פני יהושע/בבא קמא/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד א[עריכה]

פרק שור שנגח ארבע וחמשה

במשנה בפי' רש"י בד"ה שור שנגח ארבעה וחמשה ובכולן היה תם וה"ד כגון כו' עכ"ל. ואין לפרש דאיירי שכל הנגיחות היו ביום אחד וכמ"ד שאין נעשה מועד אא"כ נגח בג' ימים דהא אליבא דר"מ ור"ש קיימינן דאינהו איירי במתניתין ולדידהו אפי' ביום אחד נעשה מועד כדאיתא לעיל דף כ"ד אבל מ"מ הוי מצי לפרש כגון שלא העידוהו בבעלים ובב"ד וכ"כ הסמ"ע סימן ת"א וק"ל:

בתוספות בד"ה אי כר' עקיבא תימא דלר"ע נמי כו' כל זמן שלא עמד בדין כו' עכ"ל. וע"כ דבהכי איירי דאי בשעמד בדין אפילו ר"י מודה כדאיתא לעיל בברייתא דף ל"ג ואוקימנא אפילו אליבא דר' ישמעאל וק"ל:

בא"ד ולא מצי לשנויי כו' הלשון לשנויי אינו מדוקדק ועיין במהר"ם:


דף לו עמוד ב[עריכה]

בד"ה אם יש מותר בנזקין כו' והשתא אחרון כו' אאחרון שבכולם דהוא החמישי קאי כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק דהא אחרון אחרון קתני ועוד דלמאי נ"מ נקט כלל אחרון נשכר דהא כבר תני לה בהדיא והנ"ל בזה שלשון המשנה אתי שפיר כנגד כולם דאף על גב דמצינו לפעמים שהשלישי יש לו והרביעי אין לו כמ"ש התוס' היינו משום שנזק השלישי מרובה ועכ"פ מפסיד השלישי זה הסך שמפסיד הרביעי ואין זה נשכר אבל הכלל של המשנה היינו בענין דנקט שיש מותר בניזקין ואפ"ה שייך שפיר אחרון נשכר דהג' גופיה אע"ג שיש מותר בניזקין לא הי' נוטל כלום אילו היה קודם לב' ומה שהוא נוטל היינו מפני שהוא מאוחר לו וא"כ שייך שפיר אחרון נשכר נגד הקודם לו ומה שאין הד' נוטל שהוא מאוחר לג' מכ"ש אילו היה קודם לו שלא היה נוטל אבל מ"מ כתבו התוס' שפיר דלענין אחרון הכלל לעולם במקומו עומד משא"כ באינך לפעמים לא שייך לשון נשכר דבלא"ה אינו נוטל כלום ודו"ק:

בא"ד ואפילו חמישי נמי כו' שאינו נוטל אלא חלקו של ד' כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ודבריהם תמוהים דלמה לא יטול החמישי מגוף המזיק עד כדי נזקו אפילו חלק הג' ומהב' ומהבעלים כדין השומרים כו' והשומר ישלם לבעלים מה שהפסידו כדמוכח לקמן כו' עכ"ל ע"ש וכן התמיה השלטי גבורים ע"ש. ולי נראה ליישב דדברי תוס' קיימים דודאי אילו היה כאן שום מותר לבעלים שייך שפיר התמיה שלהם דלמה לא יטול הה' אף נגד חלק הבעלים והד' ישלם לבעלים מכיסו לפי שהוא ש"ש שלו כדין כל השומרים והטעם דהא לא מצי הבעלים לעכב על ניזק הה' שלא יטול מחלקם שהרי הניזק אומר האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ואת זיל אישתעי דינא בהדי שומר ובכה"ג איירי הש"ס לקמן מה שהביא מהרש"א ראיה ובאמת לא עלה זה על דעת התוס' אבל דברי התוס' הם בענין שאין כאן מותר לבעלים כדמשמע מלישנא דתלמודא דהא דאמרינן במתני' אם יש מותר היינו מותר בניזקין וא"כ כתבו התוס' שפיר דמצינו לפעמים שאין הה' נוטל כל נזקו כו' לפי שאינו נוטל אלא חלקו של ד' פי' דבודאי אינו יכול ליטול מחלק הג' שהרי הג' מעכב על ידו ולא יכול הה' לומר לשלישי מהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא ואת אישתעי דינא בהדי שומר שהרי השלישי בא על השור גם כן בטענת ניזקין ולא שייך לומר האי תורא דאזקן שזה ניזק וזה ניזק ואדרבא ראשון נשכר אליבא דר"י וכמ"ש רש"י בד"ה ראשון נשכר וא"ל שיטול מחלק השלישי כיון שתפסו לגבות הימנו הא כיון דהדר תפסו הד' נסתלק תפיסת השלישי לענין ניזקין שאין בידו לשמרו עוד ותביעת הנזק שלו המותר על נזקי הרביעי במקומו עומד על השור כמו תביעתו של הה' ואמרינן בזה שפיר ראשון נשכר שהוא השלישי ודוק כנ"ל נכון ליישב דברי התוס':

בגמרא א"ה אימא סיפא ר"ש אומר כו' רישא ר"י סיפא ר"ע. לפי' התוס' בד"ה כגון שתפסו דר"ש איירי ג"כ כשתפסו אלא דס"ל כר"ע דאמר שותפין נינהו לכך לא מהני תפיסה על היותר מחלקו וא"כ לפ"ז הסוגיא תמוה מאד בכאן דאיך שייך לתמוה ולומר רישא ר"י וסיפא ר"ע כיון שזהו עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש ובודאי מצינו דוכתי טובא דפליגי תרי תנאי בפלוגתא דאינך תנאי ולא מתמה הש"ס ע"ז בשום דוכתא ועוד דלשון רישא וסיפא לא שייך כלל בפלוגתא דתנאי בחדא מלתא. אבל לפי' רש"י א"ש דלא שייך כלל לומר דפליגי ר"מ ור"ש במשנה בפלוגתא דר"י ור"ע דהא ר"מ איירי בתפס ור"ש איירי בדלא תפס ואי הוה פליגי כאן בפלוגתא דר"י ור"ע אדרבא ה"ל לר"מ למינקט גם כן בדלא תפס ולומר ראשון נשכר דהכי הוא אליבא דר"י אבל עכשיו מדנקט מילתי' בתפס דאפי' ר"ע מודה בהא ור"ש נקט מילתי' בלא תפס ואפ"ה לא פליג ר"ע עליה מכל זה מוכח דלא איירי כאן לחלק בפלוגתא ר"י ור"מ ור"ע ור"ש לא קאי אהדדי אלא שני בבות הם דר"מ נקיט למילתי' לרבותא דאפי' לר"י מצינן לומר אחרון נשכר וכגון שתפס ור"ש נקט למילתי' אליבא דר"ע לכך מתמיה הש"ס שפיר רישא ר"י וסיפא ר"ע כיון שאין זה עיקר הפלוגתא שלהם כאן אלא אנן דחקינן לפרש דבריהם הכי ודו"ק ועיין בספר המאור ובמלחמות ה' להרמב"ן:


דף לז עמוד א[עריכה]

במשנה בפי' רש"י בד"ה לקטנים לעגלים עכ"ל. הכוונה דאי לכבשים ולעזים כבר תנא זה דמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ונראה דה"ה להיפוך ואפשר דכ"ש הוא דבמיניה לא פריץ והא דנקט מועד לאדם אינו מועד לבהמה אף על גב דאדם אינו מינו מ"מ איצטריך דסד"א דכיון דמועד לאדם דאית ליה מזלא כ"ש לבהמה קמ"ל דלא וק"ל:

בגמרא ר' זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד ובפי' רש"י בד"ה ואינו מועד כו' וכגון דעברינן להו קמיה ולא נגח כו' עכ"ל ויש כאן מקום עיון איזה נקרא ואינו מועד אליבא דר"ז אם נאמר דאף על גב שנעשה תחילה מועד למינו בענין שלא ראה שום בהמה משאינו מינו עד שנעשה מועד סתמא ואפ"ה אמרינן כשראה אח"כ בהמה אחת משאינו מינו ולא נגח לא דיינינן ליה שוב מועד לשאינו מינו דכה"ג לאו סתמא מיקרי או דילמא דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא בטלה העדאתו לענין שאינו מינו עד שיראה ג' בהמות משאינו מינו ולא נגח ובכה"ג קרי ליה ר"ז ואינו מועד לשאינו מינו ואפ"ה לא בטלה העדאתו בזה לענין מינו או דילמא בכה"ג כמו דאהני מעיקרא הסתם שנעשה מועד אף לשאינו מינו ה"ה להיפוך כשחזר בו ג"פ משאינו מינו מסתמא בטלה העדאתו אפי' ממינו דבחזרה גמורה דיינינן ליה והא דמשמע בסמוך דחזרה דבהמה לא מהני אלא לבהמה ולא לאדם איירי כגון שידענו בודאי שלא חזר בו מאדם וקמ"ל דאפ"ה הוי חזרה לענין בהמה ולפ"ז א"א לפרש ואינו מועד אליבא דר"ז אלא כגון שקודם שנעשה מועד למינו ראה כמה בהמות משאינו מינו בין כל נגיחה דמינו ולא נגח את שאינו מינו נמצא דמתחילת העדאתו לא נעשה מועד אלא למינו בלבד ואף על גב שהפסיק בין הנגיחות שראה בהמות ולא נגח וקי"ל דאין השור נעשה מועד עד שנגח ג' בהמות רצופין או בדילוג השוה כדמשמע לעיל מלשון רש"י בריש פירקין דכל היכא שראה איזה שוורים בין הנגיחה ולא נגחם לא נעשה מועד היינו דוקא בבהמות של מינו הוי הפסק אבל בהמות שאינו מינו לא הוי הפסק נמצא דבכה"ג הוי שפיר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן נראה באמת מלשון התוספות ע"ב בד"ה שור דואינו מועד דר"ז הוי בכה"ג אלא שצריך עיון כמו שיתבאר בסמוך ומכלל זה יבואר גם כן אי הני קמייתא שכתבתי הוי גם כן בכלל ואינו מועד או לא ודו"ק:

בתוס' בד"ה רב זביד כו' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין. כן צ"ל כמו שכתב מהר"ם ודלא כמהר"ש מיהו נ"ל דבלאו האי סוגיא דהכא לא הוה קשיא להו מההיא דריש מכילתין אהא דרב זביד לקמן דמצינו למימר דהאי דלקמן ודאי איירי לענין סתמא דמועד לבהמה הוי מועד לאדם משא"כ האי דריש מכילתין איירי לענין חזרה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם דמאדם הא הדר ביה ואפי' הכי קאמר שפיר ברישא דמועד לאדם הוי מועד לבהמה בכה"ג וכמו שכתב התו' להדיא ריש מכילתין אליבא דר"פ מה שאין כן מסוגיא דהכא דמסיק להדיא אליבא דר"ז דחזרה דבהמה מהני א"כ קשיא להו שפיר ממ"נ ועי' בסמוך ליישב קושיית התו' וק"ל:

ולמאי דפרישית יש ליישב בטוב טעם קושית תוס' דלא הדר ביה רב זביד מהאי דלקמן דהאי דלקמן איירי לענין סתמא כדפרישית דמועד לאדם הוי מועד לבהמה והאי דהכא ודאי איירי לענין חזרה ג' פעמים כדמסיק הש"ס להדיא ובהאי ודאי מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה והאי דריש מכילתין איירי בחזרת פעם אחת דמועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרת פעם אחת לא מהני גבי בהמה נגד אדם ומועד לבהמה שנגח ג' בהמות רצופים ולא ראה שום אדם בינתיים ולאחר שנגח ג' בהמות ראה אדם א' ולא נגח ודאי דלא הוי מועד לענין אדם כ"א לבהמה לחוד ובזה נתיישבו כל השלשה סוגיות וק"ל:

שם בגמ' השתא י"ל מבהמה לבהמה כו' ור"ז אמר לך כו' עד קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא. ובפרש"י בד"ה מאדם לבהמה מיבעיא והא ל"ל דלגופה איצטריך כו' דהא פשיטא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא בזו הסוגיא ע"פ הספק שכתבתי בסמוך דממ"נ דאם נפרש דאליבא דר"ז קרי ליה ואינו מועד דמתני' דוקא כגון שראה מאותו מין קודם שנעשה מועד ולא נגחם א"כ מאי מקשי הכא דהא טובא קמ"ל דאע"ג שראה בהמה בין הנגיחות דאדם ולא נגחן וסד"א דאפי' מועד לאדם לא הוי דמה שלא נגח הבהמות הוי הפסק גמור דכ"ש אילו ראה אדם באותו העת לא היה נגחו דע"כ דבהכי איירי שלא ראה אדם א' בין הג' נגיחות של אדם דאילו ראה ולא נגח ודאי כ"ע מודו דהוי הפסק כמ"ש רש"י בריש פירקין לענין שוורים א"ו דלא ראה אדם וא"כ ה"א דבהמה הוי הפסק כיון דלית לה מזלא קמ"ל דלא הוי הפסק לענין אדם ואם נאמר דבאמת כה"ג מועיל ההפסק אפי' לענין המין שנגח ג' פעמים כיון שעדיין לא יצא עליו שם מועד כלל והיינו דלא כפי' תוס' בד"ה שור שור וא"כ לפ"ז יהיה ההכרח לפרש דהא דאמרינן במתני' מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן אינך איירי דוקא באינך גווני שכתבתי בסמוך כגון שבשעה שנעשה מועד למינו לא ראה שום בהמה משאינו מינו בינתיים וא"כ הרי נעשה מועד מסתמא אלא לאחר כך העבירו לפניו משאינו מינו ולא נגח בכה"ג אמרינן שפיר דהוי מועד למינו בלבד א"כ אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דבפעם א' שהעבירו לפניו בהמה משאינו מינו ולא נגח מספיק שלא יהיה מועד לשאינו מינו דאיגלי מילתא למפרע דלאו סתם מועד הוא אלא למינו בלבד א"כ כ"ש דתיקשי הא טובא קמ"ל דאע"ג שכבר יצא עליו שם מועד סתם אפ"ה סגי בבהמה א' לענין שאינו מינו להוציאו מחזקת מועד סתם וא"נ כ"ש דאיצטריך לאשמעינן באדם ובהמה דכיון דאיירי שנגח תחילה ג' בני אדם ולא ראה בהמה בינתיים סד"א דהוי מועד גמור לענין בהמה ולא יחזור לתמותו אפי' לענין בהמה עד שיראה ג' בהמות קמ"ל דלא אמרינן הכי ואם נאמר דבאמת כה"ג כיון שכבר יצא עליו שם מועד סתם לא סגי להוציאו מהעדאתו אלא בג' פעמים משאינו מינו וכן בבהמה נגד מועד לאדם ובכה"ג שראה ג' פעמים קרי ליה ר"ז דוקא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כ"ש דקשה יותר אמאי דחק לשנויי כגון דהוי מועד לאדם ומועד לבהמה כו' וקמ"ל דחזרה דבהמה מיהו חזרה לר"ז ולא משני בפשיטות לשון המשנה כצורתו כגון דהוי מועד לאדם סתמא שלא ראה בהמה בינתיים ואחר כך ראה ג' בהמות ולא נגח דכה"ג מפרש ר"ז כל הני ואינו מועד דמתני' וא"כ טובא קמ"ל דלא הוי חזרה לענין אדם דסד"א כיון דאהני העדאת האדם לענין בהמה מסתמא כמו כן נאמר גם כן כיון שלא נגח ג' בהמות אף על גב דלית להו מזלא כ"ש דאילו ראה אדם באותו העת הוי הדר ביה קמ"ל דסתם חזרה דבהמה לא מהני לענין אדם ובכל הני גווני שכתבתי הוי כל בבות המשנה בסיגנון אחד משא"כ למאי דמשני הש"ס עכשיו לא הוי בסגנון אחד. ונ"ל ליישב דכיון דבאמת דמתני' סתמא קאמר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו ולא פי' לן באיזה אופן יזדמן כך כיון שיש לפרש בכמה פנים ובכל אחד מהם ישתנו הדינים כמו שכתבנו וא"כ אי ס"ד דתנא דמתני' נראה לו חידוש בזה הענין גופא לא ה"ל לסתום אלא לפרש ומכ"ש דאם נאמר דכוונת התנא במה שאמר מועד לאדם ואינו מועד לבהמה היינו שראה בהמות בין הנגיחות של אדם ולא נגחם אי אפשר לומר דקמ"ל בזה דהוי מועד לאדם ולא הוי הפסק במה שראה הבהמות דלישנא דמתני' לא משמע הכי אלא הכי הל"ל יש לך מועד למינו אף על פי שאינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם אף על פי שאינו מועד לבהמה והוי ידעינן שפיר דלמה שהוא מועד משלם נזק שלם ולמה שאינו מועד חצי נזק ולמאי נ"מ הדר תני את שהוא מועד כו' מכל זה משמע לתלמודא שגוף הענין שהוא מועד למה שנגח ואינו מועד למה שלא נגח הוא פשיטא בעיניו בא' מן הדרכים שכתבנו ואפשר דאיתנייהו לכולהו ולא נ"ל בזה שום חידוש אלא עיקר החידוש לדיוקא דדוקא כשידענו בודאי שאינו מועד משלם חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם אף למה שלא נגח ג"פ עדיין כן נ"ל מצד הדוחק וכן למאי דמשני דקמ"ל דחזרה דבהמה חזרה היא אתיא לשון המשנה שפיר וצ"ע ואף על גב דבסמוך גבי מועד לשבתות כו' אי אפשר לפרש בענין אחר אלא דעיקר השאלה היא דהיא גופא מספקא ליה אם יש לחלק ולומר דלשבתות הוא מועד ולא לחול או לא כמו שיתבאר י"ל דשאני התם כיון דתלמידי ר"י אמרו כן בלשון שאלה הרי זה מועד לשבת ואינו מועד לחול מתיישב הלשון שפיר דמספקא להו הא גופא אי אמרינן דאע"ג שאינו מועד לחול מ"מ הוי מועד לשבת או לא אבל ברישא דמתני' דאיתמר בחדא ריהטא שור שהוא מועד לזה ואינו מועד לזה את שהוא מועד כו' זה הלשון משמע דגוף הענין במה שהוא נקרא מועד לזה ולא לזה הוא פשוט אלא שבא לחדש איזה ענין אחר לדינא וע"ז מתמה הש"ס וצ"ע:

שם בגמרא אא"ב ואינו מועד כו' שיולי דקא משיילי ואיהו נמי קא מהדר להו כו' ובפי' רש"י שיולי משיילי היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דינו עכ"ל. וע"כ דמספקא להו אם יש סברא לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דמתני' או דילמא דבשבת סברא קלושה דביטול מלאכה לפי' רש"י או שינוי בגדים לפי' התו' ולא נחלקו בין שבת לחול כן פירשו המפרשים ולכאורה יש לתמוה דאם נפרש כפי' התוס' דמה שאמרו ואינו מועד לחול היינו כגון שראה בימות החול שבין השבתות שנעשה בהם מועד ולא נגח וא"כ א"א לפרש דמספקא להו אם נאמר שאין סברא לחלק וא"כ יהא מועד ג"כ לחול דזה א"א דאדרבא אם לא נחלק בין שבת לחול א"כ לא הוי מועד כלל אפי' לשבתות שמה שראה בינתיים בימות החול ולא נגח הוי הפסק גמור אלא ודאי דהא גופא מספקא להו א"א שאין לחלק ולא הוי מועד כלל או נימא שיש לחלק ולשבתות מיהו הוי מועד אבל גם זה תימא דאף אם נאמר שאין לחלק ע"כ הוי מועד לשבתות ולא לחול שהרי נגח בדילוג השוה מח' ימים לח' ימים ובכה"ג כ"ע מודו דהוי מועד לסירוגין של ח' ימים דלא גרע מאילו נגח ג"פ בט"ו בחודש דכ"ע מודו וא"כ מאי איריא דמספקא להו בשבת וחול ותיפוק ליה דאפי' אם נגח יום א' בשבת ג"פ ובשאר ימות השבוע ראה ולא נגח דהוי מועד ליום א' בלבד שהוא דילוג השוה של ח' ימים לכך נראה לפרש דהאי דאמרינן מועד לשבתות ואינו מועד לחול היינו באינך גווני שכתבתי דהיינו שבשעה שנגח בג' שבתות לא ראה בימות החול בינתיים ואם כן יצא עליו שם מועד סתם כשראה אח"כ ביום א' מימות החול ולא נגח מספקא להו לתלמידי ר"י אם נאמר שיש לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דרישא וא"כ ה"נ בפעם אחת שלא נגח בימות החול יצא מכלל מועד לענין ימות החול דכה"ג לאו סתמא מיקרי כמו בהנך או דילמא שאין לחלק בין שבת לחול ואם כן כשנגח בג' שבתות הוי מועד גמור אפי' לימות החול ולא תלינן להו נמי בדילוג כיון שלא ראה בינתיים ואם כן שהוא מועד גמור לא יצא מהעדאתו אפי' לחול עד שיראה ג"פ ולא יגח ומכ"ש דא"ש לדרך השני שכתבתי דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא יצא מהעדאתו אף למה שלא נגח עדיין עד שיראה ג"פ ולא יגח א"כ מספקא להו כגון שאחר שנגח בג' שבתות ראה ג"פ בימות החול ולא נגח ואם כן א"א שאין לחלק בין שבת לחול כחזרה גמורה דיינינן לה ולא הוי מועד אפילו לשבתות או דילמא שיש לחלק כמו באינך והוי מועד לשבתות בלבד וזה לא שייך לדמותו גם כן למועד לדילוגין דלא הוי חזרה בכה"ג כיון שאינו בימי הדילוג דהתם שאני דתחילתו הוקבע בדילוג כיון שראה בינתיים ולא נגח משא"כ כאן שלא ראה בין ג' שבועות הראשונים ולא הוקבע לדילוג אלא או מועד גמור הוי קודם שחזר או לאחר שחזר לשבתות בלבד אם נאמר שיש לחלק כל זה נ"ל ברור אם נאמר שהדין הוא כמו שכתבתי אבל אם נאמר דכיון שיש עליו שם מועד סתמא לא שייך לחלק עוד בין המין שנגח ג"פ ובין המין שלא נגח וכן בשבת וחול ובכולן אמרינן דצריך שיחזור ג"פ ואז בטלה העדאתו אף מהמין או מהיום שנעשה לו מועד אם כן הקושיא במקומה עומדת מאי איריא שבת וחול ות"ל דהוי מועד לדילוג של ח' ימים. וזה דוחק לומר דנ"מ לענין י"ט שחל להיות באמצע השבת שזה לא נזכר בש"ס ודוק היטב וצ"ע:

