ידיו ורגליו כו' וס"ל הכא דלאו כקנין הגוף דמי כו' וכן קשה לרבא עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך לא הוי קשיא נמי קושיית התוספ' די"ל דוקא הכא קאמר שמואל דלאו כקנין הגוף דמי גבי מכר הבן משום דאבא לגביה בריה אחיל וכן בשמעתין נמי גרע כח הבעל משום דלא שייך למימר נפשיה עדיפא ליה כדכתיבנא אבל באחין מצי סבר דכקנין הגוף דמי משום דלא שייך לומר דמחלי להדדי ואדרבא שייך לומר נפשיה עדיפא דאלים כח הפירות דילי' ומכ"ש דלא קשה לרבא דהא לא פסיק הלכתא כר"ל בפרק החולץ אלא בהך דמכר הבן כו' וי"ל דלענין בכורים לא שייך כלל לומר דנפשיה עדיפא:
בד"ה באושא התקינו כו' וי"ל דאיצטריך להיכא דכתב לה כו' עכ"ל. בפ' החולץ ובפרק חזקת משני התוספ' שינויא אחרינא דקנין פירות דבעל לא חשיב כקנין פירות דעלמא ע"ש אבל הכא בשמעתין לא שייך לתרץ כן דבכולה סוגיא אמרינן דבכה"ג נמי שייך פלוגתא דר"ל ור"י וק"ל:
בד"ה אמר רב אידי כו' וי"ל דההיא אמנה ומאתים קאמר דפשיטא בהנהו דאפילו מכרה עכ"ל. ומה שלא כתבו דמנה ומאתים אינה יכולה למכור משום דאסור להשהות אשתו בלא כתובה דהא אמרינן לקמן מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מה"ט תוכל למכור דאי מגרש לה אתי הלוקח וגבי לכתובתה מיניה וק"ל:
בגמרא אמר אביי כו' טובת הנאה לאשה הוי כו' ומסיק רבא טעמא משום דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתבו התוספות דהאי פירא דפירא לא דמי לאותן דמס' כתובות דהתם אמרינן דילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות משא"כ הכא אין לבעל בהם כלום וכתב מהרש"א הטעם משום דלית ליה פסידא לבעל ומעלמא אתי ע"ש באריכות ולפ"ז לא היה צריך אביי לחלק בין נ"מ לנצ"ב לדחויי דליתא לתקנת אושא אלא המ"ל בפשיטות דהא דלא אמרינן דתזבין כתובתה לגמרי היינו משום דמצי למימר אי הוית מזבנית לכתובתיך בעל הוי שקיל מינך דלה"ט משמע דדמי הכתובה גופא ודאי לבעל הוי דלא הוי פירא דפירא ונהי דמעלמא אתי מ"מ אית ליה פסידא לבעל כיון שע"י כך מפקעת ירושתו ממנו משא"כ בטובת הנאה דכתובה ומיהו יש לדחות כיון דבכה"ג דינו שילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות א"כ אותן מעות יש להם לעדים זוממין לשלם כמה אדם רוצה ליתן שיהיה הקרקע שלו לעולם והפירות לאחר מיתה וזה שוה יותר מדמי טובת הנאה גרידא ועוד יש לתרץ בענין אחר אבל אי קשיא הא קשיא בסמוך דמקשה אמתני' דהחובל תזבין נ"מ ותתן ליה אי ליתא לתקנת אושא ומאי קושיא הא אי תזבין לנ"מ סוף סוף הבעל שקיל מינה המעות ולא הנחבל דהא משועבדים לבעל לאכול מהם הפירות כמו בנכסי מלוג עצמן מיהו י"ל דמ"מ דייק שפיר מדנקט במתני' פגיעתן רעה ולא שקיל מידי אלא לכשתתאלמן או תתגרש ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אף אם תמות היא בחיי בעלה אתא הנחבל וגובה דמי נזקו מנ"מ שלה כיון שהם משועבדים לו ונהי דבחיים לא הוי מצי שקיל משום פירות דבעל אבל לאחר מותה לא תקנו לו פירות אע"כ דאיתא לתקנת אושא דבעל הוי כלוקח ראשון וא"כ הוא קודם לשיעבודו של הנחבל אלא מל' הגמרא דקאמר ותזבין נ"מ ותתן ליה לא משמע כן לכך נראה דמאן דס"ל טובת הנאה לאשה מטעמא דפירא דפירא ה"ה בנ"מ גופא ובנצ"ב נמי שייך ה"ט דמאן דס"ל שתוכל למכרם הדמים לעצמה לגמרי ואף על גב דאית ליה פסידא לבעל שמפקעת ירושתו לא איכפת לן בזה ומה"ט גופא דלא תקנו לו פירות לאחר מותה ומ"ש מהרש"א דבאית ליה פסידא תליא מלתא היינו אי אית ליה פסידא בחיי אשתו דוקא משום איבה כנ"ל ודו"ק:
שם ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נ"מ ותתן ליה. ויש להקשות למאי דמוקי בסמוך למתני' כר' מאיר ומשמע מל' התוספות ד"ה כל לגבי בעלה כו' דהכי מסקנא דמלתא דכר' מאיר אתיא א"כ מאי דייק כאן דאיתא לתקנת אושא דהא שמעינן ליה לר"מ לקמן דס"ל ק"פ כק"ג דמי וא"כ אי נמי ליתא לתקנת אושא אינה יכולה למכור הנ"מ משום ק"פ דבעל וכמ"ש התוספות לעיל ד"ה באושא התקינו ויש ליישב משום דלהא מלתא לא ניחא לתלמודא לאוקמא כר"מ לענין ק"פ כיון דהוי דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי אבל באסור להשהותה סתם ר' כוותיה משום דהכי הלכתא ודו"ק:
בגמרא וליטעמיך נהי נמי דאיתא לתקנת אושא כו' תיזבין נכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה כו'. ולפענ"ד יש לתמוה טובא אהא דמשמע הכא בפשיטות דאפילו אי איתא לתקנת אושא ולא מצי מזבנא לנכסי מלוג לגמרי אפי' הכי מצית לזבנה מהשתא בטובת הנאה דהיינו לכשתתאלמן או תתגרש ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דמסכת כתובות פ' אף על פי דף נ"ט ש"ס ערוכה בסוגי' דאמרה יקדשו ידי לעושיהן ולפי המסקנא שם דהדר ביה הש"ס מההיא אוקימתא דיקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשא דלמאי דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מצי מקדשו להו מהשתא לא חיילי אף לכי מיגרשא דאף על גב דגופה שלה כיון דפירות דבעל הוי אינו חל כיון דאין בידה לגרש את עצמה לעולם וא"כ ה"נ דכוותיה דבכל הש"ס משמע בפשיטות כיון דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל כ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל וחזרתי על כל הצדדים למצוא מקום יישוב לדברי אלה ולא מצאתי דהא בהדיא מדמיא לה הש"ס מעיקרא לההיא דשדה ואפ"ה אסיקנא בקושי' משום דאין בידה להתגרש וא"כ ה"נ דכוותיה (ולכאורה נ"ל ליישב דשאני סוגיא דהכא כיון דמשועבדת מדר' נתן ואנן קיי"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה משועבד מדרבי נתן אלא דלפ"ז תקשה מיהת לשיטת הפוסקים דהיכא דשייך שיעבודא דרבי נתן אינה יכולה למחול ומפרשי ליה לסוגיא דהכא בענין דלא שייך שיעבודא דר' נתן כמו שכתב הש"ך בשם הפוסקים כ"א לפי שיטתו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה) והנראה לפענ"ד בזה משום דקושיית הש"ס דהכא דקאמר ולטעמיך היינו לטעמא דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דאיירי בה בהך סוגיא דתנינא לתקנת אושא ור"ה בריה דר' יהושע גופא הוא דמוקי לה התם באומר יקדשו ידי לעושיהן ורב פפא אסיק לה לאוקמי אוקימתיה דר"ה ברד"י דנהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו היכא שאין הגוף והפירות בידו משא"כ באקדשה ידיה נהי דהפירות לבעל כיון שהגוף שלה שפיר מקדשה דשלב"ל וה"ה הכא נמי דכוותיה דמצית מזבנה לה ודו"ק. ובזה ניחא ל' רש"י דמשנתינו והביאו הגהת הרא"ש לפסק הלכה דאוקי מתני' בדאית לה נכסי מלוג ולכאורה הוא נגד הש"ס ולפמ"ש א"ש דדבריו עולה כהלכה לפי מאי דמסיק הש"ס התם דליתא להך אוקימתא דר"פ ור"ה ברד"י דיקדשו ידי לעושיהן והיינו משום אתקפתא דרב אשי דאין בידה לגרש את עצמה לעולם מש"ה לא מצי מקדיש להו ה"ה הכא דלא מצית מזבין להו ונראה דמש"ה השמיטו הרמב"ם והרי"ף ז"ל ומפרשי מתני' בכל ענין ודברי החולקין צ"ע אם לא שנאמר דס"ל דסוגיא דהכא לא איירי מצד המכירה אלא מצד השיעבוד ושיעבודא ודאי חל אפילו על דשלב"ל מצד שיעבוד הנחבל אלא דלפ"ד הא נמי ליתא דהא מסיק הש"ס בסמוך דטובת הנאה לא דמי לשאר שיעבוד גמור דמילי נינהו משום דשיעבוד לא הוי אלא בדבר שהוא עומד בשווי' ממש משא"כ בדבר הספק כטובת הנאה הוי מילי ולא חל השיעבוד דטובת הנאה ודאי לא הוי ממון גמור אלא דהש"ס מקשה בסמוך מילי דמזבין בדינרי נינהו ולפמ"ש בסמוך שאינו ראוי למכור משום דבשלב"ל תו לא הוי מילי דמזבין בדינרי וממילא נמי לא חל השיעבוד ודוק היטב:
שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה כו' ולמאי דפרישית בסמוך ה"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי למסקנא דפרק אף על פי למאי דמסקינן התם דכל דלא מצי מזבין לה מהשתא לא מצית נמי לזבין לכשתתאלמן או תתגרש אלא דהאי שקלא וטריא נמי לר"פ ולר"ה בריה דר"י קיימי משא"כ אליבא דהלכתא במסקנא דהתם בלא"ה לא מצי מזבין אף על גב דבכמה דוכתי אשכחן דאשה מוכרת כתובתה לאחרים היינו במשכון או בשוויה דלא מצי למיהדר כמו שכתבו תוספות אבל בקושיית הש"ס דהכא א"א לומר כן כמו שכתבו התוספות דאין ב"ד יכולין לכופה לענין מחילה:
שם ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה. האי לאו בתקנת אושא תליא מלתא ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין ואפשר דקאי למאי דדחי בסמוך ולטעמיך תזבין לנ"מ ותתן ליה דמשמע דפשיטא לתלמודא דטובת הנאה לאשה הוי ולא לבעל א"כ מקשה שפיר תזבין לכתובתה בטובת הנאה אבל בלא"ה היה אפשר לומר דהא דלא מזבנית כתובה בטובת הנאה היינו משום דלבעל הוי וממתניתין דמכות אין ראיה די"ל שאני התם משום רווח ביתא וק"ל:
שם אמרי כל לגבי בעלה ודאי מחלה. נראה דאפ"ה צ"ל דאיירי באשה שאין לה נ"מ דאי יש לה תזבנה לנ"מ בטובת הנאה ותתן לו כ"כ הרא"ש להדיא והטעם נ"ל דדוקא בכתובה שייך מחילה כיון שהכתובה חוב הוא על הבעל וה"ל כמוכר שטר חוב שיכול למחול אבל בנ"מ ובנצ"ב שגוף הקרקע שלה לא שייך מחילה ואין לחוש נמי שתתן לבעלה במתנה דודאי לא תחול המתנה כיון שהמכירה קדמה להו ובחנם השיג בשלטי הגבורים על הרא"ש:
תוספות בד"ה כל לגבי בעלה כו' וא"ת כיון דאתיא כר"מ כו' א"כ לא תהא רשאי למחול כו' כדאמרינן המוכר ש"ח וחזר ומחלו כו' עכ"ל. וקשיא לי דמ"מ מאי קושיא דלמא הכא לא שייך דינא דגרמי כיון שאינה מוכרת מרצונה אלא דקושיית הגמרא שיש לב"ד לכופה שתמכור כדי להגבות לנחבל וע"ז מצינן שפיר למימר שאם יהיה הדין כן לכופה אז תמחול לבעלה מיד אחר החבלה וא"כ לא תוכל למכור אח"כ כתובתה בטובת הנאה כיון שכבר מחלה וא"כ לא שייך הכא כלל דינא דגרמי כמו במוכר שטר חוב ואף על גב דלשון הגמרא משמע שתמחול אחר המכירה היינו לפי לשון המקשה אבל באמת ממילא מתורץ הכא הכל כדכתיבנא וצ"ע:
בא"ד ומיהו מצי למימר דאפילו הכי לא תחוש ותמחול כו' אע"ג דלכשתתאלמן כו' מכל מקום חשיב ליה אטרוחי בי דינא עכ"ל והתמיה מהרש"א אמאי חשיב ליה אטרוחי ב"ד כיון שהנחבל גובה חובו מיד והלוקח נמי אדעתא דהכי לקחה כדי שיגבה לאחר שתתאלמן או תתגרש ואם כן עכשיו נמי שתמחול אכתי יגבה לכשתתאלמן או תתגרש מדינא דגרמי ע"ש באריכות וכתב ליישב בדוחק גדול. ולענ"ד דלק"מ דודאי אם תמחול מפסדינן לההוא גברא בידים דנהי שלקחה מתחלה לגבות כשתתאלמן או תתגרש מ"מ באותו פעם יגבה כל דמי הכתובה בבירור אבל כשתמחול לבעלה ותפסיד כתובתה נהי דחייבת לשלם מדינא דגרמי מ"מ הרי אין לה לשלם ולכשתתאלמן או תתגרש נמי לא תשלם שהרי אין לה לא כתובה כיון שמחלה ולא נ"מ דבכה"ג איירי מתני' ואי משום דלכשתתאלמן או תתגרש שמא תתעשר או יפלו לה נכסים ממקום אחר הא לא שכיחא ומאן יימר ועוד שמא תחזור ותנשא לבעל וא"כ ודאי מפסיד הלוקח ובכה"ג לא הוצרכו התוספות לפרש אלא דעיקר קושייתם היה מהיכא תיתי נאמר שתמחול ולא תחוש לעצמה שתצטרך לשלם לבסוף מדינא דגרמי ע"ז כתבו התוספות שפיר שהיא אינה חוששת בזה כיון שאין לה עכשיו ולשמא תתעשר באלמנותה ודאי לא חיישינן וכדאמרי אינשי בוצינא טב מקרא וטוב לה למחול לבעלה כל זה נ"ל ברור בעז"ה ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אלא דקשיא למ"ש תוספות בסמוך דלר"מ לא תוכל למחול משום דאסור להשהותה אא"כ יכתוב לה כתובה אחרת או יגרשנה ויחזור וישאנה א"כ לעולם לא תפסיד המנה ומאתים וצריך לי עיון עוד ויש ליישב דשמא תמכור הכתובה החדשה לאחר בטובת הנאה:
בא"ד וא"ת כיון דלגבי בעלה ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה עכ"ל. והמשך קושיא זו לדבריהם הקודמים דוקא דבלא"ה היה אפשר לומר דהתם כיון דלית ליה פסידא לבעל ורווחא דאיתתא הוא א"כ יכתוב ללוקח שטרא בשמיה ואז לא תוכל למחול משא"כ הכא גבי נחבל דפסידא דאיתתא הוא לא ירצה הבעל אבל עכשיו שכתבו התוספות בהכרח שאינו יכול לכתוב שטר אחר דא"כ יהיה אסור להשהותה מקשה שפיר וק"ל:
בגמרא וכ"ת זבינא ניהליה לההיא דחבלה ביה כו' דאי מחלה לגבי בעל לא מפסיד כו'. הקשו הקדמונים איך תוכל למחול דכיון דזבינתא לנחבל גופא הרי הבעל משועבד לנחבל מדר' נתן דנחבל בעל חוב הוא וקי"ל דבשיעבודא דר"נ אין הלה יכול למחול אם אין לו לשלם ממקום אחר עיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו באריכות ומה שתירצו בזה והוא ז"ל תירץ דשאני הכא דכל השקלא וטריא דגמרא דתזבין לכתובתה בטובת הנאה לא איירי כלל משיעבודא דר"נ דא"כ הרי לא יגבה הנחבל דמי נזקו אלא לכשתתאלמן או תתגרש ובכה"ג מתני' נמי קתני נתגרשה חייבת לשלם ואפ"ה קרי ליה פגיעתן רעה כיון שעכשיו אינו גובה כלום וע"ז מקשה בגמרא דתתן לו כתובתה עכשיו ע"פ השומא בטובת הנאה וא"כ הוי כגבוי ועומד דמי נזקו מאותו שעה כיון דלכשתתאלמן יטול הרבה יותר מדמי נזקו וא"כ לפ"ז תיכף כשנתנה לו האשה כתובתה הרי יצאתה ידי חובתה לגבי הנחבל ואין לו עליה כלום בין אם יגבה מבעל לבסוף או אם לא יגבה כגון שתמות בחייו או שיעני דעיקר הפרעון שלה בטובת הנאה גופא וממילא לא שייך תו שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ומעכשיו ה"ל כלוקח דעלמא וא"כ יכולה למחול כמו במוכר שט"ח לחבירו עכ"ל הש"ך ושפתים יישק משיב דברים נכוחים ודו"ק. אלא דאכתי יש להקשות על דבריו מתחלת הסוגיא דמשני מילי נינהו ומילי לא משעבדי מעיקרא מאי קסבר הא עיקר שיעבודא דר' נתן הוא בכה"ג ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין כתובה לשאר חוב כמ"ש הר"ן והרשב"א ואכתי תיקשה על הש"ך שהרי דחה דבריהם אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דמשני טובת הנאה מילי נינהו היינו משום שהוא בספק ולא דמי לשאר שיעבוד גמור א"כ יתיישב הכל לנכון בפשיטות גמור דהא דמשני הש"ס דלא מצי' מחלה היינו דמש"ה לא הוי מילי דמזבנא בדינרי וממילא דהדר ה"ל מילי ולא שייך שיעבודא דר"נ דמכר אין כאן שיעבוד אין כאן כנ"ל נכון ודו"ק:
בתוספות בד"ה ואפי' מחלה לגבי בעל לא מפסיד וא"ת והא ודאי מפסיד כו' וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי יפסיד הא צריכה לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש תוספות לעיל עכ"ל. וע"ש באריכות ולפמ"ש ליישב קושיית מהרש"א לעיל ה"נ לק"מ דודאי יפסיד דכיון שתמחול כתובתה לבעלה א"כ כשתתאלמן או תתגרש נהי שצריכה לשלם לו מדינא דגרמי מ"מ לא יהיה לה ממה לשלם כיון שאין לה כתובה ולא נ"מ ונצ"ב והכל כדכתיבנא לעיל משא"כ אם לא תמכור כתובתה בטובת הנאה בודאי יגבה חוב דמי נזקו מכתובתה לכשתתאלמן או תתגרש ואין להקשות למה לא נאמר דאף אם לא תמכור לו כתובתה אפ"ה תמחול לבעלה כדי שלא יוכל הנחבל לגבות לכשתתאלמן הא ליתא דדוקא אם כופין למכור בטובת הנאה שאז מפסדת כתובתה לגמרי ע"י דמי טובת הנאה שהוא דבר מועט דמסתמא אין עולים יותר מדמי החבלה מדאמרינן דבכה"ג לא הוי פגיעתה רעה וגובה נזקו בכה"ג חיישינן שתמחול אבל אם אינה מוכרת בטובת הנאה מהיכא תיתי נאמר שתמחול לבעלה כיון שדמי כתובתה נפיש מדמי החבלה וטוב לה יותר שלא תמחול ותשלם לבסוף דמי החבלה שלא תהיה לוה רשע והמותר יהיה שלה וכ"מ להדיא מל' רש"י לעיל דהא דאמרינן שמוחלת לבעלה היינו משום דבע"כ כייפינן לה למכור וזה נ"ל ברור ודו"ק:
בד"ה כך מוכרת כתובתה כו' אע"ג דאינה יכולה למחול כתובתה לבעלה לר"מ עכ"ל. הכא אכתי לא איירי מטעמא דאסור להשהותה אלא בלא"ה נמי אין מחילתה כלום לר"מ מטעמא דה"ל כמתנה על מה שכתוב בתורה וכדאיתא בפ' אף על פי כנ"ל אלא דצ"ע שהרי כתבו דבכתבה לו התקבלתי מהני אפילו לר"מ וק"ל:
בגמרא הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד. ויש לדקדק למ"ש התוספות הטעם משום דב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון שכבר חל שעה אחת תו לא פקע א"כ הא בבעל בנכסי אשתו לא שייך ה"ט שאפי' שעה אחת אינו חל דהא משועבד לו לפירות ועוד דלמאי דמדמה שיחרור להקדש א"כ משמע דלפי סברתינו עכשיו תוכל האשה להקדיש נ"מ שלה ולהפקיע הפירות מיד הבעל כמו שיכולה לשחרר והא ודאי ליתא דהא יש לו מיהא ק"פ ואדרבה בכולה שמעתין משמע דקנין הבעל עדיף טובא מק"פ דעלמא ואפי בק"פ דעלמא נראה פשוט דאף למאי דקי"ל דלאו כקנין הגוף דמי אפ"ה אין הלה יכול להקדיש ותדע דהא מוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג חשבינן ללוקח בפ' השולח ק"פ וא"כ וכי ס"ד שהמוכר יהיה רשאי להקדיש השדה ולהפקיע המקח מן הלוקח זה דבר שאין עולה על הדעת כלל א"ו דשאני התם כיון דמשועבד ללוקח מיהא לפירות א"כ בבעל כ"ש דנימא הכי ומיהו למ"ש רש"י והתוספ' דבקדושת דמים אפי' בב"ח דעלמא אין מפקיע מידי שיעבוד א"כ לק"מ ממוכר שדהו דהא קדושת דמים הוא אבל שיחרור דמי לקדושת הגוף ובזה נתיישב מ"ש רש"י ותוס' כאן לחלק בין קדושת דמים כו' ודו"ק:
שם והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל. פי' משום דכלוקח שויוה רבנן וכן פירש רש"י פרק אע"פ:
בפרש"י בד"ה איש ואשה אפילו מכרו שניהם ביחד עכ"ל. ואף על גב דבפ' חזקת קאמר בגמרא דכי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו אתיא איהי ומפקא וכן להיפוך אבל מכרו תרווייהו לעלמא לא מ"מ איכא התם שינויא בתרא דמשמע דאמימר אפי' בזבנו תרווייהו איירי ע"ש וכן משמע בסוגיא דשמעתין וכמו שיתבאר בסמוך:
בתוספות בד"ה ר"מ אומר כו' ואף על גב דגבי שן ועין כו' משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי מוקי בסמוך מילתא דאמימר דאיש ואשה שמכרו כר"א הא כר"מ נמי מצי אתיא מה"ט גופא דס"ל לא לאיש ולא לאשה עכ"ל. ולענ"ד דלק"מ דלר"מ כיון דטעם דיליה משום שאין לו כח לשחרר הגוף של אשה א"כ משמע להדיא דאם שיחררו שניהם יחד ודאי הוי משוחרר וכן במכירה אם מכרו שניהם מכור וא"כ לא אתיא מימרא דאמימר כוותיה דלאמימר אפי' מכרו שניהם לא עשו כלום והיינו כמסקנא דאידך שינויא דפרק חזקת והיינו כסוגיא דשמעתין דהתם נמי קאמר ואיבעית אימא אמימר דאמר כר"א ופירושו במאי דקאמר שאפילו מכרו שניהם אינו כלום ע"ש ולכך צריך לאוקמי כר"א דוקא דלדידיה אפי' שיחררו שניהם אינו משוחרר והיינו כדמסיק טעמא זה לפי שאינו תחתיו כו' וכמ"ש התוספ' להדיא בסוף הדיבור וא"כ ה"ה למכירה דילפינן משיחרור כמ"ש התוספ' לקמן ודו"ק:
בא"ד והר"י בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן ק"פ כק"ג דמי לאו היינו ק"ג גרידא שהרי היא יש לה ק"ג ואפ"ה אינה יכולה לשחרר אלא אמרינן ק"פ כק"ג עם הפידות דמי. ולפי הר"י בר"ב צ"ל דטפי נתיפה כח הבעל למאן דס"ל ק"פ כק"ג דמי מלמאן דאית ליה תקנת אושא דהא לתקנת אושא אמרינן לעיל דאינן יוצאין לא לאיש ולא לאשה והכא אמרינן דיוצאין לאיש וק"ל:
בא"ד ולעיל גרסינן ואבע"א כ"ע לית להו תקנת אושא והכא בפלוגתא דהני תנאי עכ"ל. כוונתם דל"ג הכא בק"פ פליגי כמו לפירוש קמייתא דאי גרסינן דבק"פ פליגי דברייתא דלא לאיש ולא אשה סברה דק"פ כק"ג דמי א"כ ע"כ היינו כר"מ דמסיק טעמא להדיא דק"פ כק"ג דמי אבל לפי' הר"י בר"ב מוכח דמאן דס"ל הכי סובר דיוצאין לאיש לכך כתבו דלא גרסינן לה אלא בפלוגתא דהני תנאי וא"כ ע"כ היינו ר"א ודו"ק:
בא"ד ומש"ה קאמר דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם כו' עד סוף הדיבור. דבריהם אלו תמוהים מאד דמאי קשיא להו עכשיו להאי פירושא טפי מאי דקאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא מלפירושא קמייתא דהא באמת צ"ל דכ"ע סברי לתקנת אושא דברייתא דלאשה ולא לאיש ע"כ סברה הכי וא"כ ע"כ דאידך ברייתא נמי ס"ל הכי כי היכי דלא ליהוי כתנאי כסוגית הש"ס בכ"מ ונלע"ד דיש ליישב שתוספ' הביאו בזה ראיה לפי' הר"י בר"ב משום דיש להקשות אמאי קאמר דכ"ע לית להו תקנת אושא ולא קאמר דכ"ע אית להו תקנת אושא אלא דאידי ואידי איירי קודם תקנה אבל לפי' הר"י בר"ב דהני תנאי היינו ר"א וא"כ לדידיה ע"כ דליתא לתקנת אושא לגמרי כיון דלעולם אפי' מכרו שניהם אינו מכור וכדמסקו התוספ' דלא שייך כלל תקנת אושא וא"כ כיון דר"א ע"כ לית ליה תקנת אושא א"כ צ"ל דאידך תנא נמי לית ליה כי היכי דלא ליהוי כתנאי תקנת אושא. ועי"ל דלר"מ לא שייך לישנא דלית ליה תקנת אושא כיון שמ"מ הדין דין אמת דהאשה שמכרה הבעל מוציא מטעמא דק"פ כק"ג דמי ומאי נ"מ אי הוי משום תקנה או מדינא ומ"ש התוספות לעיל דנ"מ היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אפשר דלא משמע להו עכשיו ואין כאן מקומו להאריך בטעמים שיש לדחות התירוץ דלעיל אבל לפי' הר"י בר"ב א"ש דלר"א ליתא לגמרי לדינא דתקנת אושא דלדידהו אם מכרו שניהם מכור ולדידיה אינו מכור כמו שהאריכו בדבריהם וכן נ"מ לדינא דשן ועין אם שיחררו שניהם משא"כ ללישנא קמייתא דאליבא דר"מ איירי לא נ"מ מידי ודו"ק:
בד"ה כמאן אזלא כו' נראה דמכירה יליף משיחרור כו' דאי מדין יום או יומים יליף אמאי איצטריך בסמוך גבי שיחרור עכ"ל. כוונתם דאם נאמר דילפינן מכירה מדין יום או יומים אף ע"ג דלא דמי אלא היינו צ"ל כיון דגלי קרא ביום או יומים דבכה"ג לא מיקרי עבד של שום א' מהם א"כ ה"ה לכל מילי ולפ"ז תקשה אמאי איצטריך למילף שיחרור מדכתיב עבדו ות"ל דנילף שיחרור גופא מדין יום או יומים אלא ודאי דלא שייך למילף כלל מדין יום או יומים כיון דלא דמי בטעמא לכך הוצרך לכתוב בשיחרור אבל מכירה ילפינן שפיר משיחרור משום דדמי ליה וק"ל:
בגמרא למימרא דעד נעשה דיין והתניא כו' האי עד נעשה דיין דהכא אין פי' כההיא דבסמוך במלתא דר"ע דהתם איירי בעד הרואה שאפילו על פי עדותן של אחרים אין יכול להיות דיין ואין פירושו נמי כההיא דכתובה גבי קיום שטרות דהתם איירי בעד המעיד ממש אבל הכא איירי בעד הרואה שאינו יכול להיות דיין לדון על פי הראיה שלו בלבד ואף על גב דבפרק ראוהו ב"ד קאמר בפשיטות ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והכא מתמה איפכא היינו משום דהתם איירי בקידוש החודש דלא כתיב ביה הגדה אבל בדיני ממונות וכ"ש בדיני נפשות בעינן הגדה בב"ד דוקא ולא על פי הראיה כן פי' רש"י שם להדיא בפרק ראוהו ב"ד ופירושו דהתם א"ש למסקנא דהכא בשינוי' בתרא אבל לשינויא קמא דמוקי כשראוהו בלילה משמע להדיא דביום יכולין לדון אפילו בדיני נפשות ע"פ הראיה בלבד וכ"כ הרמב"ן להדיא בספר המלחמות בכתובות בפרק האשה שנתארמלה ועי' שם בבעל המאור ובר"ן שם ובפ' יש נוחלין בתוס' שם שלא כתבו כן:
בפרש"י בד"ה שראו בלילה כו' ור"י הנשיא כר"ע ס"ל עכ"ל. וכתבו התוספות דבחנם פי' רש"י כן דאפילו כר"ע מצי אתיא דדוקא בדיני נפשות קאמר ר"ע אין עד נעשה דיין ולא בדיני ממונות ולפי' רש"י י"ל דהא דקאמרינן התם בפרק ראוהו ב"ד שאני דיני נפשות לאו דוקא אלא ה"ה למכה חבירו וכן משמע מל' הגמרא בסמוך דמקשה דר"ע אדר"ע במאי דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והתם לא איירי מדיני נפשות ממש אלא במכה גרידא דבהדיא כתיב בקרא באבן או באגרוף ולא ימות כו' כיון דמיקרי רשע שייך נמי כיון דאינהו חזו תו לא מצו לאפוכי בזכותיה וכ"כ התוספות עצמם להדיא בפ' ראוהו ב"ד והתמיה קיימת שדבריהם סותרים זא"ז ובאמת דבריהם שם צ"ע שכתבו שמוכח כן מסוגיא דהכא ובאמת אין ראיה מכאן דמצינו למימר דההיא דהכא מיתוקמא באמת אפילו כר"ע כמו שכתבו כאן וא"ל דהוכחתם שם מדאיצטריך הכא לאוקמי בגמרא כשראוהו בלילה ולא מוקי לה בפשיטות אפילו ביום ואתיא כר"ע ושאני בין דיני נפשות לד"מ הא ליתא דהא דפלגינן בין ד"מ לד"נ אליבא דר"ע היינו במאי דמחמיר טפי מדר"ט וקאמר דאפילו ע"י עדות אחרים אין עד הרואה יכול לדון בזה אמרינן דהיינו דוקא בד"נ לחוד מטעמא דוהצילו העדה אבל במאי דמחמיר ר"ט גופא שאין עד הרואה יכול לדון בראיית עצמו בלא הגדת אחרים וע"כ דלאו מטעמא דוהצילו העדה דא"כ אפילו עפ"י עדות אחרים נמי יפסול אע"כ משום דבעינן הגדה וא"כ לא שייך לחלק עוד בין ד"נ לד"מ דעיקר הגדה בד"מ כתיב וא"כ כיון דר"ט סובר דאפילו בד"מ בעינן הגדה ממילא נשמע דר"ע נמי מודה בהא דהא לא אשכחן דר"ע מיקל טפי מדר"ט בשום דוכתא וא"כ הוי קשיא עובדא דר"י נשיאה לכך צריך לאוקמי מילתא דר"ט ור"ע כשראו בלילה אבל ביום תרווייהו ס"ל דלא בעינן הגדה אלא דאפ"ה סובר ר"ע דפסול בד"נ אפי' ע"י עדות אחרים וכ"ש בלא הגדה מטעמא דוהצילו העדה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אתוספ' דפרק ראוהו ב"ד ויש ליישב דהוכחתם שם משינוי' בתרא דהכא דמסיק הא אנא דס"ל כר"י כו' א"כ משמע להדיא דאין עד נעשה דיין לדון על פי הראיה אפי' כשראה ביום וקשה אמאי הא מסקינן בפשיטות בפרק ראוהו ב"ד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שכתבתי לעיל לחלק בין קידוש החודש לשאר מילי אליבא דרש"י לא ס"ל לתוספ' כמ"ש להדיא שם ובכתובות ובפרק יש נוחלין ומסקו דלא בעינן הגדה בשום דוכתא אפי' בד"נ למאן דפליג אדר"ע בטעמא דוהצילו אע"כ דהאי שינויא בתרא סובר דמכה חבירו דמי נמי לד"נ אליבא דר"ע לכך לא רצה לפרש הא אנא דחזיתך דא"כ לא הוי מיתוקמא מילתא דר"י נשיאה כר"ע לכך מפרש בהא אנא דס"ל כר"י כנ"ל ליישב ל' התוספ' פ' ראוהו ב"ד ומ"ש התוספ' כאן דבחנם פי' רש"י דלא אתי כר"ע למאי דמשנינן כשראו בלילה י"ל דכתבו כן בל' קושיא לפרש"י דלשיטת רש"י שכתבנו לעיל דהא דמסקי' בפ' ראוהו ב"ד לא תהא שמיעה גדולה מראיה היינו בקידוש החודש אבל בשאר מילי בעינן הגדה בב"ד דוקא והיינו ע"כ כמסקנת שנוי' בתרא דהכא וא"כ לא צריכין למימר דמכה חבירו דמי לד"נ דהא לית לן שום הוכחה וא"כ ממילא מיתוקמא לשינויא קמא אפי כר"ע ואפ"ה מפרש שינויא אחרינא משום דס"ל דבאמת אפי' בראו ביום בעינן הגדה בב"ד דוקא כמסקנת רש"י לכך מפרש הא אנא דס"ל כר"י ודוק היטב:
שם בגמרא וסבר ר"ע אין עד נעשה דיין כו' ולכאורה יש לתמוה מה ענין קושיא זו לכאן הלא בפשיטות מצי לאקשויי בריתות אהדדי ולפמ"ש א"ש דקאי דוקא לשינוי' בתרא דהכא משום דללישנא קמא דמוקי לה כשראו בלילה אבל ביום יכולין לדון עפ"י הראיה לחוד א"כ מצינו למימר דטעמא דר"ע לאו משום דלא מצי לאפוכי בזכותיה אלא משום דס"ל דעד הרואה אין נעשה דיין כלל בשום דוכתא והיינו דוקא כשראו בלילה דאז הוי הראיה שלהם כראיית עדים דעלמא כיון שאין יכולין לדון מיד לכן אינם נעשין עוד דיינים (וכמ"ש הרמב"ם באמת לדינא בפרק י"נ והובא בפוסקים דבכוונה תליא מילתא) אבל כשראו ביום לא שייך לומר כלל אין עד הרואה נעשה דיין שהרי אנו חושבין ראיית המעשה שלהם כקבלת עדים ולא כראיית עדים כמ"ש תוספות כאן ומבואר בכל דברי המפרשים הקדמונים באריכות וא"כ אין שום סברא לומר אין עד נעשה דיין שהרי לא נעשו עדים מעולם אלא בתחילת הראיה נעשו דיינים ודנין מיד ע"פ הראיה ובהכי מיתוקמא אידך ברייתא דר"ע דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והיינו כשראו ביום דאז יכולין לדון מיד עפ"י הראיה אבל לשינוי' בתרא דמוקמינן מילתא דר"ט אפי' כשראו ביום ואפילו בכה"ג פליג ר"ע שאין עד הרואה נעשה דיין כלל אפילו בעדות אחרים א"כ מקשה שפיר ודו"ק:
תוספות בד"ה כגון שראוהו בלילה כו' ודלא כהרשב"ם כו' ולר"ע אפי' עד הרואה כו' עכ"ל. נראה לפרש המשך הדברים דכוונתם דלא תימא שיש ראיה לפי' הרשב"ם ממלתא דר"ע ונאמר דהא דס"ל כולם נעשו עדים כו' היינו משום דמסתמא נתכוונו להעיד וכפי' רשב"ם לכך כתבו דליתא להאי פירושא אלא לר"ע עד הרואה אפי' לא נתכוין להעיד אפ"ה אינו נעשה דיין בדיני נפשות מטעמא דלא חזי ליה זכותא וע"ז הביאו ראיה וכתבו כדמשמע הכא והיינו מדמקשה בסמוך דר"ע אדר"ע ולא משכח פירוקא ולא משני דהתם איירי כשלא נתכוון הב"ד להעיד כגון שהוזמנו עדים אחרים אע"כ דלר"ע בכל ענין פסול אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לש"ס גופא דטעמא דרבי עקיבא משום דלא חזו זכותא דילמא בכוונה להעיד תליא מלתא ואע"ג דבפ' ראוהו ב"ד משני הש"ס דטעמא משום דלא חזו זכותא היינו בל' דחיה דלא תקשה שם לימא מתני' דלא כר"ע אבל הכא דמקשה דר"ע אדר"ע ומשני בדוחק ה"ל לשנויי איפכא לכך הביאו ראיה ממילתא דר"ע גופא דיליף מקראי דד"נ דוקא ומשמע דלעולם צריך לעמוד לפני עדה אחרת ולא בפני הרואים וע"כ היינו משום דלא חזו זכותא וכדמסקו התוס' בסמוך ודו"ק:
בא"ד ובדרבנן אפילו עד המעיד עכ"ל. בבעל המאור בכתובות בפ"ב נסתפק בזה וכתב לסתור ראיית התוספ' ע"ש ותלוי בפלוגתת שיטת רש"י ותוספ' שכתבתי כאן בפלפול הש"ס לענין אי בעינן הגדה בד"מ ועפ"ז יש ליישב המשך ל' התוספ' אלא שאין להאריך כאן בפי' הסוגיא דכתובות ושם יתבאר בעזה"י:
בא"ד ורשב"ם מפרש משום דכתיב ועמדו עכ"ל. ואע"ג דרשב"ם סובר דאפי' בנתכוין להעיד ולא העיד אינו נעשה דיין י"ל דטעמא דידיה נמי מהכא מדכתיב ועמדו אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים משמע להדיא שהדיינים אינן רשאין להיות מאותן שרצו לעמוד לפני ה' וק"ל:
בגמרא קתני מיהת וכי בפני ב"ד הכהו כו' ויש לדקדק לשיטת התוס' בסמוך דלמאי דשנינן כגון שראו בלילה מיתוקמא דר"י נשיאה אפי' כר"ע ומשום דלא גמרינן מד"נ למכה חבירו א"כ קשה מאי מקשה דר"ע אדר"ע דהא הכא איירי מהכאה גרידא דבקרא דאבן ואגרוף כתיב להדיא ולא ימות ואיירי מנזקי ה' דברים גרידא וכמ"ש רש"י לקמן גבי אומדנא ויש ליישב דהתוספ' סברי דמלתא דר"ע מסתמא איירי אפי' בד"נ ממש וכדמסיק הרי שדחף חבירו מראש הגג ומת וקרא דונקה המכה נמי איירי בכל ענין וכדדרשינן שחובשין אותו ואם ימות מאותו המכה היו דנין אותו דיני נפשות ובכהאי גוונא קאמר ר"ע וכי בפני ב"ד הכהו משמע אפי' מת לבסוף וק"ל:
בגמרא מאי לאו ממטה למעלה קחשיב כו' לא ממעלה למטה קחשיב עכ"ל. לכאורה אין לשון ממטה למעלה וכן ממעלה למטה מיושב כלל ולולי פי' רש"י היה נראה דארישא דמלתא סמיך דמעיקרא סבור דהא דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פי' דמה שיש בבור כדי להמית היינו דוקא בעשרה ולמעוטי הפחות מזה וא"כ יש בזה המיעוט מן עומק טפח עד עומק פחות מעשרה טפחים ועיקר כוונת המשנה דכמו שבעומק טפח ודאי אין בו כדי להמית כמו כן עד עשרה וא"כ בכה"ג קתני סיפא היו פחותים מעשרה הוזק חייב והיינו אפי' בטפח דומיא מה דממעט ברישא משיעור מיתה והיינו כל שיעור עומק ממטה שהוא השיעור טפח עד למעלה שהוא פחות מעשרה וע"ז משני דממעלה למטה קחשיב פי' דהא דנקט מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פירושו דבעשרה ודאי איכא שיעור מיתה כמו שיש למעלה מזה דהיינו בעומק הרבה וא"כ לא איירי כאן כלל מן אותן שיעורים שלמטה מעשרה ולבתר הכי נקט היו פחותין מזה והיינו פורתא אין בו שיעור מיתה בודאי אבל נזקין זימנין דאפשר והיינו ע"י אומדנא ובזה נתיישב היטב לשון הגמ' אבל מלשון רש"י לא משמע כן:
בתוספות בד"ה החובל בעצמו כו' תימא מאי חייב כו' דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות עכ"ל. לפמ"ש התוספ' בסמוך דעיקר פלוגתא דתנאי דמייתי במקרע בגדים היינו היכא שהוא לצורך דומיא דמתני' וא"כ צ"ל דקרא דבל תשחית אף על גב דכתיב גבי מצור מ"מ מיקרי שלא לצורך והיינו משום דאיירי היכא שיכול לעשות המצור בלא"ה מאילני סרק כדמייתי בגמרא בסמוך אבל כשהוא לצורך אה"נ דשרי וא"כ יש לדקדק אמאי פשיטא להו להתוספות שיש כאן חיוב מלקות דלמא איירי מתני' כגון שהוא לצורך קצת דומיא דרישא בחובל דהוי לצורך מדמייתי לה אעובדא דאשה שטפחה על ראשה דהיינו לצורך ובכה"ג אימא דס"ל לתנא דמתני' דליכא חיוב מלקות אלא דלק"מ דאי ס"ד דס"ל דליכא חיוב מלקות והיינו ע"כ דקרא דבל תשחית דכתיב במצור היינו שלא לצורך דוקא וכדכתיבנא אמאי נקט בקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי דאיסורא מנא ליה כיון דמבל תשחית ליכא למילף בשלמא בחובל יליף מאשר חטא על הנפש אבל בקוצץ נטיעותיו מנ"ל אע"כ דס"ל דקרא דבל תשחית ואותו לא תכרות מיקרי צורך קצת א"כ מלקות נמי איכא וק"ל:
בא"ד ואחרים שקצצו כו' צריך לאוקמי כר"מ כו' עכ"ל. אבל מחובל לק"מ דאף ע"ג דעובר בלאו דבל יוסיף מ"מ בפי' ריבתה תורה חובל לתשלומין כדאיתא פרק אלו נערות:
בד"ה אלא האי תנא כו' ואומר ר"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפילו לצורך עכ"ל. פי' דבכה"ג בבגדים נמי לא פשיטא ליה ואע"ג דקרא דבל תשחית כתיב במצור דהוי לצורך המלחמה ואפ"ה אסור כבר כתבתי דאיירי בענין שיכול למצוא אילני סרק אבל בלא"ה ודאי שרי ולהיפך נמי לא שייך להקשות מדשרי רחמנא אפילו עץ מאכל היכא דליכא אילני סרק מכלל דלצורך שרי די"ל התם שאני שהוא צורך גדול וסכנת נפשות ובכה"ג באמת אפי' בחובל בעצמו שרי היכא דאיכא צורך גדול כדאשכחן בשאול אבל עיקר פלוגתא דתנאי דהכא היינו דאיכא צורך קצת אלא דיש לדקדק דלמאי דס"ד עכשיו דבל תשחית דגופו אתי' במכ"ש משאר מילי וא"כ ע"כ הא דקתני לעיל דנשבע להרע בעצמו מיקרי רשות היינו בענין דאיכא צורך קצת דבלא"ה כ"ע מודו דאסור מקרא דבל תשחית וכ"ש גופו א"כ מעיקרא אמאי מהדר לאוקמי המשניות כתנאי וכן תרתי עובדי דר"ע ואמאי לא משני דהא דקאמר רשאי איירי לצורך ובמתני' דקאמר שאינו רשאי היינו שלא לצורך ואף על גב דעובדא דאשה הוי לצורך י"ל דלא מיבעיא קאמר לא מיבעי' לצורך אלא אפילו החובל בעצמו שלא לצורך והוי מקלקל גמור אפ"ה אחרים חייבין עליו ויש ליישב דכיון דעובדא דאשה איירי לצורך לא ה"ל למיתני סתמא החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אי ס"ד דדוקא שלא לצורך איירי ה"ל לפרושי דסתמא משמע לצורך דומיא דעובדא דאשה ממש אבל לגבי בשת משני שפיר דהתם ליכא למיטעי דהוי דומיא דעובדא דאשה דהא קתני בהדיא החובל ודו"ק:
במשנה ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם כו' ויש לדקדק אכתי מנ"ל שהוא אכזרי דלמא המחילה רשות לכל אדם ועוד יש לדקדק דממשנתינו משמע שלאחר שביקש מחילה יצא ידי שמים לגמרי וא"כ למה היה צריך אברהם להתפלל דמאחר שאבימלך ביקש מחילה מאתו ונתרצה לו ממילא היה ראוי לרפואה דמה לו לעשות עוד וי"ל דאדרבה מהכא ילפינן כיון דממילא משמע שבלא התפלה היה ראוי להתרפא וא"כ ע"כ שתפלת אברהם לא הוצרכה אלא להראות לרבים שידעו שמחל לו ולהראות דין המחילה לרבים שהיא מצד החיוב וק"ל:
שם בגמרא ת"ר כל אלו שאמרו כו' שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא כו' דאשת נביא בעי אהדורי כו'. נראה לומר דאפשטא דקרא לא שייך להקשות כן די"ל דכי נביא הוא אויתפלל בעדך קאי והיינו משום דבאינש דעלמא אפשר שלא היה צריך לבקש מחילה אלא אברהם שאני שהוא נביא ויש לחוש יותר ולירא ממנו אף על פי שיצא ידי שמים כבר וכענין שאמרו קללת חכם אפי' על חנם באה אבל עכשיו דילפינן בקשת המחילה חובה מכל אדם מקשה שפיר וישבתי עוד בדרך אחר ומצאתיו בתוספות יו"ט שם ולכך לא רציתי להאריך:
שם במתניתא תנא שתים באיש כו' נראה דיליף לה מדכתיב בעד כל רחם משמע דבין בזכרים ובין בנקיבות הוו שני עצירות והיינו ע"כ ש"ז וקטנים ולידה באשה ממילא ידעינן דכתיב בהדיא וילדו ואין לתמוה שלשון כל רחם נופל נמי בזכרים שהוא מלשון פתח כפי' רש"י בחומש ורבינא דאמר שלש לבר מלידה י"ל דיליף מריבוי דכל רחם וק"ל:
בתוספות בד"ה כאשר אמר אברהם כו' לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בשרו את שרה מפסח שלפניו עכ"ל. והקשה מהרש"א בח"א שדבריהם אלו סותרים מ"ש התוספות בפ"ק דר"ה שבשורת המלאכים היתה בחג הסוכות וכתב עוד דלפ"ז י"ל שפיר ששרה נפקדה בר"ה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ואח"ז בישרו המלאכים בסוכות ע"ש באריכות ולענ"ד דברי התוספ' עולין יפה משום דבאמת מייתי התוספ' בפ"ק דר"ה מדרשים חלוקים אם בשורת המלאכים היתה בפסח או בסוכות והנה אם נאמר שהיתה בסוכות מלתא דפשיטא שלא יצדק כלל לומר שפקידת שרה בר"ה היתה מחמת תפלת אברהם על אבימלך ויהיה מההכרח לומר שמעשה אבימלך קדם לבשורת המלאכים וזה לא יתכן דקראי לאו הכי כתיבי דאחר הבשורה ביום המחרת היתה הפיכת סדום ונמשך מזה מעשה לוט ובנותיו ואח"ז כתיב ויסע משם אברהם ארץ הנגב והיינו מעשה אבימלך וא"ל דקראי לאו כסדרן כתיבי דהא בבשורת המלאכים והפיכת סדום נזכר בכולם בהדיא שאז היה אברהם בארץ כנען ועל זה קאי ויסע משם אברהם דהיינו שעקר מארץ כנען לארץ פלשתים ודרשו במדרש הובא ברש"י שמפני הבושה דמעשה לוט הלך לו ועוד דמשהלך אברהם לארץ פלשתים לא מצינו שחזר לארצו בקירוב הזמן ואדרבה כתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים וברש"י שם שימים רבים היינו כ"ו שנה ע"ש נמצא דמכל זה א"א בשום ענין לומר דתפלת אברהם על אבימלך שהיה בארץ פלשתים היתה קודם ר"ה ואח"ז מיד בחג הסוכות היתה בשורת המלאכים בארץ כנען כדכתיב בהדיא באלוני ממרא וע"ז לא הוצרכו התוספות להביא ראיה כלל שכ"ז נסתר ממילא מהראיות שכתבתי אלא דעיקר כוונת התוספ' דשמא הסוגיא דהכא אזלא כמ"ד בפסח היתה בשורת המלאכים וא"כ י"ל דאח"ז הלך לפלשתים כפי סדר הכתובים ונמשך מעשה אבימלך עד קודם ר"ה ובר"ה נפקדה בהריון מחמת תפלת אברהם על אבימלך וע"ז כתבו דאף לפ"ז א"א לומר דבהריון משתעי שהרי נתבשרה קודם זה מפסח שלפניו ודוק שלענ"ד דברים ברורים הם. ומכ"ש דא"ש טפי להגהות התוספ' שהובא בפ"ק דר"ה ששני בשורות היו א' בפסח בשורת המלאכים ואח"ז מפי הקב"ה בעצמו בסוכות ע"ש א"כ פשיטא שדברי התוס' עולין כהוגן לכל הדיעות:
בפרש"י בד"ה פקד מדלא כתיב ויפקוד עכ"ל. ויש לדקדק הא פרש"י בחומש דילפינן לה מסמיכת הכתובים דכתיב ויתפלל אברהם וכו' וירפא אלהים את אבימלך וסמיך ליה וה' פקד וע"ק דבגמרא משמע להדיא דלא יליף אלא מדכתיב כאשר אמר וא"ל דקשיא ליה דקרא דכאשר אמר לאו יתורא הוא דפשטא דקרא כאשר אמר הקב"ה כבר לאברהם והיינו ע"י בשורת המלאכים דמ"מ יש ללמוד שפיר מדכתיב כפל לשון כאשר אמר וכאשר דיבר אע"כ דתרי מילי נינהו דהיינו על ההריון אמר כאשר דיבר וקאי על הקב"ה ועל הלידה בריוח אמר כאשר אמר אברהם על אבימלך וכמ"ש התוס' ונ"ל ליישב דבאמת עיקר הלימוד מכפל לשון דכאשר אמר וכאשר דיבר וכמ"ש אלא דקשה לרש"י דלפ"ז הוי לן למימר דקרא קמא דכאשר אמר נדרש לפי פשוטו וקאי על הקב"ה וקרא דכאשר דיבר שהוא מיותר נאמר דאתיא לדרשא דתפלת אברהם על אבימלך ולמה אמרו בגמרא להיפוך כאשר אמר נדרש על אבימלך לכך הוצרך רש"י לפרש דמדכתיב פקד ולא כתיב ויפקוד משמע דהאי קרא קמא קאי על אבימלך אלא דלפ"ז אכתי תקשה באמת על לשון המקרא למה אמר תחלה ענין אבימלך והזכיר הפקידה דקאי בע"כ על ריוח הלידה שהוא ענין מאוחר וה"ל להקדים קרא דויעש ה' לשרה כאשר דיבר דקאי על בשורת המלאכים שהיה תחילה וקאי על ההריון שהוא ענין מוקדם ללידה לכך צריכין אנו ג"כ לפי' רש"י בחומש שנדרש ג"כ מסמיכת הכתובים ולכך הקדים הפקידה ואמר כאשר אמר דקאי על ענין הלידה שהיה בשביל אבימלך דבזה הוי סמוכים ממש דמחמת התפלה היתה הפקידה ולכך לא רצה להפסיק בקרא דויעש ובזה נתיישב ג"כ קושית הרא"ם לפי' רש"י בחומש אמאי דרשינן סמוכים ות"ל דקראי כתובים כסדרן לפי סיפור המעשים ולפמ"ש א"ש דאפ"ה דרשינן סמוכים מדהקדים קרא דפקד לכאשר אמר ואף על גב דרש"י בחומש פי' דכאשר אמר וכאשר דיבר תרווייהו קאי על הקב"ה היינו לפי שדרך רש"י ליישב המקראות לפי פשוטן ואין בזה סתירה לפירושינו לפי שיטת הדרש של הגמרא ודו"ק:
בגמרא מי גרם לראובן שיודה יהודה כו' ופי' רש"י בשם מדרש אגדה כיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן כו' עכ"ל. ויש ליישב לפי הפשט ששניהם מענין א' הם וידוע מאמר רבותינו שבלהה היתה רק פלגש יעקב בלא כתובה וקדושין וא"כ עיקר החטא של ראובן היה שנשא מפותת אביו ולפי דברי חז"ל אין בזה איסור דדרך לקוחין דוקא אסרה תורה וע"ז הענין היה ג"כ מעשה יהודה ותמר שלא נאסרה משום כלתו לפי שמיאנה בער ואונן כדאיתא בסוטה שאמרה קטנה אני וכפרש"י שם וידוע דהא דממאנת מותרת בקרובים היינו משום שעוקרת הקדושין וה"ל כמפותה בעלמא ולמאן דאסר באנוסת בנו כ"ש באנוסת ומפותת אביו וא"כ א"ש כיון שאמר יהודה צדקה ממני והיינו ע"כ שסובר שהיא מותרת לו משום דדרך לקוחין אסרה תורה ולא שייך איסור קורבה ע"י אונס ופיתוי אלא ע"י קדושין ע"כ עמד ראובן והודה שלפ"ז לא חטא כ"כ אלא בבלבול יצועי בלבד דהיינו בכבוד אביו אבל אם היה האיסור איסור ערוה חלילה שהיא עבירה שבין אדם למקום לא היה רשאי להודיע ברבים כנודע בפרק בתרא דיומא ודו"ק:
בפרש"י בד"ה שיתין רהיטי רהוט ששים איש רצו ולא הגיעו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי רבותא יש יותר אם ששים רצין אחריו ואינן מגיעין אותו ממה שיש בא' שרץ אחריו ואינו מגיעו והלא כ"א רץ לפי דרכו ואפשר דמש"ה נדחק הר"ר משולם לפרש בענין אחר משום דלא שייך כאן לפרש שיתין כמו בכל דוכתי דפירושו ענין גוזמא לצד הריבוי וכאן ליכא רבותא בצד הריבוי וק"ל:
בגמ' ועבדתם זה ק"ש ותפלה וברך את לחמך כו' וכולן פת של שחרית כו'. פי' דמשמע דאחר זמן ק"ש ותפלה של שחרית שהיא בהשכמה לגמרי אז הברכה מצויה בסעודה של לחם וא"ל דאק"ש ותפלה של ערבית קאי דא"כ למה כתב לחמך דסעודת הערב היא בבשר כדכתיב בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע אע"כ דקאי אשל שחרית וק"ל:
שם מנא הא מלתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטיא לככי כו' ולא ידענא מה חידוש יש בזה ונראה דעיקר החידוש אפי' במי שאוכל לשובע נפשו ואינו מחזיר למלאות כריסו אפ"ה הוי סכנה כשרואה חבירו אוכל והוא אינו אוכל וע"ז מייתי מקרא דנתן הנביא וצדוק הכהן שהיו צדיקים גמורים ואוכלים לשובע נפשם ועוד שאפי' אם היה אדוניה מזמנם לסעודה לא היו הולכין כיון שעצתם לא הי' אחריו רק עם שלמה ואפ"ה היו מתקנאין כיון שראו שרים רבים ונכבדים שהלכו לסעודה שם וכן י"ל באברהם שלולי שנתקנא ביצחק לא היה מחזר כ"כ לישא אשה כיון שכבר קיים מצות פריה ורביה וק"ל:
תוספות בד"ה חמרא למרא כו' כדכתיב ויסמוך ידיו כו' עכ"ל. והא דלא מייתי הכא בגמ' מהאי קרא גופא עי' בספר קיקיון דיונה:
בגמרא מנא הא מלתא דאמרי אינשי אי דלית דורא דלינא כו' והחידוש בזה דאפילו במשא הנוח לאחד שייך זה המשל משום מזלא דבי תרי וע"ז מייתי שפיר מקרא דברק שלא היה שום תועלת בהליכת דבורה דאשה אין דרכה לכבוש ועוד שהלך בציוי הקב"ה והובטח לנצח ואפ"ה לא רצה לילך בלעדה:
בפרש"י בד"ה אחד הצועק כו' וחרה אפילו והרגתי אתכם שנים במשמע. ואף ע"ג דרישא דקרא כל אלמנה ויתום לא תענון וא"כ שהם הצועקים לא שייך בהו סיפא דקרא והיו בניכם יתומים ונשותיכם אלמנות וכן הקשה הת"ח אלא דבאמת יתום ואלמנה דקרא לאו דוקא וה"ה לכל אדם אלא שדיבר בהווה וכמו שפירש רש"י בחומש והוא מוכרח מדכתיב אם ענה תענה אותו ולא כתיב אותה או אותם וכן צעק יצעק בל' יחיד ול' זכר אלא דקאי על כל ישראל וק"ל:
בד"ה ור"י אמר כו' וקמ"ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוה עכ"ל. ובסיפא דמתני' לא פי' רש"י כלום אי איירי במתמה אתמוה או בדא"ל בניחותא ונ"ל משום דבאמת ממלתא דר"י גופא אין הכרח לפרש לישנא דמתני' בתרי גווני אלא יותר יש לפרש בפשיטות כמו שפי' התוס' ומה שנמנע רש"י לפ' כן היינו מפשט הברייתא דמייתי לסיוע וכמו שיתבאר:
בד"ה הכני פצעני כו' וברייתא דלעיל דקתני כו' בדאמר נחבל כולה מלתא עכ"ל. מה שלא רצה לפרש ברייתא נמי בדמתמה אתמוה דהיינו בלאו שהוא כהן נראה משום דא"כ תקשה אמאי לא נקיט רבותא טפי דאפי' בסימא עינו וקטע ידו נמי פטור בלאו שהוא כהן דכיון דעיקר החידוש בברייתא לפרש המשנה כי היכי דלא תימא דדוקא קתני במתניתין בנזקי גופו יש הן שהוא כלאו ובנזקי ממונו יש לאו שהוא כהן א"כ יותר היה לברייתא לפרש כגוונא דמתני' ממש דאפילו בראשי איברים נמי יש לאו שהוא כהן אבל למה שפי' רש"י דברייתא איירי בדאמר הנחבל גופא דהוא מלתא אחריתא מה שלא נזכר כלל במשנה א"כ לק"מ ועוד דבדאמר הנחבל גופא לא נראה לו שום סברא אליבא דר"י לחלק בין ראשי איברים לשאר מילי וחדא מינייהו נקט וה"ה לכולהו ודו"ק:
בד"ה יש לאו שהוא כהן אי אתמה פטור והא דנקט וכו' עכ"ל. מה שלא פי' רש"י כדברי התוספ' נראה דנאדי מסוף דבריהם שהוצרכו התוספ' לפרש דבנזקי ממון משמע במתני' ובברייתא דאפי' אי אמר הן בסתמא בענין שדומה דבניחותא קאמר אפ"ה אמרינן דמסתמא בתמיה קאמר וזו הסברא אין נראה לרש"י דמהיכא תיתי ומ"ש התוספ' כיון שמתחילה א"ל קרע כסותי כו' י"ל דאדרבה איפכא מסתברא דהא מעיקרא כי א"ל קרע כסותי סתמא אמרינן שלא נתכוון ע"מ לפטור ומתחייב הלה א"כ וכי בשביל ששאלו המזיק ע"מ לפטור וקאמר ליה איהו לאו בענין שדומה דבניחותא קאמר למה נידונו כמתמיה לכך פרש"י כאן דהא דקאמר בברייתא יש לאו שהוא כהן היינו אי אתמה בודאי וא"כ דאתמה בודאי ממילא משמע דלא שייך לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו כיון דכבר אסקינן דאדם מוחל על הכל אליבא דר"י וא"כ עכשיו קשה לרש"י הא דנקט חיובא לגבי מכה ופטורא לגבי ממונא ומשני לה שפיר ובזה נתיישב הא דלא קשיא ליה לרש"י הכא אמתני' דהכא אמאי מחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו משום דאיכא למימר דודאי שייך לחלק וכגון דאמר הן בסתמא דברישא בנזקי גופו דיינינן ליה בל' בתמיה והוא כהן ובסיפא בנזקי גופו דיינינן ליה בניחותא ובזה היה נמשך היטב ל' המשנה אבל מברייתא דקתני בהדיא בסיפא דקאמר לאו והוא כהן וא"כ ע"כ איירי בדאתמה בודאי א"כ לא שייך תו לחלק דבמה שיש לנו להסתפק אמרינן שפיר שיש לחלק בין גופו לממונו אבל במה שנראה מדבריו בפירוש לא שייך לחלק כיון דאסיקנא דמוחל על הכל ודוק היטב שנ"ל ברור בכונת רש"י:
תוספות בד"ה ורבי יוחנן כו' כבר נתבאר בסמוך בל' רש"י:
בגמרא ורמינהו לשמור כו' ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים. הא דמייתי כל הני י"ל דבלא"ה הייתי אומר כקושית התוספות דלא פטרינן אלא מפשיעה גרידא אבל לא מהיזק בידים אבל עכשיו מקשה שפיר מדנקט דומיא דהנך דפטור בהו ע"כ מהיזק בידים וכן נראה מלשון הרמב"ן בספר מלחמות ה' ע"ש וק"ל:
הדרן עלך החובל