ונראה ליישב דהא דאמרינן דשור שנגח ג"פ בט"ו בחודש וכיוצא בזה הוי מועד לאותן הימים היינו כגון שרואה בכל יום בינתיים ולא נגח אבל אם לא ראה בינתיים אלא פעם א' או שנים לא הוי מועד דבהפסקה תלינן לה וא"כ א"ש דהכא איירי דאחר שנגח בשבת ראשון ראה אחר כך בימי החול ולא נגח ובין שבת שני לשלישי לא ראה כלום וא"כ אם נאמר שאין לחלק בין שבת לחול לא הוי מועד אפי' לשבת דלא תלינן לה בדילוג אלא בהפסקה כיון שלא ראה בין שבת שני לשלישי וזהו נ"ל נכון:

בפרש"י בד"ה פירושי קא מפרש כו' איידי דנקט לה משום דיוקא כו' ע"כ אסקיה למילתא עכ"ל. פי' דהא עיקר הדיוק הוא מסיפא דמילתא דדוקא בכה"ג משלם לשאינו מועד חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם בכל ענין ואין זה דוחק לומר ששנה התנא כל הני בבי שאינן צריכין אלא לדיוקא ולא נקט בפי' דסתמא הוי מועד דהא האי בבא דמועד לאדם ע"כ איצטריך בהאי לישנא לומר דחזרה דבהמה חזרה היא ואגב האי נקט לאינך נמי בהאי לישנא וק"ל:

בתוספות בד"ה שור ולא נגח יתבאר בעזה"י. ובד"ה נעשה מועד לסירוגין ע"כ בשלא ראה בינתיים כו'. פי' שלא ראה יותר מבהמה אחת כפי שנשנה בברייתא ע"ז מקשו וא"ת דאפי' לשוורים לחוד הוי מועד לכל לסירוגין כיון שלא ראה שום מין בינתיים רק שור א' א"כ הוי מועד לכל כמ"ש בדיבור הסמוך:


דף לז עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה שור כו' וא"ש כולה סוגיא כר' זביד כו' ונראה לר"י דהני תרי בעיות באם תמצי לומר כו' עכ"ל. ונ"ל דדברי ר"י מקושרים דוקא למה שכתבו בסמוך דסוגיא אליבא דר"ז אבל לפי' רב אלפס דסוגיא אליבא דר"פ לא שייך לומר כן דהא מצינן למימר נמי להיפוך דאף אם תמצי לומר נמי בבעיא קמייתא דבתר חמור גמל שדינן ליה היינו משום דאין נראה לנו שום סברא שריבוי הנגיחות באין לגרע ההעדאה וא"כ כיון דבלא תרי שוורים קמייתא הוי מועד לכל כמו כן הוא מועד מכ"ש כשנגח יותר מעיקרא אבל בבעיא בברייתא ודאי אדרבא יש סברא יותר לשדייה בתר חמור וגמל אף על גב דהוי קמאי והיינו ג"כ מזו הסברא שכיון שבשעה שנגח השור הראשון יצא עליו שם מועד לכל לא שייך לומר שבשביל שנגח יותר יחזור לתמותו אבל אליבא דר"ז א"ש דלדידיה ודאי נראה סברא שיחזור לתמותו כשנגח השוורים האחרונים כיון שראה באותו הזמן ממינים אחרים ולא נגח ואף על גב שלא ראה ג"פ מ"מ כיון שלא נעשה מועד עדיין אלא ע"י צירוף השור נאמר שתיכף בשעת נגיחת השור חזר בו משאר מינים ויש סברא לומר כן כיון שעינינו רואות שנגח אחר כך שוורים ולא שום מין אחר ואם כן מפרשים התוספות שפיר דמהיכא תיתי נשדייה בתר חמור וגמל כיון שיותר סברא לשדיי' בתר שוורים א"ו משום דקמאי נינהו וא"כ היינו דרך את"ל ודו"ק ומה שכתב מהרש"א בדיבור זה וז"ל ונראה דלקמן גבי איבעיא דשבת כו' מיהו לא מצי לכולי עלמא לאשכוחי להך איבעיא בהיפוך ובראה בין ימות החול ולא נגח דא"כ ודאי בתר שבת שדינן ליה דאי בתר ימות החול לא הוי מועד כלל עכ"ל לכאורה דבריו אינם מובנים לי דאי אפשר לומר שכוונתו כגון שבראשון בשבת ובשני בשבת גופא ראה עוד בהמות ולא נגח דזה אינו עולה על הדעת כלל ועוד דבכה"ג הוי מצי לכתוב ג"כ בחמור וגמל אלא עיקר כוונתו ליישב לשון הש"ס אמאי שני ללישנא בהך אבעיא בתרייתא ונקט חמישי בשבת וע"ש ואמאי לא נקט בגונא קמייתא כגון שנגח באחד בשבת ושני בשבת ואחר כך שבת שבת ושבת דודאי אפי' בכה"ג מצטרף שבת ראשון לא' בשבת ושני בשבת דכל היכא שלא ראה בינתיים לא בעינן ימים רצופים ממש לכך כ' דלפי פירושו הקודם לזה אתי שפיר כיון דלפירושו אפי' ר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול וא"כ ע"כ דהבעיא איירי שראה בינתיים וכה"ג לא מצינו לומר שראה בין יום ראשון וב' ובין נגיחה של שבת ראשון דא"כ ודאי לא מצטרף נגיחה של שבת ראשון כיון שראה בנתיים ולא נגח כן נ"ל פי' דבריו אבל בעיקר דבריו שכתב דר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול לא ראיתי לשום פוסק שהסכים עמו בזה וא"כ הדר הדיוק של מהרש"א למקומו אמאי לא אבעיא ליה כגון שנגח בראשון ושני בשבת ולא ראה עוד עד לשבת ואח"כ נגח ג' שבתות אם נאמר דשבת ראשון בתר חול שדינן או בתר שבתות ויש ליישב וק"ל. ואפי' בזה דבריו אינם מובנים דמהיכא תיתי לאשכוחי כה"ג ועוד דא"כ מ"מ תיקשי ליבעי כגון שנגח א' וב' בשבת ושבת שבת שבת וב' שבתות ראה ולא נגח דהאי הוי ממש דומיא דחמור וגמל ואם נאמר דכוונת מהרש"א דאבעי' בתרייתא לא מתיישב' באמת דכשנגח בה' בשבת וע"ש שבת שבת שבת ובין השבתות ראה ולא נגח וכוונתו דבכה"ג אי שדינן לשבת ראשון בתר ימי החול הוי אינך ימי החול חזרה ג"ז אינו נכון דהא משכחת שפיר שלא ראה ג"פ ועוד דהא קי"ל הלכה כר' יוסי דאינו חוזר לתמותו עד שיהו התנוקות ממשמשין בו ואינו נוגח וא"כ סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא:

בפרש"י בד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דנקט אחר נגיחה שלישית שור ולא נגח לאו דוקא ואפשר דלרש"י לא נעשה מועד בכה"ג אשלישית אלא לאחר שחזר וראה ונגח נעשה מועד למפרע כיון דאיכא ג' הפלגות אבל זה דוחק וכל זה פי' רש"י לשיטתו דאנגיחה שלישית משלם נזק שלם אבל התוס' סברי דאנגיתה רביעית הוא דמשלם נזק שלם לכך כתבו לעיל ד"ה שור ולא נגח דבתרא דנקט היינו כדי שאם יגח משלם נ"ש והיינו ברביעית וק"ל:

בתוספות בד"ה יום ט"ו בחודש כו' ולפ"ז אם נגח יום א' כו' ואין הראשונים מן המנין עכ"ל. וכוונתם בזה דכיון שכ' דבהפלגה של עשרים יום אין הראשונה מצטרף כדמוכח מסוגיא דנדה ואם כן מה לי הפלגה של כ' ומה לי הפלגה של יום אחד דהיינו בסירוגין וק"ל:


דף לח עמוד א[עריכה]

בגמרא מאי ואומר וכ"ת האי עמד וימודד לכדר' מתנה וכדר' יוסף ת"ש הופיע מהר פארן ולכאורה קשה דא"כ אמאי מייתי כלל קרא דעמד וימודד כיון דמבעי ליה לרב מתנה ומהופיע מהר פארן לחוד יכול ללמוד ועוד דבלא"ה נראה שאלו שני הכתובים הם כמכחישים זא״ז דמעמד וימודד משמע שהתיר ממונם בשביל שלא קיימו ז׳ מצות כדדריש בהדי' מה ראה ומקרא דהופיע מהר משמע שהתי׳ ממונם בשביל שלא קבלו התורה כפרש״י בהדיא וכ״נ באמת מל' הפסוק דכתי׳ לעיל מיני׳ ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו דאיירי מקבלת התורה על שהחזיר על האומ׳ ולא קבלוהו ונ״ל ליישב דהני תרתי חדא מלתא הי׳ למאי דאי׳ בריש מס׳ ע״ז שיש פ״פ לאומות על קבלת התורה באמרם כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנו כמו שעשית לישראל והקב"ה אומר להם הראשונות ישמיעו ז׳ מצות שקבלתם היכן קיימתם נמצא דלפ״ז א״ש אי לאו שראה שלא קיימו ז׳ מצות לא הי׳ יכול להענישם על שלא קיבלו התורה א״כ הני תרתי חדא מלתא היא ועפ״ז נתיישב ג״כ קושיא ראשונה דאי לאו דאייתי קרא דעמד וימודד לא הוי שמעינן מידי מקרא דהופיע מהר פארן דאיכא למדחי דהאי קרא לא קאי אלא על עשו וישמעאל דכתיבי בהאי קרא שעיר ופארן והטעם שלאלו הענש משום דמצינו בהדי׳ שהחזיר להם הק"בה התור׳ ולא קבלוהו עשו אמר מה כתי׳ בה לא תרצח וזו הברכה שברכני אבי על חרבך תחי׳ ישמעאל אמר מה כתיב בה לא תגנוב ולא זו הברכה שברכני אבי והוא יהי׳ פרא אדם נמצא שיכול לומר שלא החזיר הק״בה התורה על שאר האומות רק על אלו בלבד מפני שהם זרעו של אברהם וכשלא קיבלו התורה התיר ממונם שאין להם שום פ״פ לומר כלום כפית עלינו שהרי באו בטענה שאינן יכולין לחיים ועוד שהרי רציחה וגניבה כבר היו מצווים ועומדים שהם מז׳ מצות בני נח ואפ"ה עברו עלי׳ ומה צורך עוד מכפיית הר אבל בשאר אומות אין לנו שום לימוד להתיר ממונם ואין להענישם כמו כן משום שלא קיבלו התורה דאפשר שלא החזירוה עליה׳ ועוד דאף אם נאמר שהחזירוה ולא קבלוה עדיין יכולים לומר כלום כפית עלינו הר לכך מייתי ג״כ קרא דעמד וימודד דאע״ג דנוכל לומר לכדר"מ ור״י מ"מ מוכח עכ״פ מהאי קרא שכל אומות עברו על ז׳ מצות ובעטו בהם דהא האי קרא דעמד וימודד קאי על כל האומות כדכתי׳ ראה ויתר גוים והיינו ע״כ בשעת מ״ת דהא כתי׳ לעיל מיני׳ ג״כ אלקים מתימן יבא ונדרש ג״כ לדרשא דלעיל על מ״ת וא״כ דמצינו שכל אומות בעטו בז׳ מצות אין לחלק עוד ביניהם לעשו וישמעאל לענין קבלת התור׳ דכולהו לא מצי למימר כלום כפי׳ כיון שבעטו בז' מצו' שנצטוו כבר וכשאמ׳ הק"בה הראשונת ישמיעו וכו׳ ומסתמא אמרינן ג״כ שהחזיר הק"בה התו' ג״כ על כל האומות אלא שפרט באלו יותר לפי שהם מזרעו של אברהם ועוד דאף אם נאמר שלא החזיר על שאר האומות יש להענישם שפיר כיון שאף אם החזיר ודאי לא יקבלו ואף אם קיבלו ודאי שלא יקיימו כמו שלא קיימו ז׳ מצות ובא״ה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. ועפ״ז נראה ג״כ דכל הני אמוראי ובריית' לא פליגי דהא מצינו בקרא להדי׳ אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן וכו׳ והיינו על שלא קיבלו הא"ה התור׳ ואח״ז כתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים דהיינו שראה שלא קיימו ז׳ מצות ופי׳ הכתוב שעבירה גורר׳ עביר׳ דאי לאו שבעטו בז׳ מצות אפשר שלא היו נענשים על שלא קבלו התו׳ מטעם שיאמרו כלום כפית וכו׳ אלא עכשיו איגלו בהתייהו שאף אם כפה עליהם לא היו מקיימין וא״כ חשב הכתוב כאן שני מיני עבירו׳ ומדמסיים ויתר גוים דלא משמע אלא עונש א׳ לכך דרשו רבותינו דהאי ויתר גוים אתי לב׳ דרשות חדא שהתיר ממונם והיינו נגד קבלת התור׳ שנלמד כבר מהופיע מהר פארן אלא דהתם לא איירי אלא מעשו וישמעאל וכאן גילה הכתו׳ שכל האומות שווים לעונש זה כמ״ש ועוד נדרש ג״כ מראה ויתר גוים שהגלה אותם ממקומם וזה בעונש ז׳ מצות דגלות בא על ע״ז וג"ע כדאי׳ בפ׳ במה מדליקין. ור׳ יוסף דדריש נמי שאין מקבלין שכר זה אינו שום עונש אלא סברא מעלי׳ היא דכיון שכבר בעטו בהם ולא רצו לקיים עליהם העול של ז׳ מצות ופרקוהו מעליהם דהכי משמע להדי׳ שאמרו בני עשו וישמעאל שאינם רוצים לקבל התו׳ מפני דכתו׳ בי׳ לא תרצח לא תגנוב וקשה מאי הרוויחו אף אם לא קבלו אסורי׳ ברציחה וגניבה שהוא מז׳ מצות א"ו שפרקו ג״כ הז׳ מצוות מעליהם וא״כ לא שייך ליתן להם שכר כמצוה ועושה כיון דבאמת אינם מקיימים בתור׳ ציווי הראשון שכבר פרקוהו מעליהם וה"ה לשאר אומות שהרי כבר הוכחנו שאין לחלק ביניהם ויש לי עוד דרך א׳ בזה ע״ד הגמר׳ כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני וכו׳ ואין להאריך והמשכיל יבין:

בפרש"י והגלה אותם כגון כפתורים וכו׳ עכ״ל נראה משום דמשמע לרש״י ג״כ דהאי קרא עמד וימודד איירי בשעת מ״ת כמ״ש באריכו׳ וא״כ הוצרך להביא ראי׳ מאלו שגלו ממקומם בעת ההיא לפי משמעות הכתובי׳ אבל שאר רוב האומות בדוכתיהון הוון יתבי עד ימות המלכים ורובם גלו ע"י סנחריב ונ״נ ואין לתמוה למה לא הוגלו כולם באמת בשעת מ״ת כיון שעברו על ז׳ מצות שאין זו קושי׳ דכ״פ מצינו שזה מדת המקום ב״ה להאריך אף וגבי דיליה ואפשר ג״כ שאיזה זכות תלה להם וק״ל:

שם בגמרא ולא והתניא ר״מ אומר מנין שאפי׳ גוי העוסק בתורה וכו׳ לכאור׳ יש לדקדק מאי מייתי מת״ת לז' מצות שבא העונש מחמת שלא קיימום בתחילה וזה לא שייך בת״ת ויראה דלק״מ דהא במס' סנהדרין דף נ"ט אר״י גוי העוסק בתורה חיי׳ מית' וכו׳ ואקשינן עלה מהא בריית׳ דהרי הוא ככה״ג ומשני התם בז׳ מצות דידהו וא״כ דע״כ האי בריית׳ איירי כשעוסק בתורה של ז׳ מצות וטעם החילוק ודאי נראה מצד הסברא דבשאר מצות שלא נצטוו יש להענישם מית׳ מדכתי׳ תור׳ צוה לנו משה מאורשה ולא להם וכו׳ כדאי׳ אבל הז׳ מצות שנצטוו הגוים כמו הישראל לא שייך לומר לנו צוה ולא להם ועוד דאדרב' הגוי צריך ללמוד שתלמוד מביא לידי מעשה וא״כ מקשי הכא שפיר דכיון דאמת שעמד והתיר להם הז׳ מצות ממילא שייך הדרש תורה צוה לנו ג״כ על הז' מצות ועוד כיון דאין מקבל שכר על המעשה של הז׳ מצות למה ניתן לו שכר על הלימוד וא״כ איך אמרת הרי הוא ככה״ג וע״ז משני לומר שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה וא״כ א״ש דגוי העוסק בתורה של ז׳ מצות מקבל על הלימוד ג״כ שכר כיון שמביא לידי מעשה דדהו משא״כ בשאר תורה ולפ״ז מ"ש הרי הו ככה״ג לאו דוקא לפי שאינו מצווה ועושה כמוהו:

שם בגמרא ר׳ שמואל ברי׳ וכו׳ נראה דמייתי לה הכא משום דמסוגי' זו ראי׳ דהותר ממון עכ״ום לישראל והיינו מדאצטרך לאסור אנגרי' בעמוני' דמשום מלחמה ודאי לא איצטרך דמהיכי תיתי שיעשה משה מלחמה שלא ברשות א״ו דאיצטרך לאסו׳ אנגרי׳ א״כ מוכח דאנגרי׳ מותר שלא ברשות והיינו כיון שהותר ממנום לישראל וק״ל:

בתוספות בד״ה נשא משה ק״ו בעצמו אור"ת וכו׳ דקודם נאמר אל תצר את מואב וכו׳ כדדרשינן עתה ילחכו וכו׳ עכ״ל נראה דאין זו עיקר הראי׳ שאינו אלא דרש בעלמא והי׳ אפשר לדחות דאגדו' פליגי אהדדי אבל באמת נראה דל׳ הכתובים עצמן מוכיחן כן דבפ׳ דברי׳ כתיב אל תצר את מואב וכו׳ ומיד אח״ז כתי׳ וידבר ה׳ אלי לאמור אתה עובר היום את גבול מואב וקרבת מול בני עמון אל תצרם וכו׳ קומו עברו את נחל ארנון וכו׳ את סיחון ואת ארצו החל רש והתגר בם מלחמ׳ וכו׳ ואשלח מלאכי׳ ממדבר קדמות אל סיחון הרי לפניך דדיבר אל תצר נאמר קודם מלחמת סיחון ועוג וענין מואב ומדין ששלחו אל בלעם הי' אחר מלחמות סיחון ועוג כדכתי׳ וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וראי׳ התו׳ לרווח׳ בעלמא:


דף לח עמוד ב[עריכה]

בגמרא א"ל הקב"ה לא כשעלה על דעתך כו' שתי פרידות כו'. ויש לדקדק דאמאי לא סגי ליה במאי דכ' מקרא מלא כי לבני לוט נתתי כו' משמע דטעמא משו"ה הוי ולא משום הפרידות ונ"ל ליישב דנראה לתלמודא דאי לאו משום פרידה לא סגי בטעמא דבני לוט דאינהו אפסידו אנפשייהו שעברו על הברית ועוררו איבה בשלחם אל בלעם וא"כ ישראל נקיים מברית של לוט עם אברהם כיון שהמואבים פרצו גדר לכך איצטריך טעמא דפרידות וטעמא דפרידות לחוד ג"כ אינו מספיק דלא נראה לאסור להם בשביל כך המלחמה שהרי כמה אומות שיצאו מהם כמה גרים גדולים וחשובים כרבי עקיבא ושמעיה ואבטליון ואפ"ה לא מצינו שנאסר להלחם עם אותן האומות בשבילם ואי משום דהני חשיבי טפי שיצאה מהם מלכות בית דוד מ"מ מה בכך דאף אם הותרה המלחמה לא ימנע אם חפץ ה' להציל א' או שנים שיצאו אלו מבניהם א"ו דבאמת עיקר איסור המלחמה הוא מחמת בריתו של לוט אך אח"ז שפשעו בנפשותם והפרו הברית היה ראוי להתיר להם לישראל כיון שהם פרצו גדר תחילה ועל זה הועיל להם זכותן של הפרידות כענין ברא מזכה אבא שלא יזכר להם אז זה העון עד אחר שנולדו ואז נפקד להם אותו עון. ועפ"ז נתיישב קצת מה שהשיב להם דוד הם פרצו גדר תחילה דלאו דחיה גמורה היא אלא תשובה שיש בה ממש דעל מה שהביאו איסטרטיאות שלהם אל תצר את מואב והיינו משום דלבני לוט נתתי והשיב להם דוד דאדרבא מכאן נראה ההיתר דקשה למה הוצרך למאמר אל תצר וכי תעלה על דעתך של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא ודאי דאיכא טעמא רבה ק"ו ממדין לפ"ז נראה שהם פרצו גדר תחילה ואזלי ליה נמי הטעם דבני לוט אלא מאי שאסר הקב"ה מ"מ המלחמה היינו שלא רצה לבטל הברית תיכף משום זכות הפרידות שבזכותן תלה להם עון בלעם עד אחר שנולדו הפרידות א"כ עכשיו בימי דוד כבר הותרה המלחמה מחמת שהם פרצו הגדר בימי בלעם. ובזה נתיישב נמי מה שלא הביא להם דוד מקרא דעגלון מלך מואב דנראה בשביל כך לא היה דוד עושה מלחמה שלא ברשות הקב"ה ולבטל מאמר אל תצר ואי משום דעגלון מלך מואב פשע בישראל כמו כן פשע בלק ואפ"ה מקשי התלמודא מה עלה על דעת משה לעשות שלא ברשות ואף על גב שלא נאמר עדיין לא איסור ולא היתר מתמיה הש"ס ולא ניחא ליה בטעמא ששלח אל בלעם אי לאו דאיכא טעמא רבה ק"ו ממדינים וא"כ מכ"ש דתקשי על דוד כיון שכבר נאמר אל תצר איך הורה היתר לעצמו לכך השיב להם שהם פרצו גדר תחילה וכוונתו בזה כיון שהם פרצו גדר למה צוה הקב"ה באמת אל תצר דהא איכא ק"ו מעליא ומה שנאמר כי לבני לוט נתתי אינו מספיק לבטל הק"ו כיון שהם עברו ברית של אחים א"ו דבאמת מאמר אל תצר אינו אלא לשעה דזכות הפרידות תלה להם על העברת הברית אבל לדורות נשאר הרושם של אותו עון הטמון בידם מענין בלעם ואדרבא המצוה לאבדם מק"ו דמדינים וטעמא דפרידות נסתלק כיון שכבר נולדו כן נ"ל נכון אלא דמלשון תוספות לא משמע כן ודו"ק:

שם בגמרא אמר רחב"א אר"י אין הקב"ה מקפח כו' דאילו בכירה דקאמרה מואב כו' הא אנגריא עבוד בה. וראיתי בשם הגאון בעל קיקיון דיונה שהקשו לו מנ"ל דמש"ה מותר אנגרי' במואב ולא בעמון דילמא שאני מואב שאפי' למלחמה גמורה היו ראוין מק"ו דמדין אלא שנאסרה מטעם פרידות וא"כ לענין אנגרי' דלא שייך טעמא דפרידות ההיתר במקומו עומד מק"ו דמדין ותירץ מה שתירץ ולענ"ד לק"מ למה שכבר נודע דמאמר אל תצר היה קודם מעשה בלעם ובלק היה יודע כל זה שנאסרו ישראל להלחם עמהם והותרו באנגרי' כמו שאמר עתה ילחכו והביאו התוס' לעיל וא"כ קשה למה התיר הקב"ה באמת האנגריא תחילה היה לו לאסור ג"כ אנגרי' כדי שלא יתגרו מואב כלל בישראל וא"כ לא יארע כלל מעשה בלעם שעיקר שליחות זה היה מיראת האנגריא א"ו דבלאו הכי היה הקב"ה רוצה להתיר האנגרי' מעונש הבכירה וא"כ דרש ר"י שפיר. ונראה עוד דאדרבא היא גופא קאמר ר"י דמאחר דמצינו שכל מדותיו של הקב"ה הוא מכ"מ וא"כ מאי קאמר ר"י דבשביל דקריתיה מואב נענשה שהותר אנגריא בבניה ומאי ענין זה לזה א"ו דה"ק דבאמת עיקר האנגרי' הוא מטעם ענין בלעם אלא דזה גופא היא בשביל עונש הבכירה שפרסמה הזנות שלה עם אביה במאי דקריתיה מואב שהוא ל' פריצות לכך נענשה שיצא ממנה בלק שהפקיר ג"כ בתו לזנות לעין כל וכן שאר בנות מואב כמאמר הכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב וכמו שדרשו רז"ל באריכות וזה היה הכל בעצת בלעם שדבר זה גרם היתר האנגריא ותדע דהכי הוא שהרי אדום אף על פי שיצא בחרב לקראתם מ"מ נאסרו באנגריא שלו מטעמא דלבני עשו וא"כ כמו כן היה ראוי לאסור אנגרי' דמואב מטעמא דבני לוט אלא שהותרו אלו יותר באנגריא לפי שהחטיאו בזנות וכמאמר רז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו וא"כ יפה אמרינן שבשביל פריצת הבכירה בזנות נענשה שהיו כל בנות מואב כמו כן פרוצות בזנות ומחמת זה הותר בהם אנגרי' משא"כ בבני עמון אף על גב שכמו כן זינתה אמם עם אביה מ"מ כיון שלא פרסמה הדבר לא באתה לכלל עונש דעל גוף המעשה אין להענישם דעבירה לשמה היא כמ"ש התוספות דלשם שמים נתכוונו וכדאיתא להדיא במסכת נזיר ובזה נתיישב גם כן הקושיא שניה של קיקיון דיונה עי' שם בחדושיו ועי' בעין יעקב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שור של ישראל כו' ור"מ חשיב כותי כעכו"ם עכ"ל. פי' דר"מ קניס לכותי בממונו שיתחייב כמו העכו"ם:

בד"ה מבין ישראל כו' במסכת נדה פרכינן כו' וחכמים מטהרין שלא נחשדו כו' עכ"ל. אפשר דכוונתו בזה דלא תקשי אמאי לא מקשה ה"נ הש"ס דרבנן אדרבנן דלכאורה נראה דחכמים לא יהבי טעם אלא על כתמי ישראל אבל לא לכותים וא"כ משמע דבכותים הטעם פשוט שהוא טהור לחכמים כיון שהם כעכו"ם גמורים וא"כ קשיא אמאי לא מחייבי הכא בשור תם שלהם שהזיק של ישראל נזק שלם כמו בשאר עובדי כוכבים לכך פי' רש"י דהא דאמרו חכמים שלא נחשדו על כתמיהם קאי ג"כ אכותים וא"כ סברי רבנן נמי דכותים גרי אמת הן והא דלא קשיא לתלמודא אמאי פטרו הכא בשור ישראל שנגח של כותי לפי שזו הסברא נראה לש"ס פשוט דבכה"ג יש לקונסם שישראל לא יחייב על שלהם אבל אדר"מ מקשי שפיר דלא אסיק אדעתיה לקונסם להפקיע ממונם בידים להוציא מתחת ידם לחייבם בדבר שאינן חייבים והתרצן לא חש לזה וק"ל. עוד נ"ל ליישב בדרך אחר דמצינן לפרש דהא דקאמרינן מבין ישראל ומבין הכותים היינו בעיר שדרין בה ישראלים וכותים לכך מטמא ר"מ דאמרינן שמא מישראל הם וחכמים מטהרין לפי שלא נחשדו ישראל על כתמיהן וא"כ ודאי מכותים הם אבל באמת כו"ע מודו דכותים גירי אריות הן לכך פי' רש"י שאין לפרש כן דבהדיא אמרינן במסכת נדה דלאו בהכי פליגי אלא דלפ"ז צריך ליישב אמאי לא מוקי לה תלמודא התם באמת בכה"ג ויתבאר שם בעזה"י ואפשר שתוס' הרגישו בדרך הראשון לכך מציינין בזה וחכמים מטהרין וק"ל:

בתוספות בד"ה ועל הכותית סוגיא דשמעתין מוכח דקסבר גירי אמת הן וא"ת א"כ מאי חידוש לומר שיש לה קנס עכ"ל. משמע מדבריהם דאי הוי אמרינן דאתיא כמ"ד גירי אריות הן הוי א"ש וכ"נ גם כן מלשון הגמ' דקאמר ואי ס"ד קניס ר"מ בממונו כו' משמע דאי לאו האי טעמא לא הוי ק"מ והיינו כמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר"מ משום דגירי אריות הן וקשה דהא למ"ד גירי אריות כ"ש קשה אמאי יש לה קנס מ"ש מכל עכו"ם דעלמא ויש ליישב דלמ"ד גירי אריות הן טעם הקנס הוא שלא יהא חוטא נשכר וג"כ משום טימוע דכיון דמיחזי כגרים גמורים שייך ליגזור טפי משא"כ בעכו"ם גמורים לא שייך האי גזירה ועוד דלעובדת כוכבים לא יהבינן משום דאזלה ואכלה בגיותה אבל בכותים שאין אדוקים בעבודת כוכבים לא שייך האי טעמא. אח"ז עיינתי בפירוש רש"י ריש פרק אלו נערות וכתב להדיא דאתיא כמ"ד גירי אריות והתוס' הקשו עליו א"כ מ"ש מכל עכו"ם דעלמא והניחו בקושיא ולפי' רש"י צ"ל כמו שכתבתי ומה שלא תירצו התוספות כאן דקמ"ל דלא קנסינן להו משום גזירת טימוע היינו משום דקושיית התוס' היא לסברת המקשה אבל בכתובות משני התוס' הכי וכ"כ הלחם אבירים:

בא"ד וא"ת ולרבא דאמר כו' דעבד ושפחה כו' עכ"ל. נראה דזה מקושר למה שכתבו דסוגיא כמ"ד גירי אמת הן אבל לפי' רש"י דטעמא משום גירי אריות הן והיינו ע"כ כמו שכתבתי דתקנת חכמים היא שיתחייב קנס דאל"כ מ"ש משאר עכו"ם דעלמא וא"כ לא שייך להקשות שאין לחייב קנס מטעם דחשש שפחה כיון דבלא"ה נמי אין לחייב אלא תקנת חכמים היא כן אבל לפירושם הקודם מקשה שפיר וק"ל:


דף לט עמוד א[עריכה]

בפרש"י בד"ה שור של חרש כו' אבל בניזקי מועד מעמידין אפוטרופוס לשור היתומין כו' אבל תם דגבייתו מגופו כו' כדאמרינן כו' ואוקימנא ביתמי עכ"ל. לשון רש"י בזה תמוה מאד דהתם איירי לענין דמיטלטלי דיתמי לא משתעבדי ומה ענין זה הטעם לשור של חרש שוטה וקטן דהכא וכמו שהקשו התוספות ונ"ל דרש"י סובר דפטור שור תם בחש"ו למ"ד אין מעמידין אפוטרופוס הוא פשוט כיון דלאו בני תשלומין נינהו בשום מקום ומהיכא תיתי להעמיד להם אפוטרופוס להפסידם בידים והא דמעמידין להם בשור מועד היינו מפני תיקון עולם כיון שהוחזק נגחן אלא דסובר רש"י דבכלל שור של קטן הוא ג"כ שור שירשו מאביהם ואפי' נגח בחיי אביהם אין מעמידין להם אפוטרופוס לקבל עדות ולקיים והועד בבעליו כדי שיגבה מגופו וכל זה דקדק רש"י מלשון לגבות מגופו משמע דאף על גב שאין צורך האפוטרופוס בשביל השמירה אלא בשביל הגוביינא אפ"ה אין מעמידין בתם וכן משמע מלשון הש"ס מדמייתי עלה מהא דאין נזקקין לנכסי יתומים דאיירי עבור חוב אביהם וע"ז כתב רש"י דאפילו בכה"ג שנגח בחיי אביהם דלא שייך הטעם דבני תשלומין שהרי החוב הוא מחמת אביהם אפ"ה אין מעמידין להם אפוטרופוס כיון שאין החיוב אלא מגופו שהוא מטלטלי דיתמי כן נ"ל ליישב קצת לשון רש"י מצד דוחק:

בתוספות בד"ה אין מעמידין כו' וגם אין לומר משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור כו' ובמועד עבדי רבנן תקנה כו' עכ"ל. הא דלא קשיא להו לפ"ז א"כ אמאי פטור במועד מצד תמות כמו שהקשו לעיל על טעמא דקנס דלא שייך להקשות כן אלא כשהחיוב הוא מצד הדין אבל כשהחיוב במועד אינו אלא מצד תקנה לא שייך להקשות כן כיון דלכל מילי צד תמות במקומו עומד ולא רצה לתקן על זה שום חיוב יותר מתם גמור וכן הסברא לפי מ"ש התוס' וכמ"ש בסמוך בשם רש"י וק"ל:

בגמרא מעליית מאן ר"י אמר מעליית יתומים כו' נראה מזה דלא פליגי אלא ביתומים דוקא דמ"ד מעליית אפוטרופוס לא חש לטעמא דמימנע ולא עבדי כיון שהיתומים בודאי יגיעו לכלל גדלות לא יפסידו האפוטרופסים דחוזרין ונפרעין לכי גדלי אבל בחרש ושוטה שאפשר שלא יתפקחו לעולם א"כ כ"ע מודו מעליית שלהם דאי מעליית אפוטרופסים מימנע ולא עבדי וק"ל:

תוס' בד"ה ור"י כו' ורבא נמי דאמר כו' וא"כ אמאי הוי דריב"ח טועה. כוונתו בזה להקשות על רבא גופיה איך אמר הכא דריב"ח טועה אבל במה שאמר רבא משום דקשיא לך דר"י אדר"י לא קשיא לתוס' דהיה אפשר לומר שזהו בעצמו תירץ רבא במה שאמר אלא מזיק שאני פי' דהכא ל"ש טעמא דשובר לכך מקשו התו' על רבא מדקאמר משוית לריב"ח טועה ודו"ק:


דף לט עמוד ב[עריכה]

בגמרא אמר רבא לעולם במועד והב"ע דעביד ליה שמירה פחותה כו' לכאורה הדברים תמוהים ביותר דכיון דעיקר הקושי' היא דליתני ר' יעקב מחייב סתמא וא"כ מה הועיל רבא בתירוצו דכ"ש דקשה יותר ממ"נ אם בא ר' יעקב להורות לנו כל אלו הדינים הללו דתם סגי בשמירה פחותה וצד תמות במקומה עומדת א"כ מה איריא חש"ו דנקט לישמעינן גבי שור של פקח ואם נאמר דעיקר החידוש בדברי ר"י הוא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו לישמעינן הא מילתא בתם גרידא דהוי רבותא טפי כמו שיתבאר ואם נאמר דאשמעינן חדא דאית בה תרתי כדמסיק לקמן קשה יותר דעיקר חסר מן הספר דמלשון הברייתא לא נשמע כלל כל הני מילתא כיון דבשור של פקח גופו עדיין לא ידענו אי סגי בשמירה פחותה או לא וע"ק באמת מנ"ל לרבא דס"ל לר"י בעלמא דמעמידין אפוטרופוס לתם גרידא דילמא ס"ל אין מעמידין והטעם משום דיתמי לאו בני קנסא נינהו ופלגא נזקא קנסא כמ"ש רש"י ותוספ' במשנה והא דס"ל הכא דגובה חצי נזק של צד תמות היינו כיון שכבר נעשה מועד א"כ תו לא הוי קנסא אלא ממונא מעליא ושפיר גבינן מינייהו ועיקר התמיה איך קיצר ר"י כ"כ בלשונו כיון דאתא לאשמעינן כל הני דיני בשלמא אם נאמר דבשור של פיקח פשיטא ליה א"ש דעיקר הכוונה להשוות שור חש"ו לשל פיקח אבל אם בשל פיקח גופא לא אשמעינן עד הכא לא מתיישב הל' ואם נאמר דבאמת דבשל פיקח פשיטא ליה מה דינו לענין שמירה א"כ הדרא קושיא לדוכתא ליתני ר' יעקב מחייב ונדע שפיר דמעמידין אפוטרופוס לתם ולענין שמירה נדע מסברא דשוה לשל פיקח. והנראה בעיני דהא דקאמר רבא הכא ור"י ס"ל כר"י דמועד סגי בשמירה פחותה וכן בצד תמות במקומה עומדת אין הכוונה דר"י אתי לאשמעינן הכא בברייתא כל הני מילי אלא בלא"ה ס"ל לר"י הכי ולא נראה לו בזה שום חידוש גבי שור של פיקח אלא עיקר החידוש הוא דאפילו בשור של חש"ו אמרינן הכי דסד"א דבשור של חש"ו אפי' צד תמות סגי בשמירה פחותה דאל"כ מימנע האפוטרופס ולא עביד דבשלמא בשביל שמירה פחותה לא ימנעו עצמם שהרי אנו חושבים לפשיעה אם לא שמרוהו שמירה פחותה א"כ למה יפשעו בו דנקל בעיניהם להציל עצמם ממילתא דפשיעה אבל אם נטריח אותם בשמירה מעולה ודאי דימנעו (וכן נראה באמת מל' הפוסקים דאפוטרופוס ששמר שמירה פחותה סגי ואז אם נגח משלמין החש"ו מביתם) וא"כ הוה אמינא דבזה יש חילוק בין שור של פיקח לשור של חש"ו קמ"ל ר"י דאפי' לענין זה שוין הם וא"כ יתיישב ל' הברייתא כך שור של חש"ו שנגח רבי יעקב אומר משלם חצי נזק פי' לא מיבעיא היכא דשור דעלמא משלם נזק שלם כיון דלא נטריה כלל דמילתא דפשיטא דחש"ו ישלם ג"כ נ"ש אלא אפי' היכא דבשור דעלמא חייב תשלומי ח"נ ולא מיבעיא בתם אלא אפילו במועד וע"כ היכי דמי כגון ששמרו שמירה פחותה דבזה פיקח משלם ח"נ וה"א דבחש"ו פטור לגמרי קמ"ל לר"י דאפי' בכה"ג שוה שור שלהם לשל פיקח בכל מילי. וא"כ לפ"ז נתיישב ג"כ קושיא שניה דודאי מוכח מזה דס"ל לר"י בעלמא מעמידין אפוטרופוס לתם מדנקט סתמא ר"י משלם ח"נ משמע דבכל תשלומין ח"נ איירי ולא נקט רבא בלישני במועד ששמרו שמירה פחותה אלא לרבותא כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אמר רבה ב"ע מה שמחייב ר"י פי' ר' יעקב. ולכאורה יש לתמוה א"כ איך נקט ר"י חייב סתמא שיש מקום לומר נזק שלם כיון שעיקר חידוש הדין שלו הוא שאינו משלם אלא ח"נ א"כ ה"ל לפרושי בהדיא אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש דבאמת הא דנקט ר"י חייב היינו בכל מיני תשלומין כמו בשור של פיקח אלא מה שסתם ר"י פי' ר' יעקב דלא תימא דלא מחייב ר"י אלא דוקא במועד ולא נטריה כלל ואז משלם נ"ש אבל היכא שפיקח משלם ח"נ החש"ו פטורים לגמרי אי משום דאין מעמידין אפוטרופוס אי נמי משום דבשור שלהם סגי בשמירה פחותה כדפרישית וקמ"ל ר"י דאפי' תשלומי חצי נזק מחייב ר"י כמו בשור דעלמא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אדמוקי לה קמיית' במועד אוקמיה בתם עכ"ל. הוצרך לפרש כן דאקמייתא קא מקשי דבבתרייתא ודאי ל"ש לומר דקאי בתם דא"כ אמאי הוצרך ר"י לפרש דברי ר"י דחייב דקאמר היינו ח"נ דמילתא דפשיטא ליה היא דתם משלם חצי נזק וא"ל דהיא גופא קמ"ל דר"י איירי בתם דהל' לא משמע כן ועוד דא"כ תקשי באמת על דברי ר"י איך נקט חייב סתמא וה"ל לפרש א"ו דאיירי במועד כדפרישית בסמוך וק"ל:


דף מ עמוד א[עריכה]

בפרש"י בד"ה א"ל חדא דאית ביה תרתי טעמי הואיל וס"ל לרבא לא פליגי כו' בכולהו ס"ל הכי כו' עכ"ל. פי' דכיון דלא נ"ל לרבא לפרש דרבי יעקב בברייתא בא לחלוק על ר"י דא"כ ה"ל למימר אינו משלם אלא חצי נזק כמ"ש תוספות בסוגיין א"ו שבא לפרש דברי ר"י דחייב אפילו בתשלומין חצי נזק כדפרישית בסמוך וא"כ ניחא לן לומר דר"י גופא ס"ל להלכה כר"י לכך אנו מפרשים דברי ר"י באידך ברייתא ג"כ דבכל מיני תשלומין חצי נזק איירי והיינו לגמרי כר"י ובזה תבין הלשון חדא דאית בה תרתי טעמי וק"ל:

בתוספות בד"ה ולימא ליה אי תם הוי כו' הך פירכא ליתא לר"י כו' אבל האי פירכא דמודינא אתיא אף אליבא דר"י כו' עכ"ל. המובן מדבריהם דאף על גב דהאי פירכא ליתא לר"י לא תקשי אמאי לא משני הש"ס ר"י היא דהא בלא"ה משני הש"ס שפיר דקושטא דמילתא הכי הוא כדמסיק סוף סוף לאו תורא בעית לשלומי לדידי אלא אמאי דמוקי הש"ס בסמוך כגון דקדמי ב"ד ותפסוהו שזה נראה לשינויא דחיקא א"כ תקשי אמאי דוחקא לאוקמי הכי ולא מוקי לה כר"י על זה כתבו אבל האי פירכא דמודינא אתיא אפילו אליבא דר"י וא"כ ע"כ בלא"ה צריך לשנויי הב"ע דאקדים ב"ד כו' כי היכי דלא תקשי למ"ד מודה בקנס פטור דקי"ל כוותיה וא"כ ניחא לן לאוקמי הברייתא אפי' כרבנן דר"י וק"ל:


דף מ עמוד ב[עריכה]

בגמרא שור האיצטדין כו' ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה. ויש לדקדק מנ"ל לשמואל האי סברא דהא בסמוך מצרכינן קרא לכל הני פסולים וא"כ אי ס"ד דכללא הוא דכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח אף על גב דלית ביה חיוב מיתה א"כ כל הני קראי ל"ל בשלמא תלת קראי צריכי והיינו דאי לא נכתב אלא חד קרא הוי מוקמינן לה ברובע או בנוגח דאית בהו חיוב מיתה וחדא מאידך נמי לא אתיא כמו שמפורש בסמוך לכך איצטריך תרי קראי ועדיין הייתי אומר דרובע ונוגח שחייבים מיתה פסולים אבל היכא דלית בה חיוב מיתה כשר לכך איצטריך קרא שלישי למעט נעבד דאף על גב דלית ביה חיוב מיתה אפ"ה פסול כיון שנעבד בו עבירה וא"כ שפיר יליף שמואל דכיון דגלי קרא בנעבד דאף על גב שהוא באונס וליכא חיוב מיתה אפ"ה פסול וא"כ ה"ה לשור האיצטדין אבל מקרא רביעי ודאי קשה אמאי איצטריך למעט מוקצה כיון דכבר ילפינן דכל שנעבד בו עבירה פסול א"כ מוקצה נמי הרי נעבד בו עבירה אלא ודאי דליתא להאי כללא א"כ הדרא קושיא לדוכתא שור האיצטדין לשמואל מנ"ל דילמא הא דממעט רחמנא נוגח היינו דאיכא חיוב מיתה דוקא ונראה דס"ל לשמואל דלעולם איתא להאי כללא דכיון דאיתרבי נעבד אף על גב דליכא חיוב מיתה באונס ה"ה לאינך ומ"מ לא הוי ילפינן מוקצה מינייהו דסד"א דהאי לא מיקרי נעבד בו עבירה כיון דליכא אלא הזמנה בעלמא ומיהו לפ"ז צ"ל דהא דילפינן מקרא דמן הבקר למעט נעבד כדמייתי התוס' ממס' תמורה דלשון בקר שייך גבי נעבד דכתיב וימירו בתבנית שור כל זה לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דאלת"ה אלא דלשון בקר אתי דוקא למעט נעבד א"כ תקשי לא נכתוב אלא בקר לחוד למעט נעבד ונילף רובע ונוגח בק"ו מנעבד וא"ל דרובע ונוגח מנעבד נמי לא יליף משום חומרא דעכו"ם דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי לשמואל שור האיצטדין מנ"ל דמרובע ונוגח לא ילפינן שכן חיוב מיתה ומנעבד ומוקצה לא מצינן למילף משום חומרא דעבודת כוכבים אלא ע"כ דממוקצה ונעבד ליכא שום פירכא והא דלא כתיב מן הבקר לחודא היינו משום דהוי מוקמינן לה לרובע דלשון בקר לאו דרשא גמורה היא. ועי"ל דלעולם אימא לך דדרשא גמורה היא למעט מלשון בקר נעבד ולא רובע אלא דאי הוי כתיב בקר לחודיה הוי מוקמינן לה בנוגח דאיכא חיוב מיתה ושייך ביה נמי לשון בקר דהא כתיב כי יגח שור את איש וזה נ"ל נכון ודו"ק. מיהו למה שאכתוב בסמוך בתוספות צריך לומר דמן הבקר אתי דוקא לנעבד ואפ"ה לא קשה לכתוב נעבד לחוד דאיצטריך לע"פ עד אחד:

שם בגמ' מיתיבי מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' והא דסגי בחד קרא לרובע ונרבע ולא מוקמינן קרא בדדמי דהיינו ברובע שהוא ברצון אבל נרבע אימא לך דכשר דאנוס הוא היינו משום דבאמת אף ברובע גופא שייך אנוס כמ"ש התוס' ואפ"ה מחייב מיתה מדגלי בקרא בנרבע דחייב מיתה וא"כ ע"כ דרובע ונרבע חדא מילתא הוא ועי' מ"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י רובע עשה בו אונס כרצון דנרבע אנוס היא כו' עכ"ל. אף על גב דברובע גופא חייב ג"כ אונס כרצון כמ"ש התו' מ"מ לא מצינו בהדיא בקרא אלא מדגלי גבי נעבד דחייב כמ"ש בסמוך:

בגמרא נוגח משלם כופר כו' ואין להקשות אמאי לא מקשה הש"ס לשמואל מאי קאמר נוגח משלם כופר דהא שור האיצטדין אינו חייב כופר ואפ"ה פסול למזבח דמ"מ מייתי שפיר דעבירה דנגיחה חמורה טפי מדמצינן בה צד חיוב כופר מיהת ברצון משא"כ בעבירה דרביעה וכן צ"ל נמי בהא דקאמר רובע עשה בו אונס כרצון שיש להקשות א"כ אדרבא נילף נוגח בק"ו מנרבע דמה נרבע שהוא אונס פסול נוגח דברצון לא כ"ש א"ו דאפ"ה מייתי שפיר כיון דמצינן דעבירה דרביעה חמור טפי ולמה שכתבתי בסמוך דהא דס"ל לשמואל שור האיצטדין פסול היינו אחר דכתיבי כל הני קראי א"כ בלא"ה לא קשה מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מן הבהמה להוציא הרובע בתמורה פ' כל האסורין מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה כו' עכ"ל. נראה דקשה לתוספות ג"כ אמאי ילפינן רובע ונרבע מחד קרא ולא מוקמינן קרא דמן הבהמה ברובע ברצון דוקא וביותר קשה אליבא דרב דאכשר נוגח באונס א"כ כמו כן יש לנו להכשיר ברובע ונרבע באונס כיון דשני ליה לרב לענין קרבן בין אונס לרצון ואף על גב דלענין קטלא לא שני לן ברביעה בין אונס לרצון התם טעמא רבה איכא משום תקלה וקלון כדאיתא בסנהדרין אבל לענין קרבן מנ"ל על זה כתבו תוספות דבתמורה מפרש דגבי רביעה שייך ל' בהמה מדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וא"כ דהאי קרא דאיש אשר יתן שכבתו בנרבע משתעי מוקמינן קרא דמן הבהמה לנרבע שהוא באונס ורובע אתיא בק"ו כנ"ל והיינו דלפ"ז משמע דדרשא גמורה היא ולא כמ"ש מהרש"א ועי' מ"ש בזה בסמוך מיהו גם למהרש"א יש לפרש כן בדוחק ואין להאריך כנ"ל עיקר דדרשא גמורה היא:

בא"ד ומוקי לה התם על פי עד אחד או על פי בעלים כו' עכ"ל. וצ"ע דלשון זה לא מצאתי שם בגמרא אלא למאי דס"ד מעיקרא למילף בק"ו מבעל מום אבל לבתר דאידחי האי ק"ו וילפינן להו מקראי לא נזכר שם דאיירי ע"פ עד א' ובעלים ומ"ש תוס' מסברא דאי איכא עדים בני קטלא נינהו שם כתב אדרבא להיפך דאיכא למימר דאיירי כגון שהקדישו בעלים קודם שנגמר דינו וע"ק אמאי מייתי לה התוס' הכא ואינו מקושר ג"כ למה שלפניו. ולפמ"ש בסמוך א"ש דכיון דלרב ע"כ הא דמוקי התם קרא דמן הבהמה דוקא ברובע ומן הבקר דוקא מן הנעבד היינו דרשא גמורה א"כ תקשי לא לכתוב אלא קרא דמן הבקר וע"כ נדרוש מיניה למעט נעבד דקיל מכולהו דלית בה חיוב מיתה וק"ו לרובע ונוגח מעתה לכך כתב דמוקי לה התם על פי עד אחד או בעלים וזה א"א למילף מנעבד לכך איצטריך נמי מן הבהמה ולעולם אימא לן דדרשא גמורה היא. אמנם מה שכתבו דמוקי לה התם כו' נ"ל לפרש דמדחזינן דבתחילת הסוגיא כד הוי בעי למילף ק"ו מבעל מום היה רוצה ללמוד אף על פי עד אחד דהכי איתא שם להדיא וא"כ ע"כ נמי דלמסקנא דילפינן מקרא דמן הבהמה היינו נמי בעד אחד והיינו משום דאי בב' עדים בני קטלא נינהו וא"ל דאיירי קודם שנגמר דינו דמ"מ תקשי ל"ל קרא נילף בק"ו מנעבד שאין בו חיוב מיתה כלל אע"כ דאתי לעד אחד דזה לא שייך ללמוד כלל מנעבד דסד"א שאין הבהמה נאסרת בעד אחד וא"כ מוכח מזה דדרשה גמורה היא ונ"ל לפ"ז דלא שייך למדרש מן הבקר נמי לנוגח אלא לנעבד דאלת"ה לא שייך להקשות לכתוב בקר לחודיה דהוי מוקמינן לה בנוגח ואפשר נמי דקים לתלמודא דקרא דומן דצאן אתי למוקצה היינו למילתא דעבודת כוכבים וא"כ קשה לכתוב בקר אחר דכתיב נעבד אלא שלא חש להאריך ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

בא"ד והך ברייתא פליגא אתנא דבי ר"י כו' עכ"ל. זה נמשך למה שכתבו בסמוך דבלא"ה הייתי אומר דלא פליגא דאע"ג דכתיב כי משחתם בהם איצטריך נמי קרא דמן הבהמה דאי מחד קרא ה"א דוקא בב' עדים אבל למ"ש בסמוך דמקרא דמן הבהמה לחוד מוכח דאיירי ע"פ עד אחד וכמ"ש באריכות א"כ צ"ל דפליגי ועל זה הביאו ראיה דאיתא שם להדיא דפליגי וע"כ היינו משום דדרשא גמורה היא דבקר אתי למעט נעבד דוקא וא"כ אמאי איצטריך מן הבהמה ע"כ לנרבע בעד אחד ורובע אתי בק"ו וכדכתיבנא ודוק היטב. ובזה נתיישב נמי הא דמקש' הש"ס בתמורה ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא נעבד ומן הבקר להוציא רובע כו' דלכאורה הסוגיא תמוה דמה לנו בכך אם נדרש להיפך ועוד דהא נקט שפיר החמור חמור קודם כסוגית הש"ס בכ"מ אבל לפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הש"ס להקשות מנ"ל דפסול בנרבע ע"פ עד אחד וא"ל דאי בשני עדים לשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו מנעבד דכיון דנוכל לדרוש נמי להיפך א"כ לא מוכחי קראי ואיצטריך תרי קראי כי היכי דלא נוקי בדדמי וע"ז משני הש"ס דודאי מוכחי קראי דברובע שייך לשון בהמה כו' לשון בקר כו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה נאמר נוגח כו' הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההיא פשיטא דקיל מכולהו עכ"ל. ולהיפך לא שייך להקשות אם נאמר נעבד למה נאמר רובע דאיצטריך למעט ע"פ עד אחד וכדפרישית ומכ"ש דא"ש לפי' מהרש"א דלאו דרשא גמורה היא דלשון בקר קאי דוקא אנעבד א"כ הוי מוקמינן לה בדדמי וק"ל:

בד"ה ויש בנוגח כו' בחד מנייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי הוי מוקמינן ליה בדדמי כו' עכ"ל. כאן כתב מהרש"א דאף על גב דבתמורה אמרינן דבנרבע שייך לשון בהמה ובנעבד לשון בקר מ"מ לאו מפרש בהדיא מיקרי דאם לא"כ לא לכתוב אלא נעבד דקיל מכולהו ואני כבר כתבתי ופירשתי שיחתי דלא שייך להקשות כן וא"כ משמע דדרשה גמורה היא ומהיכא תיתי לומר כן דהא בכמה דוכתי אשכחינן כה"ג דדרשות גמורות הם כגון בריש מכילתין גבי ושלח ובער וכהנה רבות בש"ס ולפ"ז מה שכתבו תוס' דבחד מינייהו סגי היינו בקמייתא דכיון דאמרינן דרובע חמור מנוגח לא שייך להקשות עוד לכתוב נוגח דהיינו ומן הצאן ולא בעי רובע דא"כ נוקי ומן הצאן שפי' ארובע דכיון דלא מפרש בקרא דאיירי בנוגח נוקי בדדמי וק"ל:

בא"ד ולא שייך לומר שקולים הם ויבאו שניהם כו' פי' דכיון דמשכחת בכל חד מינייהו צד חמור אכתי תקשי לא לכתוב אלא ומן הצאן ונדרוש מיניה לרובע ונוגח דהי מינייהו מפקת לכך כתב דלא שייך לומר כן כיון שהחומרות אינן שקולות וא"כ דילמא נכריע דחדא חמורה מאידך ונוקי בדדמי לכך איצטריכו תרי קראי ומ"ש דלא משכחת שיקול אלא בריש מכילתין היינו גבי ושלח ובער דמקשי לכתוב ושלח דמשמע רגל ומשמע שן ואי משום דשן יש הנאה להזיקו ורגל הזיקו מצוי אכתי שקולים הם ויבאו שניהם. ומה שנראה להתוס' דהתם שייך טפי שיקול מבכל דוכתי נ"ל דשאני התם דחומרות דשן ורגל אינן חומרות שהחמירה תורה אלא מצד עצמם לפי הסברא ושיקול הדעת א"כ שייך שפיר לומר דכיון דבכל דוכתא משכחת צד חמור מסברא שקולים הם אבל הכא החומרות הם ממה שמצינו שהחמירה התורה באחד יותר מחבירו דברובע החמירה לענין אונס ובנוגח לענין כופר וא"כ לענין קרבן לא ידענו שמא יש להחמיר ג"כ באחד יותר מחבירו ולא נוכל לומר דודאי שקולים הם דהא חזינן דלאו שקולים הם בכל ענין ודו"ק:


דף מא עמוד א[עריכה]

רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות כו' נראה דרב זביד לטעמי' דס"ל בפירקין ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד וכ"כ שם התוס' וק"ל:

בגמרא הניחא אי ליעודי תורא בעינן שפיר כו' וקשה דהא למ"ד ליעודי תורא אפי' בלא זוממי זוממין נמי משכחת לה שפיר כגון דאתו תלתא כיתי עדים בחד יומא כדאיתא להדיא דף כ"ד וכבר כתבתי על זה באריכות שם בתוס' בד"ה ולא ישמרנו בשני דרכים עי"ש:

שם בגמרא ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל כו' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמועד לעובדי כוכבים לא הוי מועד לישראל והטעם דישראל אית ליה מזלא טפי אלא דצ"ע אמאי לא תני לה בהדי הנך דקחשיב במתניתין מועד למינו כו' ומועד לאדם ואינך ונראה דלא שייך למיתני בהדי הנך משום דמסיים שם את שהוא מועד לו משלם נזק שלם וזה לא שייך גבי מועד לעובדי כוכבים ואף על גב דקתני התם מועד לאדם ואינו מועד לבהמה ובאדם לא שייך תשלומי נ"ש מ"מ שייך שפיר למיתני כיון דמשלם מיהו כופר שלם משא"כ בעובדי כוכבים דליתא בתשלומין כלל וק"ל:

בפרש"י בד"ה היכא דסקליה מסקל כו' ונקי מיבעי ליה לדרשא אחריתי לחצי כופר ודמי וולדות עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לרש"י דבעל השור נקי אתי להנאת עורו כפי' תוס' דהכי ניחא טפי נ"ל דהיינו טעמא דכיון דלמאי דס"ד השתא דלא אסיק אדעתיה דאת בשרו אתי להיכא דשחטו כעין בשר א"כ תקשי את בשרו ל"ל אלא ע"כ דאת בשרו בא ללמד את הטפל לבשרו והיינו הנאת עורו וא"כ אייתר ליה בעל השור לכך הוכרח לפרש דבעל השור אתי לחצי כופר אבל למאי דמסיק הש"ס דאת בשרו היינו היכא דשחטו כעין בשר וא"כ סד"א למדרש נמי בשרו אין עורו לא לכך איצטריך בעל השור נקי אבל מ"מ קשה לפירש"י דאין זה סוגיית הש"ס להקשות על תנא דברייתא מנ"ל למדרש בעל השור נקי לאיסור הנאה ולא דריש ליה לחצי כופר כאידך תנא ולמה לא נאמר דהני תנאי פליגי אהדדי מר דריש הכי ומר הכי ובשום דוכתא לא פריך הש"ס כה"ג ועוד דלא איצטריך קרא כלל להנאת עורו דמהיכא תיתי נחלק בין עור לבשר ואי משום דכתיב את בשרו א"כ לא לכתוב לא ה' ולא ו'. ועוד דא"כ למסקנא נמי תיקש' מנ"ל דבעל השור נקי אתי להנאת עורו דילמא לחצי כופר ודמי וולדות ובשלמא לפי' התוס' ניחא קצת די"ל דמשמע לתלמודא דתנא דברייתא מודה ג"כ בהנאת עורו דילפינן מהאי קרא שכל זה נכלל בכלל מה שאמר בהנאה מנין וכן הוא באמת לפי המסקנא אבל לפי' רש"י ודאי קשה דהא חזינן בהדיא דתנא דברייתא לא משמע ליה בעל השור נקי לחצי כופר ודמי וולדות וכן מצינו לקמן דפליגי תנאי ע"ז. והנלפע"ד דרש"י סובר דהא דניחא לתנא דברייתא למדרש ובעל השור נקי לאיסור הנאה היכא ששחטו קודם שנסקל אף על גב דקרא כתיב סקל יסקל השור דמשמע דאיירי שכבר נסקל מ"מ כיון דא"א לומר דלא יאכל את בשרו קאי על שור הנסקל כיון שהוא נבילה אע"כ דקרא איירי קודם סקילה והא דכתיב סקל יסקל היינו שבא לידי סקילה כפירש"י בסמוך וא"כ דרשינן נמי ובעל השור נקי קודם שנסקל ולאיסור הנאה אבל לסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל מצי שפיר מיירי לאחר שנסקל ולאיסור הנאה וא"כ לא מפקינן קרא מפשוטו דהא דכתיב סקל יסקל איירי שפיר בסקילה ממש ועליה קאי לא יאכל וא"כ לפ"ז לא שייך לומר עוד דקרא דבעל השור נקי איירי להיכא ששחטו אחר גמר דין כיון דכולי קרא איירי כשכבר נסקל אע"כ דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה לחצי כופר ולדמי ולדות דלהנאת עורו נמי לא איצטריך כדכתיבנא וא"כ מקשי הש"ס שפיר ודוק:

בגמ' והאי לא יאכל כו' כר' אבהו כו'. וצ"ע אמאי מייתי הכא דר"א דהא בפסחים פ' כל שעה משמע להדיא דע"כ לא פליג חזקי' עליה דר"א אלא בלא יאכל בחול"ם אבל היכא דכתיב לא יאכל בציר"י כ"ע מודו דלאיסור הנאה אתי וא"כ הכא בשור הנסקל הא כתיב לא יאכל ואפי' חזקי' מודה ויש ליישב דלא מייתי הכא כדר"א אלא לאפוקי מדריב"ל דיליף התם איסור הנאה בפסח ושור הנסקל מנותר והיינו משום דסבירא ליה דאפי' לא יאכל לא משמע לאיסור הנאה ועי"ל דדוקא מדר"א פריך דאי מחזקי' כיון דשני לן בין לא יאכל ולא יאכל א"כ לא שייך להקשות דילמא קרא אתי להיכא דסקליה מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ תקשי אמאי שני קרא למיכתב לא יאכל ליכתוב לא יאכל וע"כ מוקמינן לאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך קרא דנבילה היא אלא ע"כ דקרא אתי היכא דשחטי' מישחט אבל לר"א פריך שפי' דהא לדידיה לא שני ליה בשום דוכתא בין לא יאכל ובין לא יאכל דתרווייהו משמע איסור הנאה ואם כן לא שני קרא מידי ומקשי שפיר וק"ל:

בפרש"י בד"ה א"נ אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא עכ"ל. זה הל' דאפי' לדידך אין לו מובן לפי פשוטו וכן בד"ה אח"ז את בשרו ל"ל כו' דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה עכ"ל גם זה אינו מובן דהא להאי שינויא לא שני בין לשון לא יאכל ובין לא יהנה אלא לשינויא קמא אמרינן הכי. והנלפע"ד בענין זה הוא דקשה לרש"י להאי שינויא בתרא דעיקר הילפותא הוא מאת בשרו א"כ לפ"ז כל אריכות לשון הברייתא מה שאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהוא נבילה הכל הוא ללא צורך אלא הו"ל למימר בקצרה את בשרו מה ת"ל מגיד לך הכתוב שאם שחטו כו' לכך נראה לרש"י לפרש דהני תרתי שינויי צריכי להדדי דמאי דשני לכתוב לא יהנה זה הדקדוק אינו מספיק להוציא הקרא מפשוטו כיון דפשטא דקרא איצטריך באמת לאיסור הנאה היכא דסקלי' מיסקל מש"ה קאמר א"נ אפילו לדידך והיינו דסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל קאי להיכא דסקלי' מ"מ קשה את בשרו למה לי אלא על כרחך דסובר דקרא דאת בשרו מיירי מיהא להיכא דשחטו דאסור וא"כ כיון דפשיטא לן דקרא איירי מהיכא דשחטו ניחא ליה לפרש נמי רישא דקרא דלא יאכל דאיירי נמי מהיכא דשחטו מדאפקי' בלשון אכילה ולפ"ז שפיר קאמר בברייתא ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה וא"כ לא איצטריך קרא לאכילה ומה ת"ל בל' לא יאכל אלא מגיד לך שאם שחטו כו' וזה ממש לשון רש"י במה שכתב אפי' לדידך משמע מזה דהאמת אינו כן אלא אפילו רישא דקרא לא יאכל קאי נמי להיכא ששחטו ולכך סיים רש"י נמי דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בל' אכילה ומה שיש לדקדק עוד בזה יתבאר בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה כדר"א לרווחא דמילתא נקט כו' עכ"ל. אבל לפמ"ש דהא דנקט כדר"א היינו לאפוקי דאליבא דחזקי' לא קשה מידי א"ש וק"ל:


דף מא עמוד ב[עריכה]

בגמרא להנאת עורו דסד"א בשרו הוא דאסור בהנאה עורו מותר קמ"ל כו' וקשה דהא ע"כ מוכח דהאי תנא דברייתא דקאמר בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי היינו הנאת עורו ומוכח דלא דרש את וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דילמא לעולם אימא לך דקרא דלא יאכל אתי להיכא דסקלי מיסקל דאסור בהנאה כפשטא דקרא ואי משום דכתיב את בשרו דילמא להיפוך דאת בשרו בא ללמד דוקא בשרו אסור בהנאה אבל עורו מותר ובעל השור נקי אתי לחצי כופר ודמי וולדות כדפי' לעיל לסברת המקשה בשלמא לפי' התוס' לעיל בסברת המקשה דבעל השור אתי להנאת עורו וא"כ לפירושם יש לומר דלא שייך להקשות כלל על תנא דברייתא דילמא קרא אתי לחצי כופר דקרא לא משמע ליה הכי אלא לאיסור הנאה א"כ לק"מ אבל לפי' רש"י ודאי קשה. אמנם למה שכתבתי בסמוך דאף לפי' רש"י יש לומר דלא שייך להקשות דילמא קרא אתי לחצי כופר כיון דתנא דברייתא לא ס"ל הכי אלא עיקר קושיית המקשן היא דכיון דפשטא דקרא לא איירי כלל מהיכא דשחטו אלא באם אינו ענין ילפינן לה להכי מקשי דילמא קרא דחיק ומוקי אנפשיה לחצי כופר אבל לאחר שגילה התרצן דאדרבא דפשטא דקרא איירי שפיר מהיכא ששחטו והיינו דלישנא דאת בשרו משמע הכי א"כ ניחא ליה לתנא למדרש הכי כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דבעל השור נקי אתי לחצי כופר דיותר ניחא ליה לפרש דאתי להנאת עורו כמו שסיים בפירוש כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו כו' ומכ"ש דאתי שפיר למה שכתבתי דהני תרי שינויי דמשני ליכתוב לא יהנה א"כ לא יאכל את בשרו ל"ל כולה חדא שינויא א"כ לק"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה מודה בקנס פטור וכי היכי דמיפטר מקטלא פטור נמי מכופר כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן ואמאי לא מפרש בפשיטות דמודה בקנס פטור מאותו ממון והיינו כמ"ד פ"נ קנסא וכמו שפי' התוס' ונ"ל ליישב דרש"י לא רצה לפרש כן משום דאם נאמר דהקושיא הוא למ"ד פ"נ קנסא א"כ לא הוי משני מידי דקסבר כופרא כפרה דהא מאן דס"ל פ"נ קנסא היינו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומדינא דלא לשלם כלל וא"כ איך יעלה על דעת עוד לומר שכופר של שור התם הוא משום כפרה דכיון דאפי' בתשלומין ליתא משום דבחזקת שימור הוא א"כ כפרה מאי עבידתיה לכך מפרש רש"י דהקושיא אתיא כמ"ד פ"נ ממונא לפטור מכופר כי היכי דפטור מקטלא ואין הכוונה בזה למה שאמרו כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דדרשינן הכי מקרא דא"כ אכתי לא הוי משני מידי במאי דקסבר כופרא כפרה אלא צ"ל לרש"י דמסברא בעלמא מקשה הכי דנראה לכאורה דהא בהא תליא וע"ז משני שפיר דקסבר כופרא כפרה ודו"ק. ולשיטת התוס' צ"ל דאיירי שהבעלים יודעין בו שהוא מועד ולפי שאין עדים קרי ליה תם ומ"מ שייך כופרא כפרה כיון שיודעין בו שהוא נגחן א"כ לאו בחזקת שימור קאי וצריך כפרה כן נ"ל:

בתוספות בד"ה נקי מחצי כופר לא בעי למימר כו' דכריש לקיש ס"ל דכשאין השור בסקילה לא משלם כו' עכ"ל. פי' דלא שייך לומר נקי מדמי עבד היכא שהשור בסקילה הלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו והיכא שאין השור בסקילה א"א לומר שהרי אפילו במועד פטור כה"ג. ומה שכתבו ואף על גב דכופר מחייב ר' אליעזר עכ"ל היינו מדאיצטריך ובעל השור נקי לפטור מחצי כופר היכא שאין השור בסקילה מכלל דבמועד כה"ג מחייב על זה כתבו דהיינו משום דדרש אם כופר כו' ואין להקשות א"כ תקשי להיפוך א"כ אם כופר לר"א למה לי לרבות כופר שלא בכוונה ות"ל מדאיצטריך ובעל השור נקי מכלל דבמועד כה"ג מחייב דע"כ איצטריך אם כופר דבלא"ה לא הוי מוקמינן ובעל השור נקי לחצי כופר אלא לדמי עבד אבל לבתר דכתיב אם כופר לרבות שלא בכוונה דרשינן שפיר נמי ובעל השור נקי לחצי כופר אבל בדמי עבד אפילו במועד כה"ג פטור וק"ל:

בא"ד וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים כו' עכ"ל. וכן בסמוך כתב או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט הדמים עכ"ל ולא ידענא מאי פשיטא דהא מה ששור תם פטור בכוונה מכופר ומקנס של עבד לאו משום קולא דיליה הוא אלא משום דאמרינן הביאהו לב"ד וישלם לך ושלא בכוונה נמי דפטור היינו מדרשת הכתובים דהשור יסקל ומגזירת הכתוב אבל דמים שלא בכוונה אמאי לא ישלם דלמה ניקל במיתת האדם טפי מבשאר נזקו או מיתת ממונו ובאמת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון כתבו דתם חייב בתורת דמים של עבד אלא בבן חורין פליגי דהרמב"ם ס"ל דלא שייך תורת דמים גבי בן חורין כ"כ הרב המגיד עי"ש ויש ליישב דלסברת התוס' אין תימה מה שנקיל במיתת אדם יותר מבנזקי ממון דהכי נמי מצינו גבי בור שפטור על מיתת אדם וק"ל:

בא"ד וא"ת לר"י הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר כו' הול"ל נקי מחצי כופר עכ"ל. הא דלא קשיא להו דלא דריש נקי מדמי עבד דאיכא למימר דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד כו' ואי שלא בכוונה נמי פטור מדרשת השור יסקל אבל בכופר ע"כ דלית ליה לר"י הגלילי האי דרשה דהשור יסקל מדחזינן דאמר ר"י דתם משלם חצי כופר וע"כ היינו שלא בכוונה וא"כ דלית ליה האי דרשה לענין כופר קשה מנ"ל באמת דמחייב בחצי כופר ואמאי לא דריש נקי מחצי כופר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי בל' רש"י דאדרבה מסברא נראה דלא דמי דלמאי דקיי"ל פ"נ קנסא ע"כ משום דבחזקת שימור קיימי א"כ לא שייך ביה חיוב כופר דהא קי"ל כופרא כפרה והאי לאו בן כפרה הוא כיון דבחזקת שימור קיימי ואפי' בחיוב נזק לא מחייב אלא בתורת קנס ויש ליישב דאפשר באמת דר"י הגלילי סובר דפ"נ ממונא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דסוף פ"ק גבי חצי כופר לאו שיורא הוא ואין כאן מקומו להאריך:

בגמרא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין אמר ליה ברישא משל לצייד כו' רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא משל לצייד כו' שדי זוטרא ושקיל רברבי. ויש לתמוה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא הנך מושלי משלים ל"ל ויותר קשה דמשל דר"ט לא דמי כלל לנמשל דהתם שדי זוטרא לפי שאין לו כלי כמו שפי' רש"י משא"כ הכא הוי מצי ר"א למימר תרווייהו ולמאי דפרישית אתי שפיר ונפתח במילתא דר"ט שסובר דשינויא דהמית קרי ליה זוטרא כיון דלפ"ז צ"ל דכופרא כפרה והיינו ע"כ משום דס"ל פלגא ניזקא ממונא ומש"ה בעי כפרה כדפרישית והוה דלא כהלכתא דהא קי"ל פ"נ קנסא משא"כ לשינויא בתרא הוה איפכא דע"כ לענין מתכוין צ"ל דס"ל חצי נזק קנסא וכופרא נמי קנסא דלא בעי כפרה משא"כ אם נאמר דכופרא כפרה למה יתחייב חצי כופר במתכוין הא אפי' במועד כה"ג לא בעי כפרה דלא חמיר מאדם גופיה דבמתכוין לנפלים והרג בן קיימא פטור לגמרי כ"ש דבניזקי בהמתו אלא ע"כ דכופרא לאו כפרה והיינו דשדי זוטרא ושקיל רברבי כיון דאי אפשר לקיים שניהם דהוי דבר והפוכו זהו סברת ר' טביומי משא"כ ר"כ דאמר מתכוין אמר ליה ברישא סובר דלא הוי דבר והפוכו דבשינויא דמתכוין נמי מצי סבר דכופרא כפרה אלא דאפ"ה מתחייב במתכוין לנפלים כו' דגזירת הכתוב הוא מריבוי דאם כופר כסברת אביי לקמן אליבא דר"א והא דקרי לשינויא דהמית זוטרא היינו משום דלא אתיא אלא למ"ד כופרא כפרה משא"כ לשינויא דמתכוין מתוקמא שפיר אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא מיהו רב טביומי דס"ל דהאי שינויא דמתכוין לא מצי סבר כופרא כפרה היינו משום דס"ל כרבה לקמן דר"א לא דריש אם כופר אלא מסברא מחייב ליה כמ"ש התוס' לקמן וממילא דלפ"ז ע"כ לא מצי סבר כופרא כפרה כדפרישית נמצא דר"כ ורב טביומי פליגי בפלוגתא דרבה ואביי לקמן ודוק שהוא כפתור ופרח:


דף מב עמוד א[עריכה]

בגמרא ר"י הגלילי אומר נקי מדמי וולדות אמר לו ר"ע וכו' כאן לא שייך להקשות והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך דהא לא שייך חיוב סקילה כלל ע"י וולדות דכמיתת בעלים כך מיתת השור והבעלים פטורים על העוברין כדכתיב בהדיא אם לא יהיה אסון ענוש יענש וק"ל:

שם ר"י הגלילי אומ' נקי מדמי ולדות. לכאורה נראה דע"כ ס"ל לר"י דתם משלם ח"כ דאלת"ה אלא הא דלא דרש נקי לח"כ היינו משום דלא איצטריך קרא דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד וכשאין השור בסקילה פטור מדרשת והשור יסקל א"כ ע"כ נמי דלא שייכא בשור תם שום תורת דמים כשהמית את האדם כמ"ש התוס' בד"ה נקי מח"כ דכל היכא דלא שייך כלל חיוב כופר לא שייך נמי תורת דמים וא"כ תקשה לר"י נמי אמאי איצטריך קרא לפטור תם מדמי וולדות דאטו נחמיר בדמי וולדות יותר מדמי בן חורין גדול כשהמית בן חורין גדול יפטר לגמרי ובוולדות נאמר דחייב אע"כ דתם חייב בבן חורין גדול בכופר שלא בכוונה ולכך איצטריך ובעל השור נקי לפוטרו מדמי וולדות ולפ"ז איכא למימר דהא דאמרינן כ"פ במכילתין דר"י ס"ל דתם חייב בח"כ היינו מהכא אלא שהתוס' בסוגיא דח"כ לאו שיורא הוא בספ"ק כ' להדיא דלא מצינו שום ראי' דר"י ס"ל הכי אלא בדרך את"ל קאמר וכמ"ש שם באריכות ע"ש. וצ"ע אמאי לא מייתי מהכא וצ"ל דהתו' סברי דאין זה ראי' דאע"ג דתם פטור מכופר ומדמים גבי גדול אפ"ה איצטריך קרא לפוטרו מדמי וולדות דפטורא דגדול טעמא אחרינא הוא היינו משום דאית בי[ה] לפעמים צד חיוב מיתה בכוונה לכך פטור נמי שלא בכוונה דלא חלקת משא"כ בוולדות דליכא שום צד חיוב מיתה אלא שזה דוחק דא"כ מועד נמי לפטור מהאי טעמא ומדמצינו דמועד חייב ותם פטור ע"כ משום קולא דתם הוא א"כ כ"ש לדמי וולדות וצריך עיון ודו"ק. ויש ליישב דודאי אף אם נאמר דתם פטור מכופר ומדמים בבן חורין גדול אפ"ה איצטריך קרא לפטור מדמי וולדות דסד"א דהא דפטור מכופר היינו משום דפ"נ קנסא וא"כ לא צריך כפרה והא דפטור מדמי' היינו משום שאין דמים לבן חורין כמ"ש בשם ה"ה אבל בדמי וולדות ה"א דחייב כיון דשייך בהו תורת דמים להכי איצטריך קרא לפוטרו אבל בסמוך כתבתי דע"כ ס"ל לר"י דפ"נ ממונא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

בתוס' בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב וכו' דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם עכ"ל. וכוונת' למ"ש דס"ל לר' יוסי הגלילי דכללא הוא דכל היכא שמועד משלם נ"ש משלם התם החצי דמה"ט סובר נמי דתם חייב בחצי כופר וק"ל:

בא"ד והא דתניא בהחובל וכו' ההיא כר"ע אתיא עכ"ל. פי' דלמאי דס"ד השתא דבעל השור נקי בא ללמד דמועד חייב בדמי וולדות אמאי לא מקשה הש"ס מפ' החובל דמשמע דאפילו מועד פטור ע"ז כתבו דמצינן למימר דאתיא כר"ע אבל למאי דמסקינן בשינויי דאביי ורבא וכן לר' אדא בר אהבה ע"כ דר"י הגלילי נמי סובר דמועד פטור כמו שיתבאר וא"כ אתיא ברייתא דהחובל ככ"ע וק"ל:

בגמרא אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון וכו' לכאורה נראה מדלא קאמר הכא איצטריך סד"א כלישנא דלעיל באינך שינויי משמע דהכא קושטא דמלתא כך הוא דאנשים ולא שוורים היינו דבשור המועד כי נתכוון לאשה נמי יענש והא דכתיב ובעל השור נקי היינו בתם דוקא וכן בשינויא דר"א בר אהבה דבסמוך אלא דמל' הש"ס פ' הפרה דף מ"ט גבי לימא תיהוי תיובתא דר"א בר אהבה משמע להדיא דלמסקנא אפי' מועד פטור מדמי וולדות וקשה מנ"ל דהכי הוא דמועד נמי פטור דאי מדכתיב אנשים ולא שוורים דלמא להיפוך דבמועד אפי' כי נתכוין לאסון יענש ואי משום דכללא הוא דכל היכא שהמועד חייב משלם התם חציה כמ"ש תוס' לעיל א"כ תקשה למסקנא אנשים ל"ל דת"ל דמועד פטור מכללא וא"ל דהא דאיצטריך אנשים היינו משום דבלא"ה הוי מוקמינן לה לח"כ דהא אי איתא לכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב לא שייך לומר נקי מחצי כופר ואי ליתא לכללא הדרא קושיא לדוכתא למה לא נאמר דאנשים אתיא לחיובא דמועד אפילו כי איכא אסון וע"ק כיון דמועד נמי פטור מולדות נכתוב ובעל השור נקי גבי מועד ואנא ידענא דתם כ"ש דפטור ולא נצריך עוד קרא דאנשים ונ"ל ליישב דבאמת מועד נמי פטור דכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב אלא דמ"מ אי לאו קרא דאנשים הייתי אומר מדכתב רחמנא ובעל השור נקי בתם ולא כתבי' גבי מועד ע"כ שבא לסתור הכלל ולומר דתם חייב ומועד פטור אבל השתא דכתיב אנשים ניחא לן למדרש לפטורא כי היכי דנהדר לכללא ואי קשיא אמאי לא כתב באמת בעל השור נקי במועד ולא ליכתוב נמי אנשים נ"ל דה"ט דאי כתביה גבי מועד הייתי אומר הא דפטור מועד מולדות היינו היכא שהשור בסקילה דקרא בהכי איירי וכגון שהרג את האשה אבל היכא דליכא אסון שאין השור בסקילה חייב בדמי וולדות והיינו ממש כמו חיובא דאנשים דתליא באסון אבל עכשיו דכתיב גבי תם ע"כ בדליכא אסון נמי מיפטר דא"ל דקרא דוקא בדאיכא אסון איירי דפטור דא"כ קרא ל"ל דהא תם משלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך וא"ל דאיירי ע"פ עד א' או ע"פ בעלים דמודה בקנס הוא וכופרא כפרה לא שייך הכא אע"כ דאיירי היכא שאין השור נסקל דליכא אסון ואפ"ה מיפטר וא"כ ה"ה למועד דפטור מכללא אלא דמ"מ אי לא הוי כתיב אנשים היה מקום לטעות ולומר דהא דכתבי[ה] בתם ולא במועד היינו דתם פטור ומועד חייב דהכי משמע פשטא דמלתא אע"ג שסותר הכלל לכך איצטריך נמי אנשים ודרשינן לפטורא שלא יסתור הכלל ודו"ק:

בתוספות בד"ה גבי בושת נמי וכו' אבל בושת וכו' לא נפיק מאיש אלא מאנשים עכ"ל. וקשה דלמסקנא דשמעתין נמי תקשה אמאי לא אמרינן נמי גבי בושת אנשים הוא דבעינן שיתכוון לבייש ולפחות נתכוון להזיק אבל שוורים אף על גב שלא נתכוון כלל ויש ליישב דכיון דגלי קרא דבעל השור נקי דאנשים דכתיב גבי וולדות אתי לפטורא א"כ משמע ליה נמי קרא דאנשים דבושת לפטורא וק"ל:


דף מב עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה ונימא ר"ע לנפשיה ולא בעי למימר וכו' וכשאמר ליה ר' אליעזר קיבלם עכ"ל. והקשה מהרש"א דהיאך אפשר לומר כן דא"כ אמאי דריש ר"ע נקי מדמי עבד ולא מוקי לה בחצי כופר כר"א ותירץ די"ל דר"ע ס"ל כר"י הגלילי דתם חייב בחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש התוס' לעיל לר"י הגלילי עכ"ל וכ' עוד דבדיבור הסמוך נמי יש להקשות כן ולתרץ הכי ולא נהירא לי למ"ש דמה שכתבו התוספות לעיל דר"י הגלילי מחייב בתם חצי כופר מאחר שחייב ח"נ פירושו דסובר ר"י דכללא הוא דכל מה שבמועד משלם תם נמי משלם החציה כמו בנזק גופו וכן משמע מל' התוספות להדיא בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור וא"כ לר"ע ודאי א"א לומר כן דכיון דפוטר תם מדמי עבד אף על גב דמועד חייב ע"כ דליתא להאי כללא וא"כ ה"ה לענין כופר יש לומר כן דמ"ש כופר מדמי עבד וראיה גדולה לדברי והיא קושיא לפי' מהרש"א שהרי בפ"ק בסוגיא דחצי כופר לאו שיורא היא אמרינן הא מני ר"י הגלילי היא דאמר תם נמי חייב בחצי כופר וכתבו תוס' ע"ז דלא מצינו להדיא לר"י דס"ל הכי דאי משום דדרש נקי מדמי וולדות ולא מוקי לה בחצי כופר י"ל משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה אע"כ דהא דאמרינן בכמה דוכתי הא מני ר"י היא היינו משום דאיהו מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדריש קרא לדמי וולדות עכ"ל התוס' ועמ"ש באריכות נמצא דלפ"ז קשה אמאי נקט הש"ס בכל הני דוכתי הא מני ר"י הגלילי היא ולא קאמר הא מני ר"ע היא דהא ר"ע נמי מצי סבר דתם חייב בחצי כופר כיון דדרש קרא דבעל השור נקי לדמי עבד אע"כ דדוקא ר"י מצי סבר דתם חייב בחצי כופר משום דכללא הוא דכל מה שהמועד משלם התם נמי משלם החצי וזה מוכרח ממ"ש בסמוך באריכות בסוגיא דשוורים אפילו יש אסון וכו' ונראה דמה"ט ע"כ דר"י נמי מצי סבר דתם חייב בדמי עבד וזה מוכרח ממ"ש בפ"ק אי משום ח"כ לאו שיורא היא דר"י היא ואכתי קשה הא שייר דמי עבד אע"כ דלר"י דמי עבד נמי לאו שיורא היא משום דמצי סבר דתם חייב בדמי עבד והיינו מכללא ואף אם נאמר דלית ליה האי כללא אלא הא דלא מוקי בעל השור נקי לח"כ היינו משום דאית ליה דרבה א"כ כמו כן נאמר דהא דלא מוקי נקי לדמי עבד היינו משום דאית ליה דריש לקיש וא"כ מ"מ לאו שיורא היא ממ"נ כמ"ש שם בל' התוספות נמצא דכל זה לר"י דוקא אבל לר"ע כיון דס"ל נקי מדמי עבד ע"כ דלית ליה האי כללא דכל שמועד משלם תם משלם החצי א"כ הדרא קושיא של מהרש"א לדוכתא דאיך כתבו התוספות די"ל דר"ע קיבל תירוצו של ר"א דא"כ אמאי לא מוקי נקי בח"כ כיון דע"כ לית ליה האי כללא וביותר יש להקשות כן בדיבור הסמוך. והנלע"ד די"ל למאי דדריש ר"ע נקי מדמי עבד לא פליג אר"א דאמר נקי מח"כ אלא מוסיף הוא דאפילו מדמי עבד הוא פטור והיינו משום דמשמע ליה נקי קאי על כל הדברים האמורים שם בפרשה גבי מועד שהם כופר ודמי עבד וכן נ"ל להוכיח לכאורה מל' הרמב"ם שפסק דתם פטור מכופר ומדמי עבד ופסק נמי דמועד שלא בכוונה חייב בכופר ובדמי עבד דלא כרבה ודלא כר"ל וא"כ קשה כמאן ס"ל דכיון דבעל השור נקי לא קאי אלא אחדא א"כ אידך מנ"ל אע"כ דפסק כר"ע וסובר דפטור משניהם וא"כ מ"ש התוספות בריש סוגיין בד"ה ובעל השור נקי דר"ע לא בעי למדרש נקי מח"כ משום דס"ל דרבה כתבו כן לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דפליג אדר"א א"ש אבל כאן מקשו התוספות מנ"ל למקשן להקשות דנימא ר"ע לנפשיה דדלמא באמת קיבל תירוצו של ר"א והא דס"ל נקי מדמי עבד מוסיף הוא כדכתיבנא ודו"ק. א"נ י"ל דמ"ש התוספות לעיל היינו לפי פירושם לקמן בברייתא דהואיל שחייב בעבד וחייב בב"ח דמשמע שם להדיא דר"ע לא דריש נקי מח"כ ואפ"ה פוטר תם מכופר אבל כאן דברי התוספות על המקשה דע"כ לא ידע להאי ברייתא דלקמן ודו"ק. אח"ז מצאתי בירושלמי בהדיא דר"ע ס"ל דתם פטור נמי מכופר והיינו משום דפשטא דקרא דואם כופר יושת עליו משמע ליה דבמועד הכתוב מדבר וכן ר"א ס"ל דתם פטור מדמי עבד מג"ש דוהשור יסקל א"כ דברי תוס' כאן ובסמוך עולים יפה אלא דמל' התוס' בד"ה בעל השור נקי משמע דלא כהירושלמי אבל דברי הרמב"ם ודאי נראה שהם כהירושלמי:

בגמרא סד"א הואיל ואמר ר"ע וכו' משתלם נמי מעלייה כתב רחמנא ובעל השור נקי. כאן לא שייך להקשות דר"א נמי לישני ליה הכי דהא לענין כופר נמי שייך לומר כן דסד"א לשלם מעלי' אלא די"ל דר"א לא ס"ל כר"ע גבי תם שחבל באדם אלא לר"ע ודאי קשה לכאורה א"כ אמאי לא דרש נקי מח"כ דסד"א לשלם מעלי' אבל למ"ש בסמוך א"ש דר"ע מוסיף הוא א"נ פטורא דכופר פשיט' ליה מפשטא דקרא כדאית' בירושלמי וק"ל:

בתוספות בד"ה אלא אמר רב אסי וכו' וא"ת ומאי דחקו לתרץ עכ"ל. וקשה למה המתינו להקשות כן לדברי התרצן ולא מקשו בפשיטות על המקשן ולמ"ש א"ש דעל המקשן לא שייך להקשות דלמא קיבל ר"ע דברי ר"א והיינו דס"ל כרבה די"ל דא"כ תקשה אמאי לא מוקי נקי לח"כ ואי משום אותן תירוצים שכתבתי י"ל דלא נ"ל למקשן לפרש כן אע"כ דהא דלא דריש ר"ע נקי מח"כ היינו משום דס"ל דרבה וא"כ לא שייך קושית התוספ' אבל על התרצן דהוא רב אשי דמשני סד"א לשלם מעליה א"כ אף לדידיה תקשה א"כ אמאי לא מוקי לה לח"כ דאע"ג דס"ל דרבה צריך קרא דסד"א דלשלם כופר מעליה אע"כ דס"ל לרב אשי דהא דלא מוקי ר"ע לח"כ היינו מטעמים שכתבתי ואם כן מקשה שפיר ודו"ק:

בד"ה מה כשחייב בבן חורין חלקת וכו' ברייתא זו מוכחת עכ"ל. כבר כתבתי שנראה שהתוספ' לא ראו דברי ירושלמי דאי לפי הירושלמי אין מקום לדבריהם דמשמע להדיא דפטורא דתם בכופר יליף מקרא דואם כופר וק"ל אמנם מה שהקשה מהרש"א על דברי תוספ' שהרי ל' הברייתא משמע דקאי על מתכוון דאי בשאינו מתכוון מועד נמי פטור לרבה וא"כ מאי ראיה מייתי התוספות ונראה ליישב דהתוספות מייתי שפיר דאא"ב דתם פטור אפילו שלא בכוונה והיינו משום דס"ל דרבה ואם כן עיקר כופר איירי דוקא בכוונה שייך שפיר לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם לא משכחת צד כופר כלל ובמועד אשכחן מיהא בכוונה אבל אם נאמר דשלא בכוונה חייב אפילו בתם דלא ס"ל דרבה לא שייך לומר חלקת בין תם למועד כיון דבתם נמי משכחת צד חיוב כופר כמו במועד והיינו שלא בכוונה והא דחלוק תם ממועד בכוונה היינו משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וכיון דאי לא ס"ל דרבה ע"כ קרא נמי איירי מכופר שלא בכוונה לא שייך לומר חלקת כיון דמצינו לפעמים דשווים הם ובזה נסתלק תמיהת מהרש"א ודו"ק. ואם נאמר דעדיין תמיהתו במקומה עומדת מסוף דבריו דמ"ג מזו הברייתא דר"ע ס"ל כרבה דלמא ס"ל כאביי דהא דפטור תם שלא בכוונה היינו משום דליכא כופר בכוונה אבל במועד חייב אפי' שלא בכוונה דלית לן דרשה דרבה זו אינה קושיא שהרי על כל דברי תוס' בזו הסוגי' יש להקשות כן אמאי נקטי בלישנייהו ר"ע ס"ל כרבה טפי מדאביי והיינו לעיל ד"ה בעל השור נקי ובד"ה ונימא ר"ע לנפשיה דהא אפי' לאביי א"ש אע"כ דהתוס' ניחא להו לפ' דברי ר"ע אליבא דרבה דהוא רביה דאביי ומאי דאותיב ליה אביי אתי שפיר לקמן בשמעתין וק"ל:

בד"ה נקי מדמי עבד וכו' ז"א דאפי' דמים לא משלם וכ"ש קנס עכ"ל. הא דלא כתבו התוס' כן לעיל בברייתא דריש הסוגיא היינו משום דשם לא שייך לפ' כן דכיון דקנס הוא כ"ש א"כ מנ"ל לאוקמי מיעוטא דקרא אדמים ולא מוקי לה בדדמי דהיינו מקנס דוקא אבל בדמים מיחייב אבל בברייתא דהכא א"ש דפטורא דדמי עבד בתם ילפינן שפיר בבנין אב מפטורא דדמים של ב"ח בתם דהתם פטור כיון דלא אשכחן כופר לא איצטריך למעט דמים ואי משום דבכוונה לא שייך ה"ט כמ"ש מהרש"א מ"מ פשיטא דפטור מטעמא דהביאהו לב"ד וא"כ כמו כן פטרינן נמי מה"ט מדמים של עבד וא"ל דסד"א דבכוונה משלם דמים של עבד מן עליה דמהיכא תיתי לומר כן דהא לא שייך הכא לומר דמחמרינן בעבד יותר מב"ח שעבד נותן יותר משוויו דבתורת דמים עבד נמי לא מחייב יותר מדמי שוויו וא"כ ודאי ב"ח ועבד שווין הם ושייך לומר מה בב"ח חלקת בין תם למועד לענין דמים ה"ה לדמים של עבד ואם כן לפ"ז מ"ש תוס' דקנס כ"ש דלא משלם אין הכוונה שהוא כ"ש מצד הסברא דאדרבה שייך לחייבו יותר בקנס מן העלי' כיון דמחמרינן בו שנותן יותר משוויו אלא הכ"ש שכתבו היינו משום דפטורא דקנס ילפינן בהדיא מקרא דבעל השור נקי ופטורא דעבד לא ילפינן אלא בבנין אב כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא ת"ר המית איש או אשה אר"ע וכו' הרי כבר נאמר וכי יגח שור וכו'. לעיל בפ"ק דט"ו ילפינן מהאי קרא דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים מיתה על מיתתה כמו על מיתת האיש וכתבתי שם דנלמד מדחייבה התורה כאן לבעל השור מיתה בידי שמים ע"י האשה כמו ע"י האיש ולכך לא מייתי שם מקרא דכי יגח דאיירי בתם דהתם ליכא חיוב מיתה עמ"ש שם ואפ"ה מייתי הכא שפיר דכיון דכבר כתיב וכי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא וכו' וגם בעליו יומת ממילא ידעינן דאתרווייהו קאי והמית איש או אשה ל"ל אלא ללמוד דנזקיה ליורשים וק"ל:

בפרש"י והמית איש או אשה במועד כתיב עכ"ל. הוצרך לפרש כן דהא למסקנא הא דאר"ע נזקיה ליורשים היינו הכופר ולר"ע ליכא חיובא בכופר בתם לכך הוצרך לפרש דבמועד כתיב ובזה נתיישב נמי דלא תקשה כיון דמקרא דוהמית ילפינן דשוותה אשה לאיש א"כ טפי ה"ל לאתויי הכא להיפך דכי יגח שור את איש או את אשה ל"ל כיון דנאמר למטה והמית איש או אשה אבל לפ"ז א"ש דמקרא דכי יגח לא שייך ללמוד נזקי' ליורשים כיון דאיירי בתם וליכא חיובא דכופר לכך מייתי להיפך דמדכתיב כי יגח שור את איש או את אשה ועליה כתיב ואם נגח הוא מייתרא ליה איש או אשה דגבי מועד דשוותה אשה לאיש ממילא ידעינן כמו שכתבתי בסמוך אלא ללמד דנזקי' ליורשים וק"ל:


דף מג עמוד א[עריכה]

בגמרא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. יש לדקדק אמאי מייתי להאי בבא הכא שאינו מענין הקושיא דמרישא לחוד מקשה ונ"ל דממאי דקתני ברישא אין האשה נותן ליורשים לא מצי לאקשויי די"ל דקאי אמאי דסליק מיניה דהיינו שכבר מת הבעל קודם שנתן דמי נזק וצער לאשה ואח"כ מתה האשה לכך נותן ליורשיה ובאמת אף לפי האמת ריהטא דברייתא בהכי איירי דהא עליה קתני היתה שפחה ונשתחררה זכה והיינו ע"כ דאיירי שמתו שניהם הבעל ואח"כ האשה כפרש"י וא"כ אמאי לא נקט בהדיא ומתו שניהם א"ו דקאי אדסליק מיניה שכבר אמר אין הבעל וכו' אין האשה וא"כ מרישא לק"מ כיון דאיירי שכבר מת הבעל אלא עיקר הקושי' נראה שהוא מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ דאיירי שנשאת למשוחרר דסתמא דמלתא הכי הוא כמ"ש התוספות כאן והוא מל' רש"י בפ' הפרה וא"כ לפ"ז קשה דה"ל למנקט היה גר או משוחרר זכה ונאמר ג"כ דסתמא דמלתא דגר נשוי לגיורת ואי משום דמיניה סליק מה בכך דמשיאמר דכשמת הגר זכה הלה בדמי ולדות מכ"ש נדע כשמתה אשה גיורת ואין לה בעל או בנים שזכה הלה בדמי נזק וצער ויותר ה"ל למינקט רבותא במת הבעל דלא תימא כיון שמת הבעל ואשה קיימת תיפלג בדמי ולדות דלא איקרי בעל האשה אלא כשהיא תחתיו ולא שמעינן דלא אמרינן הכי משא"כ במתה האשה ליכא שום חידוש אע"כ דהא דנקט היתה שפחה ונשתחררה מלתא דפסיקא נקט דאף על גב שמתה אשה גיורת והבעל קיים אפ"ה זכה הלה בדמי נזק וצער ולא אמרינן דירית לה בעל והוי רבותא שפיר טפי וא"כ מקשה שפיר דמוכח דלא ירית להו בעל ודו"ק. לשון אחר ועיקר דמרישא לא מצי למידק דמשמע שכבר מת דלכך פסיק ותני נותן ליורשיה היינו נמי לבעל והא דלא נקט בהדיא לבעל היינו משום דנקט ברישא אין הבעל שמשמע שכבר מת לכך פסיק ותני נותן ליורשים והיינו למי שיורש כל הנכסים שלה דאי איתא לבעל יהיב לבעל ואי ליתא לבעל יהיב לשאר יורשים לכך מייתי מסיפא דקתני היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה והיינו ע"כ משום דלית לה יורשים להכי מקשה שפיר דאי איתא דבעל בכלל יורשים הוא אמאי זכה הלה במה שבידו כשמתה האשה ולא אמרינן שינתן לבעל א"ו דלא ירית לה לנזקיה ואף על גב דרש"י מפ' שמתו שניהם היינו לפי שרוצה לפרש שזכה הלה בין בדמי וולדות ובין בדמי נזק וצער אבל מ"מ כיון שלא נזכר בסיפא בהדיא מן הבעל משמע שר"ל ג"כ דאע"פ שהיא גיורת הנשאת לישראל ומתה היא לבדה שזכה הלה בחלקה שהם דמי נזק וצער וא"כ מקשה שפיר ודו"ק ולשון הראשון מגומגם:

שם אמר רבה בגרושה. פי' וא"כ אתי נמי שפיר דנקט עליה היתה גיורת זכה דאפי' הבעל קיים זכה הלה בחלקה שהוא נזק וצער אלא דמ"מ עיקד הברייתא איירי שמתו שניהם דאז זכה בכל בין בדמי ולדות ובין בנזק כפרש"י. אלא דצ"ע אמאי משני בגרושה ולא מוקי לה באלמנה דהכי דייק טפי לשון הברייתא דעל מה דנקט מעיקרא אין הבעל עלה קתני אין האשה דאיירי שכבר מת הבעל ושייך ג"כ היתה גיורת זכה והיינו בכל הניזקין כיון דאיירי שכבר מתו שניהם אבל למאי דמוקי לה בגרושה משום דקשיא ליה האי בבא דמציעתא א"ל דבא לאשמעי' מתו שניהם וצ"ע. ועי' בדף מ"ט גבי פלוגתא דרבה ור"ח כשחבל בה לאחר מיתת הגר וכתבתי שם ישוב נכון דרבה מוקי לה הכא בגרושה דוקא לפי שיטתו דהתם ע"ש:

בתוספות בד"ה אפילו בא עליה בזנות בירושלמי בעי ר"ע עכ"ל. ונראה דקשיא להתוספות למאי נ"מ מייתי הכא דאפילו בא עליה בזנות וכו' ומאי ענין זה לשינויא דר' פפא ועוד דלכאורה נראה דאדרבא מבעל האשה משמע דוקא כשאשתו תחתיו כסברת המקשה א"ו דכך פירושו דסברת המקשה דגרושה תפלוג בולדות היינו משום דסד"א דמסברא ודאי יש לאשה חלק בולדות כמו לבעל והא דזכתה התורה דמי וולדות לבעל היינו משום שהוא זוכה בחלקה כמו שזוכה בשאר נכסים ובמעשה ידיה וכיוצא בזה דמה שקנתה אשה קנה בעלה לכך מקשה דגרושה תפלוג בולדות ומשני ר"פ דליתא להאי סברא והראיה ע"ז שהרי אפי' בא עליה בזנות דלא שייך ה"ט דמינה קא זכי ואפ"ה זכתה התורה לו דמי וולדות מזה מוכח שאין לה שום זכות בולדות אלא הכל לבעל אלא דקשה היא גופא מנ"ל ע"ז מייתי התוס' מירושלמי דממעטינן מבעל האשה דהיכא שבא על ערוה שאין קידושין שלו תופסין בה אין לו דמי ולדות ומדאיצטריך למעט הני מכלל דהיכא שראוי לקרותו בעל שהקידושין תפסי בה אפי' בא עליה בזנות שקיל דמי ולדות מכלל דלאו מינה זכי דאי מינה דידה אמאי איצטריך למעט בא על אמו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אין השור בסקילה וכו' ורבה אקרא סמיך ומוקמי למתניתין דלקמן כוותיה וכו' עכ"ל. משום דקשה לרש"י במ"ש לפני זה דר"א ע"כ לא ס"ל דרבה וא"כ כאן דלא אשכחן שום תנא דפליג עליה דר"א בזה דמדברי ר"ע אפשר דנראה לו לרש"י שאין שום הכרע דאפשר דקיבל תירוצו של ר"א והא דלא דריש נקי מח"כ היינו כדאיתא בירושלמי דסובר ר"ע פשטא דקרא דואם כופר בתם לא משכחת אלא שלא בכוונה וא"כ קשה רבה כמאן ס"ל והיאך יכול לחלוק מדעתו על דברי התנא ע"ז מפרש"י דרבה מפ' למתניתין דלקמן כוותיה והיינו מתניתין דשור שהיה מתחכך דמדקתני סתמא פטור ולא פי' בהדיא פטור ממיתה וחייב בכופר ע"כ משמע דפטור נמי מכופר כיון שהוא שלא בכוונה וא"כ סבר רבה כהאי תנא דמתני' ומ"מ אי לאו דרבה סמיך אקרא לא היה מפ' למתניתין הכי כיון שהוא דלא כתנאי אלא היה מפרש כשמואל כדי להעמידה כשום תנא אבל משום דקרא מסייעיה ליה לרבה מפ' כן דברי משנה וק"ל:

בתוספות בד"ה א' רבה וכו' והא דאיתותב רב מברייתא וכו' עכ"ל. פי' דקשיא אמאי מסקינן בתיובתא ולא מוקמינן לברייתא כר"א ורב אליבא דרבי עקיבא קאמר ע"ז כתבו דמשמע דברייתא נמי אליבא דר"ע איירי וק"ל:

בא"ד והא דס"ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר וכו' עכ"ל. פי' דדוקא אי ילפינן שלא בכוונה מרבויא דאם כופר שייך לומר דלא מצינן לרבויי שלא בכוונה אלא היכא דשייך בכוונה והיינו במועד ולא בתם אבל כיון דס"ל לר"א דשלא בכוונה ידעינן מסברא שאין לחלק כלל בכופר בין בכוונה לשלא בכוונה א"כ אפילו בתם שייך לחייבו מיהת שלא בכוונה דפטור דכוונה אינו משום קולא דתם אלא משום דהביאהו לב"ד לכך איצטריך בעל השור נקי וק"ל:

בגמרא מאי לאו כופר לא דמים. עיין בספר המאור ובמלחמות ה' באריכות:

בתוספות בד"ה רישא דמים וסיפא קנס תימא מה תירוץ הוא זה. פי' דקשה ליתני אידי ואידי משלם או אידי ואידי אינו משלם ומ"ש דקתני ברישא משלם ובסיפא אינו משלם וע"ז תירצו התוס' דברישא שייך למתני משלם דדמים של בן חורין וכופר שלו הכל ענין א' דהיינו דמי הניזק ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד אבל בסיפא שייך למיתני אינו משלם כיון שאינו משלם הקנס ומה שמשלם דמים של עבד לא דמי לקנס שלו דבקנס יפה סלע נותן שלשים ובדמים יפה סלע אינו נותן אלא סלע וק"ל:


דף מג עמוד ב[עריכה]

בגמרא אמר לי רבא א"ה אשו שלא בכוונה לשלם דמים וכו' וע"כ היינו בכפות דאל"כ לא שייך חיוב דמים משום דה"ל לברוח. אמנם יש כאן מקום עיון בזו הסוגיא דאמאי קשיא ליה לרבא מאשו שלא בכוונה ולא קשיא ליה מאדם שלא בכוונה דלשלם דמים דנהי דממעטינן אדם מכופר בפ' כיצד מעליו ולא על אדם מ"מ נאמר דליחייב דמים ונהי דמאדם בכוונה לא קשיא לן דליחייב דמים משום דקלב"מ והיינו דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייבינן מיתה וממון ובכה"ג אפי' בכופר לא צריך קרא אבל שלא בכוונה תקשה דהא גבי כופר צריך קרא דעליו כמו שפרש"י שם וא"כ מנ"ל דלא משלם דמים וא"ל דרבא ס"ל כר' דס"ל בסנהדרין פ' הנשרפין דבאדם שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב בממון דדריש נפש תחת נפש ממון ולא יהיה אסון דקרא היינו בכה"ג ומשמע שם דה"ה לאדם שלא בכוונה לגמרי נמי חייב דמים דא"כ מ"מ תקשה מאי מקשה רבא דוקא לדברי רבה דאמר כופר שלא בכוונה משלם דמים ואמאי לא מקשה לדברי רבי גופא דאמר אדם שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אשו שלא בכוונה נמי לישלם דמים וא"ל נמי דיש לדחות דמתניתין דאש לא משלם דמים היינו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' אבל לר' אין ה"נ דאש שלא בכוונה משלם דמים דא"כ אכתי מאי מקשה רבא לרבה כיון דע"כ דברי רבה הם אליבא דר' דאל"כ תקשי ליה מאדם גופא ומתניתין דאש ע"כ אתיא כרבנן. ונראה ליישב דמאדם שלא בכוונה לא קשיא ליה לרבא דכיון דפשיטא לן דאדם בכוונה פטור מממון משום דקלב"מ כדילפינן מקרא דלא יהיה אסון א"כ שלא בכוונה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון אבל מאש שלא בכוונה פריך שפיר דבאש לא שייך דתנא דב"ח כמו שיתבאר בסמוך בלשון רש"י. והא דאיצטריך לעיל בס"פ כיצד קרא דעליו ולא על אדם לפטור אדם מכופר והיינו ע"כ במזיד ולא אתרו ביה דאי באתרו ביה פשיטא דפטור דקלב"מ וא"כ אמאי איצטריך קרא נמי ללא אתרו ביה ולא ילפינן לה מדתני דב"ח כבר כתבתי שם דאי לאו קרא דעליו סד"א דלא שייך התם בכופר דתנא דבי חזקיה כיון דקי"ל כופרא כפרה ובדלא אתרו ביה לית ליה שום כפרה לא במיתה ולא בגלות וה"א דליחייב כופר כי היכי דליהוי ליה כפרה להכי איצטריך קרא דעליו לגלויי דאפילו בכופר שייך דתנא דב"ח ועיין בחידושים שם באריכות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אשו נמי וכו' שלא בכוונה דהא ישנה בתורת נזקין ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור דקלב"מ עכ"ל. ובד"ה עבד כפות וכו' וקסבר רבא וכו' אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאד בלשון רש"י דמ"ש דהא ישנה בתורת נזקין נראה שפת יתר ולאיזה צורך כ"כ ועל מ"ש מיהו בכוונה פשיטא דפטור דקלב"מ קשה הא בסמוך כתב רש"י עצמו דלא שייך הכא דרבה מיניה משום דקסבר אשו משום ממונו וליכא חיוב מיתה כלל א"כ איך סותר רש"י דברי עצמו תוך כדי דיבור. ואף אם נדחק לפרש דמ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' לאו היינו אליבא דרבא אלא לדידן למאי דקיי"ל אשו משום חציו אלא שזה דוחק דמלשון רש"י משמע שבא לפר' דרבא לא קשיא ליה אלא שלא בכוונה דוקא אבל בכוונה פשיטא ליה ועוד דאי פשיטא לן דבכוונה פטור משום קלב"מ דאשו משום חציו א"כ שלא בכוונה נמי פשיטא דפטור מדתנא דב"ח וא"ל דליתא לדתנא דב"ח דא"כ תקשה מאדם שלא בכוונה כמו שכתבתי בסמוך ועוד דאי ליתא לדתנא דב"ח אמאי קשיא לרבא דוקא עליה דרבה לשלם דמים ולא מקשה בפשיטות לכ"ע דאשו שלא בכוונה לשלם כופר דהא כתב רש"י לעיל דף י' דהא דאש פטור מכופר לא נפקא לן מקרא אלא משום קלב"מ ובפ' הכונס כתב רש"י במשנה דעבד סמוך לו דאף על גב דלא אתרו ביה פטור מממון דחייבי מיתות שוגגין פטורים והיינו דתנא דב"ח וא"כ קשה ממ"נ דאי ליתא לדתד"ח אפילו מכופר שלא בכוונה ליקשי ואי ס"ל דתדב"ח אפילו מדמים לא מקשי מידי ואי ס"ל אשו משום ממונו דלא שייך קלב"מ ומכ"ש דלא שייך דתדב"ח וא"כ אפילו אשו בכוונה נמי תקשי. והנלע"ד ליישב הכל בהערה א' ע"פ מ"ש בדף כ"ב בסוגיא דאשו משום חציו דלפרש"י שם מוכח דלא פליגי ר"י וריש לקיש באשו משום חציו או משום ממונו אלא דוקא במבעיר בתוך שלו אלא שלא שימר גחלתו ויצאה והזיקה בשל חבירו דבכה"ג דוקא פליגי אבל במי שנתכוין להבעיר בשל חבירו ולהזיקו כ"ע מודים דהיינו אדם המזיק ע"ש מ"ש באריכות בטוב טעם ובזה נתיישב לשון רש"י שם מכמה קושיות שהקשו תוספות נמצא לפ"ז א"ש הסוגיא דכאן דרבא סבר אשו משום ממונו ואפ"ה פשיטא ליה דבכוונה פטור משום דקלב"מ דכל בכוונה האמור בסוגיא זו היינו שנתכוון להזיק אותו האדם בידים ובכה"ג איירי נמי גבי שור ואפילו נתכוון לבהמה והרג אדם וכו' מיקרי שלא בכוונה וא"כ דבכוונה היינו שנתכוון להבעיר אותו אדם ממש כ"ע מודו דלא משום ממונו מחייב אלא משום אדם המזיק ויש כאן חיוב מיתה ופשיטא דפטור משום דקלב"מ להכי מקשה מאשו שלא בכוונה ולא שייך לפטרו מדתב"ח דלא חלקת בין מתכוון לשאינו מתכוון דודאי יש כאן חילוק גדול דבמתכוון הוא אדם המזיק והיינו נזקי גופו ושלא בכוונה הוא משום ממונו והיינו נזקי ממון ובנזקי ממון ודאי שייך לפטור משום דלא חלקת. והא דלא איבעיא ליה לרבא מהאי טעמא גופא דלר"ל דס"ל אשו משום ממונו אשו שלא בכוונה לשלם כופר כיון דלא שייך הכא דתדב"ח י"ל דבכופר אפילו בלא תדב"ח יש לפטור כיון דעיקר כופר דכתיב גבי שור היינו בכוונה דלרבה שלא בכוונה שור נמי פטור מכופר ור"ל נמי משמע דס"ל הכי מדפטר בשור שלא בכוונה מל' של עבד משמע דה"ה לכופר ואף למאי דדחי הש"ס בסמוך דאפשר דבכופר מודה ר"ל דחייב מאם כופר מ"מ כיון דעכ"פ עיקר כופר בכוונה איירי דהא כתיב והשור יסקל לא שייך לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה נמצא באש דפטר בכוונה משום קלב"מ אין לחייבו שלא בכוונה והא דאיצטריך קרא עליו ולא על האדם היינו במזיד ואתרו ביה דהיינו בכוונה וכמו שפרש"י שם להדיא אבל אדם שלא בכוונה אה"נ דפטור בלא קרא דעליו מה"ט גופא שאין לחייב כופר שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה אבל מתורת דמים מקשה שפיר דהתם לא שייך לומר שאין לחייב שלא בכוונה אלא היכא דחייב בכוונה כיון דחיובא דדמים לא נפקא מקרא דוהשור יסקל אלא נראה דהא דחייב רבה דמים היינו מסברא שסובר שאין להקל באדם שהומת ע"י שור יותר משור או ממון אחר שהוזק ע"י שור ומה שיצא אדם מן הכלל לידון בכופר היינו להחמיר עליו דהיכא ששייך כופר חייבין כופר על ידו אבל היכא דליכא כופר מחייב מיהת דמים דלא גרע מנזקי ממון וזהו סברת רבה ואם כן מקשה רבא שפיר דאשו שלא בכוונה לשלם דמים מהאי טעמא גופא והיינו למ"ד אשו משום ממונו דלא שייך לפוטרו משום לא חלקת ונהי דבכופר פשיטא דפטור משום דעיקר חיוב דכופר נפקא מהשור יסקל כ"ע מודי דהיכא דלא שייך לחייב בכוונה מכ"ש דפטור שלא בכוונה אבל בדמים ליחייב לרבה כיון דחיובא דדמים פשיטא ליה לרבה היכא דליכא כופר משום דלא גרע משאר נזקין באש נמי לימא הכי. וזה שדקדק רש"י לכתוב דהא ישנה בתורת נזקין כיון בזה למ"ש כיון דאש ישנה בתורת נזקין יש לחייבו נמי כשהמית אדם שלא בכוונה אליבא דרבה דחייב כה"ג בשור נמצא לפי זה מ"ש רש"י נמי ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור היינו כמ"ש דבכוונה כ"ע מודו דקלב"מ משום שהוא נזקי גופו ממש אבל מאשו שלא בכוונה קשיא ליה דלא שייך לומר לא חלקת כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודוק שדברים נכונים וברורים למבין:

בגמרא אילימא מדתנן היה גדי כפות לו וכו' לפמ"ש בסמוך לפרש"י דבכוונה כ"ע מודו דפטור משום קלב"מ אין להקשות נמי מאי ס"ד לאתויי ראיה ממתני' דגדי כפות ולא מוקי לה מתני' דגדי כפות דאיירי בכוונה דוקא משום די"ל דלישנא דמתני' דהתם איירי במדליק בתוך שלו והלכה והדליקה בשל חבירו וכן משמע שם בהדיא בגמ' בפלוגתא דרב כהנא ורבא דמשמע מיהו דכ"ע מודו דמתני' איירי נמי ממדליק בתוך שלו וא"כ מקשה שפיר דבכה"ג מיהו לחייב כיון שהוא שלא בכוונה וכבר כתבתי בדף כ"ב ע"ב דלפרש"י מוכרח לפ' כן בסוגיא דהתם דמקש' נמי ממתני' דגדי כפות עיין שם באריכות:

בפרש"י בד"ה עבד כפות וכו' משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס כשור המועד וכו'. פי דקסבר רבא דהאי בבא דגדי כפות איירי שלא בכוונה כמ"ש ומשום הכי פטור אעבד שאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס והיינו בכוונה אבל שלא בכוונה דליכא חיוב קנס כר"ל דאמר הכי לא שייך נמי לחייבו דמים והיינו דלא כרבה ומשום הכי מקשה עלה וק"ל:

בא"ד אבל משום דרבה מיניה לא פטר ליה דקסבר אשו משום ממונו ואין כאן חיוב מיתה עכ"ל. והיינו כמ"ש דכיון דס"ד דאיירי שלא בכוונה א"כ החיוב הוא משום ממונו לר"ל לא שייך כלל קלב"מ דלא מצינו באשו שהוא משום ממונו שום חיוב מיתה ואע"ג דמצינו חיוב מיתה בנתכוין לשרוף האדם זה אינו בחיוב ממונו אלא נזקי גופו הוא ומש"ה לא שייך לומר חלקת מדתב"ח כיון שזה נזקי גופו וזה נזקי ממונו ודו"ק:

שם בגמרא הא אמר ריש לקיש כגון שהצית בגופו של עבד. ויש לדקדק כיון דלמאי דמוקי לה ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד א"כ לא ס"ל דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו וא"כ אמאי דחיק לאוקמי כשהצית בגופו ולא משני בפשיטות דאיירי שהדליק ברחוק מן העבד אלא שנתכוין לשרוף את העבד דבכה"ג ר"ל מודה דלא משום ממונו מחויב אלא משום אדם המזיק כמ"ש בסמוך דמשום הכי פטור מממון משום קלב"מ ויש ליישב דכיון דבכוונה תליא מלתא לא מצינן בזה חיוב מיתה מממון שהרי יכול לומר לא נתכוונתי ואף אם יאמר שנתכוין כדי לפטור מממון וממיתה נמי פטור כגון דלא אתרו ביה מ"מ לא מהימנינן ליה בזה דאין אדם משים עצמו רשע לכך לא מצינן לאוקמי אלא כשהצית בגופו דאז ודאי יש כאן חיוב מיתה אי אתרו ביה ולפ"ז מ"ש רש"י ומיהו בכוונה פשיטא לן וכו' איירי נמי בכה"ג או כדומה לו שידוע לנו בודאי שנתכוון לכך ודו"ק:

שם כגון שהצית בגופו וכו' דקלב"מ וקשה דהא רבא עליה דרבה מקשה ולרבה לא שייך תי' זה דהא ס"ל בפ' אלו נערות דחידוש הוא שחדשה התורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם א"כ אמאי פטור מל' של עבד דהא קנס הוא ולא שייך קלב"מ ומיהו התוספות פי' שם דרבה אליבא דר"מ קאמר ולדידיה לא ס"ל אבל רש"י פי' שם להדיא דרבה גופא הכי ס"ל וא"כ קשיא. ויש ליישב דאע"ג דרבה ס"ל הכי בפ' אלו נערות היינו משום שסובר כר"מ אבל מתני' דהכא דגדי כפות מוקי רבה כרבנן דפליגי עליה דר"מ אמנם האמת יורה דרכו דבר מן דין צ"ל דרבא לאו אדרבה מקשה דהא עיקר הקושיא דאשו לשלם דמים היינו למ"ד אשו משום ממונו כמ"ש התוס' להדיא וכן נראה מלשון רש"י כמ"ש בסמוך וא"כ מאי מקשה רבא לרבה דהא רבה מצי סבר דאשו משום חציו ורבא גופא ס"ל הכי דקאמר בפרק כיצד קרא ומתני' מסייעא לר' יוחנן דאשו משום חציו אלא נראה דרבא אדריש לקיש מקשה דנראה לו לרבא דכיון דקאמר ר"ל שור שלא בכונה פטור מל' של עבד ה"ה דס"ל דשור שלא בכוונה פטור מכופר ואע"ג דבמסקנא דשמעתין דחי הש"ס דאפשר ר"ל כופר אם כופר דריש ועבד אם עבד לא דריש אפשר דרבא לא ס"ל הכי אלא דהא בהא תליא וא"כ לר"ל גופא נמי שייך כל השקל' וטריא כמו לרבה וצ"ל דהא דתנן המית שורו של פלוני משלם ע"פ עצמו היינו דמים וא"כ מוכח דר"ל סובר דהיכא דליכא קנס וכופר אפ"ה חייב דמים ע"ז מקשה רבא עליה דר"ל דא"כ אשו שלא בכוונה לשלם דמים כיון שסובר ר"ל אשו משום ממונו וע"ז משני האמר ר"ל כגון שהצית בגופו דקים ליה בדרבה מיניה דר"ל לא ס"ל דבקנס אע"ג דמיקטל משלם נמצא לפ"ז דכל זה דוקא לר"ל אבל לרבה מיתוקמא ליה מתני' שפיר דאיירי במדליק בתוך שלו והעבד נשרף שלא בכוונה ומש"ה פטור מל' של עבד דאף ע"ג דקנס אע"ג דמיקטל משלם וא"כ לא שייך פטור תדב"ח אפ"ה פטור כיון דס"ל לרבה דשור שלא בכוונה פטור מל' של עבד מדפטר רבה בכופר כ"ש מל' של עבד דהכי מוכח בסוגיא בשמעתין ומתורת דמים נמי פטור על העבד דכיון דבדמים דלאו קנס הוא שייך שפיר קלב"מ א"כ אשו שלא בכוונה נמי פטור מתדב"ח וא"כ אתיא מתני' ככ"ע ודוק היטב:

בתוספות בד"ה אשו שלא בכוונה וכו' ולאו דוקא אשו שלא בכוונה דכ"ש בכוונה וכו' עכ"ל. כל זה דלא כפרש"י וכבר כתבתי באריכות בישוב ל' רש"י אבל התוס' אזלי לשיטתייהו דבריש סוגי' דאשו משום ממונו משמע מפירושם דאפי' שנתכוין להבעיר ולהזיק בשל חבירו סובר ר"ל נמי דלא מחייב אלא משום ממונו וא"כ כתבו שפיר דאפי' בכוונה מקשה דלשלם דמים כיון דלא שייך קלב"מ הכא כלל למ"ד אשו משום ממונו ואין להקשות מאי מקשה מדמים ולא מקשה בפשיטות דמ"ד אשו משום ממונו לחייב אשו בכופר כיון דלא שייך קלב"מ דלשיטת התוס' ודאי לק"מ שכתבו בפ"ק דף ט' ע"ב דהא דאש פטור מכופר נפקא לן מעליו ע"ש בדבריהם ומ"ש שם ודו"ק:

בא"ד ודוקא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו. עיין מ"ש בסמוך דלר"ל גופיה מקשה מדידיה אדידיה:

בגמרא דלמא תני ושייר. אין להקשות מאי שייר דהאי שייר דהא באינך בבא שייר נמי טמון והכי איתא להדיא בפ"ק שם:

בפרש"י בד"ה אבל אש דבכוונה לא משלם כופר חדא משום דאין כופר באש ועוד דקלב"מ עכ"ל. וצ"ע דהא בפ"ק דף י' כתב רש"י דהא דאין כופר באש היינו משום קלב"מ וא"כ אמאי פלגיה הכא לתרי טעמי ויש ליישב דמ"ש דאין כופר באש היינו משום דה"ל לברוח כשאינו כפות ועל היכא דכפות כתב ועוד קלב"מ וכן משמע מלשונו שם ע"ש ויש ליישב עוד בדרך אחר וק"ל:


דף מד עמוד א[עריכה]

בתוספות בד"ה נגיחה לנזקין וכו' ואע"ג דולא ישמרנו גבי מיתה כתיב עכ"ל. וכתב מהרש"א ולא ידענא מאי קאמרי דהא מולא ישמרנו בעליו דרשינן ליה התם דכתיב בנזקי שור בשור ולא במיתה ובדוחק יש ליישב לקיים דברי תוס' דהא בלא"ה קשה אמאי מייתי באמת לקמן קרא דולא ישמרנו בעליו שכתוב מאוחר בפסוק ולא מייתי מקרא דולא ישמרנו קמא דכתיב בשור שהמית אדם א"ו דמההיא לא מצי לאתויי כיון דבמיתת השור כתיב ואין סברא לומר דתסגי בשמירה פחותה להציל השור מקטלא דלענין זה לאו בשמירה תליא מלתא לכך מייתי מקרא בתרא דכתיב גבי שור בשור וא"כ לפ"ז קשה להיפך ולא ישמרנו קמא ל"ל אלא ע"כ דאתי לנזקין דאדם שהוזק על ידי שור דמנזקי שור בשור ודאי לא אתי דודאי יותר ראוי לדמותו לקטלא דידיה כדאיתא לקמן בסוגיא לכך איצטריך ולא ישמרנו דאם אינו ענין למיתת האדם ע"י השור תנהו ענין לנזקי אדם בשור וא"כ שפיר כתבו התוס' דנ"מ בהא דנגיחה למיתה לנגיחה לנזקין לענין שמירה דנזקי אדם בשור דאע"ג דכתיב גבי מיתה דרשינן לה לנזקין ודו"ק. ועי"ל דהא דמייתי לקמן מקרא בתרא היינו לרבותא דלא תימא דווקא לענין כופר סגי בשמירה פחותה דכופרא כפרה והאי לאו בר כפרה הוא אבל בנזקין ליחייב קמ"ל מקרא בתרא וא"כ קרא קמא נמי דרשינן לענין כופר דהיינו במיתה ומיניה ילפינן לנזקין דאדם ע"י שור ודו"ק וזה נ"ל יותר נכון:

בפרש"י בד"ה והא תם הוא ואפי' למאן דדריש וכו' והא תם הוא בחיכוך זה עכ"ל. והכוונה בזה דבתם ודאי לא שייך לדרשא דאם כופר דאי לר"א פשיטא דתם פטור מבעל השור נקי ולר"ע נמי פטור כמו שהבאתי לעיל דף מ"ב בשם הירושלמי א"נ כמו שכתבו התוס' לעיל דלא שייך לרבויי כופר שלא בכוונה אלא היכא דשייך בכוונה אבל בתם דבכוונה ודאי פטור משום דאינו משלם אלא מגופו והביאהו לב"ד לא שייך לחייבו שלא בכוונה וק"ל:

בגמרא כדאמר רב במועד ליפול ה"נ במועד להתחכך וכו' וקשה הניחא בבא קמייתא דשור שהיה מתחכך אבל באינך בבי דנתכוין להרוג את הבהמה וכו' היכי משכחת להו דליהוי מועד בכה"ג וא"ל דאיירי כגון שבנגיחות הראשונות הרג בכוונה ונעשה מועד ואח"כ נגח נגיחה ד' שלא בכוונה דא"כ איך שייך למיתני במתני' פטור ממיתה דהא מ"מ חייב מיתה על נגיחות ראשונות ולכאורה היה נראה לומר דבאמת לא איירי שמואל אלא בבבא קמייתא ולא באינך אלא שהרמב"ן בס' מלחמות כתב דקאי אכולהו והביא ראיה מתוספתא וא"כ צ"ע ויש ליישב ודוק אחר זה עיינתי בס' ת"ח שכתב בענין זה באריכות ע"ש אבל לא ראה התוס' שהביא הרמב"ן וכן ראיתי במהר"ם שהאריך בזה והביא לשון רש"י פרק הפרה ותורף הדבר דהא דקתני במתני' פטור ממיתה היינו מחמת אותה הנגיחה לבד ומנגיחה קמייתא לא איירי ע"ש:

בתוספות בד"ה ה"נ במתחכך בכותל וכו' ותירץ רבינו תם וכו' ולפיכך משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה וכו' אבל הכא שמתחכך וכו' שאינו יודע שיפול הכותל וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דמאי נ"מ דאינו יודע ממ"נ וכו' אי אית ליה לרב דרשא דהשור יסקל דכל היכא שאין השור בסקילה אין משלמין כופר א"כ לקמן בפרק הפרה נמי לפטור שהרי השור פטור מסקילה כמ"ש התוס' עצמו ואי לית ליה דרשא דרבה דהשור יסקל מנ"ל לפטור בכופר בשום ענין דידיעה מי כתיב באורייתא ומ"ש דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה לא הועיל כלום דבקרן נמי לאו בכוונה תליא מלתא אלא בסקילה תליא דהשור יסקל כתיב ומיניה יליף רבה לשמעתא ואי ליתא לדרבה אפי' בקרן שלא בכוונה נמי חייב ונראה דלפי' ר"ת לאו מדרבה יליף משום דסבר כר"ש דפטר לקמן אפי' ניזקין שלא בכוונה והאי שלא בכוונה לאו בנתכוון להזיק תליא מילתא דהא ברגל ודאי לא בעינן נתכוון להזיק דאי נתכוון היינו קרן כמו שהקשו התוס' בסוף הדיבור אלא שלא בכוונה דפטר ר"ש היינו שלא נתכוון כלל לאותו דבר כגון בנתחכך דהכא דאנן סהדי שברצון השור שלא להפיל הכותל אלא אדרבא שיעמוד כדי להתחכך בו ולכך פטור נמי מכופר דכופר דינו כנזקין אבל לקמן במועד ליפול על בני אדם בבורות דחזי ירקא ונפיל שרצונו למעך את האדם כדי לישב שם ולאכול הירק דכה"ג מתחייב בנזקין אפילו לרבי שמעון וזה דומה ממש למה שאמרו מיגו דאורחי' למיכל נהמא אורחי' נמי לפלוסי לסלא כיון שנהנה בזה דבלא"ה לא יכול למלאות רצונו וא"כ מה"ט גופא חייב בכופר ובזה נתיישב נמי מה שהקשו התוס' בסוף הדיבור על פיר"ת דא"כ לרש"י יפטור רגל בדריסתו על הכלים שלא בכוונתו להזיק וכו' אבל לפמ"ש א"ש דלענין ממון לאו בכוונה להזיק תליא מלתא אלא בכוונת המעשה לחוד והא דקאמר ר"ש מה קטלא שלא בכוונה פטור אף נזקין שלא בכוונה לאו היינו בחד גוונא אלא כל חדא כדאיתי' דבקטלא בעינן כוונתו להמית דכמיתת הבעלים וכו' ולענין נזקין בעינן כוונת מעשה לחוד אע"ג שלא נתכוין להזיק דהא באדם כה"ג נמי חייב בנזקין ואע"ג דבאדם לא בעינן כוונה כלל היינו משום דאדם בר דעת הוא ומועד לעולם אבל בשור בעינן קצת כוונה דכשלא נתכוון כלל הוי כמו אונס גמור דאפי' באדם פטור כדאיתא פ' המניח דף כ"ח וזו הסברא נ"ל נכונה ליישב דברי ר"ת וק"ל:


דף מד עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה כל קבוע וכו' וא"ל דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. פי' דמג"ש דנתינ' יליף דהא דכתיב ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כגון שנתכוין להרוג זה והרג זה וא"כ מוכח דבכה"ג פטור ממיתה ואייתר ליה וארב לו ע"ז מקשו התוס' דלתדב"ח מנא לי' דהא תדב"ח סובר דבכה"ג פטור אפילו מממון דלא חלקת וא"כ מנ"ל דפטור ממיתה בכה"ג כיון דבע"כ קרא דונתת לא איירי מזה אע"כ יליף מוארב לו דפטור ממיתה וממילא פוטר נמי מממון דלא חלקת וא"כ קשה לדידיה כל קבוע מנ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דלר"ש וכו' עכ"ל אבל הקושיא לתדב"ח נשאר בתימא ומה שיש לדקדק בזה יתבאר במס' סנהדרין בעז"ה:

בגמרא שור שור שבעה וכו' שור המדבר שור הגר שמת ואין לו יורשים וכו'. ואע"ג דשור הגר שמת וא"ל יורשין היינו שור מדבר כדאיתא בסמוך וא"כ אייתר ליה חד קרא יש לומר דאי לאו קרא יתירא הוי מוקמינן קרא דוקא לנגח ולבסוף הפקיר ובכה"ג צ"ל גבי שור היתומים ושור אפוטרופסים וק"ל:


דף מה עמוד א[עריכה]

בפרש"י בעמוד הקודם אם עד שלא נגמר דינו וכו' ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעלים וכו' ובד"ה מכור הוא לרדיא עכ"ל. משמע דלר"י דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית עד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה ולא ידעתי מאין הוציא כן דדלמא גבי נגח והקדיש או הפקיר פוטר ר"י משום דלית ליה בעלים כלל בשעת גמר דין וקרא דוהועד בבעליו משמע דבעינן בעלים אפילו בשעת גמ"ד אבל בנגח ומכר דאית ליה בעלים מנ"ל דפוטר ר"י וע"ק דא"כ אמאי נקט ר"י נגח ולבסוף הקדיש ה"ל למעט נגח ולבסוף מכר דהוי רבותא טפי וי"ל דרש"י דייק מדנקט ר"י בלישניה עד שתהא מיתה והעמדה בדין שווין כאחד לשון כא' משמע שצריך שיהא לו אותן בעלים גופא שהיו בשעת נגיחה וכ"נ מלשון רש"י בפ"ק דף י"ג ע"ש אלא דמ"מ קושיא השניה במקומה עומדת ויש ליישב וק"ל:

בתוספות בד"ה מכור פי' בקונטרס וכו' ובמהדורא אחת פירש"י וכו' היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה שהוצרך לפרש דאיירי שידע הלוקח היינו כי היכי דתיתי אפילו כרב דס"ל בפרק הפרה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות אבל לשמואל דאמר יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך א"כ ה"נ אפילו לא ידע הלוקח שהשור המית את האדם ואח"כ נודע לו אפ"ה לא הוי מקח טעות משום שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אבל באמת נראה דליתא להאי סברא דדוקא גבי המוכר שור ונמצא נגחן שאין הדבר ברי שיזיק השור עוד ולא ה"ל להמוכר לפרש הדבר ללוקח כיון שסבר שלקחו לשחיטה מש"ה קאמר שמואל דלא הוי מקח טעות אבל הכא שהשור המית אדם וכל שעה עומד השור להביאו לב"ד ולגמור דינו לסקלו א"כ אפילו שמואל מודה ואפילו היכא שהלוקח הוא גברא דזבין לשחיטה אפ"ה הוי מקח טעות דכיון שהמוכר ידע שהשור הוא בר קטלא והלוקח אינו יודע ה"ל למוכר להודיע ללוקח שישחטנו תיכף ולא ישהה אותו כלל לכך הוצרך רש"י לפרש דאירי שהלוקח ג"כ יודע וק"ל:

בגמרא החזירו שומר לבעלים אינו מוחזר כו' נראה דלמאי דמסקינן דטעמא דרבנן דאמרי אינו מוחזר הוא משום דא"ל אתפסתיה לתוראי וכו' א"כ לפ"ז לא שני לן בין אם שמרו השומר כראוי לכל א' כדינו או אם לא שמרו כלל דבתרווייהו פליגי ר"י ורבנן דלרבנן אפילו שמרו כראוי אפ"ה חייב לשלם דמי השור לבעליו דמה לנו בשמירתו כיון שסוף סוף פשע במה שהתפיס השור בידים לב"ד לפרש"י ולהתוספות נמי הוי פשיעה אף על גב שלא התפיסו בידים דה"ל לשמרו שלא יוכלו הב"ד לתופסו ומשתפסו ה"ל היזק ניכר ומכ"ש כשלא שמרו כראוי דמחייבי רבנן ומיהו אם החזירו עד שלא נגמר דינו אפילו לא שמרו כראוי הרי הוא מוחזר והשומר פטור משום דא"ל הרי שלך לפניך כיון שהאיסור בא מאליו וגם הוי היזק שאינו ניכר ועוד שאין כאן היזק כלל שהרי יכול לשוחטו אבל ר"י דס"ל אף משנגמר דינו מוחזר היינו ג"כ אפילו פשע בשמירתו כיון דסוף סוף לא גרע מגזלן דא"ל הרי שלך לפניך לר"י אפי' בשור היוצא ליסקל דאף על גב דפשע מעיקרו מ"מ הרי הוא מחזירו בעין והיזק שאינו ניכר הוי מה שאסור בהנאה והתפיסה לא מעלה ולא מוריד' דנימא דהוי מזיק בידים לפרש"י ולתוספ' היזק הניכר כיון דס"ל לר"י גומרין דינו של שור שלא בפניו א"כ אם לא החזירו כלל אפילו ר"י מודה דהשומר חייב אפילו אם שמרו כראוי דמ"מ פשע במה שלא החזירו תיכף אחר הנגיחה ואז היו הבעלים שוחטים אותו ואף על גב דאם החזירו משנגמר דינו מוחזר לר"י ולא אמרינן ה"ל לשומר לשחטו קודם שנגמר דינו היינו משום דמפני כך לא מצינו לחייבו דסוף סוף הרי הוא מחזירו בעין ואומר הרי שלך לפניך אבל כשנסקל השור ודאי פשיעה גמורה היא דה"ל לשוחטו והשבה נמי לא מקיים כלל וכ"נ מלשון הרמב"ן בס' מלחמות ע"ש:

בתוספות בד"ה השתא אתפסתיה לתוראי וכו' ונראה לר"י כו' דמה שנפל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר וכיון דע"י פשיעה וכו' עכ"ל. פי' דכיון דמשעה שנפל ליד ב"ד פקעו שם הבעלים הראשונים ממנו לא שייך לומר הרי שלך לפניך שהרי אינו שלו מחזיר לו וכיון שדבר זה נעשה בפשיעתו במה שלא העריקו לאגמא ממילא מחייב אף ע"ג שלא פשע בשמירתו וק"ל וכן פירש הרמב"ן בס' מלחמות ע"ש:

בא"ד ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמ"ד וכו' וה"ל היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הש"ל עכ"ל. נ"ל שזה נמשך למ"ש לפני זה דהעיקר תלוי בהיזק ניכר לכך כתב דבכה"ג כ"ע מודו דהיזק ניכר הוא דכיון שע"י פשיעתו שלא שמרו כראוי נגח ומיד אחר הנגיחה יצא השור מרשותו ורשות הבעלים נמי פקע מיניה אלא שם הניזק עליו להכי לא מצי למימר הש"ל דהא לאו דידיה הוא אלא דניזק ואף על גב דלר"י אף ע"פ שפשע השומר בשמירה אפ"ה מצי אמר הש"ל אף על גב שהתפיסו ב"ד היינו משום דתפיסת ב"ד לא חשיב לר"י מידי כיון שאין להם חלק בו אלא איסור הנאה בעלמא הוא דארכיבו עליה הב"ד ובזה לא פשע השומר משום דגומרין דינו של שור שלא בפניו ושם בעלים לא פקע בזה והיזק שאינו ניכר מיקרי כמו חמץ בפסח אבל הכא ע"י פשיעת השומר שלא שמרו כראוי יצא השור לגמרי לרשות הניזק לא מצי למימר הש"ל דממונא דלאו דידיה הוא מחזיר ואף על גב דקי"ל שור תם עד שלא נגמר דינו שחטו מה שעשה עשוי לא מצי השומר למימר הריני מחזירו לך שחטהו מיד או ערוק אותו לאגמא ותיפטר ודאי דלא מצי השומר למימר הכי שהרי יאמרו בעלים כיון שמן הדין יש לניזק חלק בו אין אנו רוצים להפסיד חלקו בידים וליהנות משל אחרים בעל כרחם ואם אתה רוצה לעשות כן תן לנו הדמים ועשה בשור כמו שתרצה נמצא דכל זה כשפשע השומר בשמירתו דוקא אבל כשלא פשע השומר בשמירתו והחזירו קודם שנגמר הדין לית דינא ולית דיינא שפטור דמאי ה"ל למיעבד אלא אם החזירו לאחר שנגמר דינו יש להסתפק ומסברא היה נראה דפטור שהרי לא פשע כלום ששמרו כראוי ומה שלא החזירו קודם שנגמר דינו נמי לא מיקרי פשיעה דע"כ לא מיחייבי רבנן ע"י דאתפסתיה לתוראי אלא משום דס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו אבל בנזקין דלא שייך לומר כן לא הוי פשיעה וגבי שאלו בחזקת תם דמקשה הש"ס ונימא אי הדריתי' ניהלי הוי מעריקנ' לאגמא משמע דטענה מעליא הוא וכמ"ש התוס' שם דאף על גב דמדינא של הניזק הוא מכל מקום מצי למימר הווינא מעריקני' לאגמא ומתוך כך יתפשר הניזק עמי עיין שם ואולי יש לחלק בין ההיא דהתם לנדון דידן וצ"ע ודו"ק:

בגמרא אי דנטריה אפילו כולהו נמי לפטרו וכו' לכאורה יש לדקדק בל' הש"ס אמאי פשיטא ליה לפטור כששמרוהו שמירה מעולה מ"מ ליחייבו על מה שלא החזירוהו לבעלים תיכף אחר הנגיחה כדאיתא לעיל בסוגיין דאמרי ליה אי אהדריתיה ניהלי וכו' וכמ"ש באריכות דהיינו אף על גב ששמרו שמירה מעולה ודוחק לומר דסוגיא דהכא אתיא אליבא דר"י בסמוך ועוד דביותר קשה למ"ש בשם הרמב"ן בסמוך דכל היכא שנסקל השור ולא החזירו השומר קודם סקילה לבעלים דאפילו ר"י מודה שמחויב השומר לשלם דהיזק הניכר הוא שהרי היו יכולים הבעלים לשוחטו קודם שנגמר דינו והשבה נמי לא מקיימי כלל א"כ איך נקט הש"ס הכא בפשיטות דכולהו ליפטרו ויש ליישב דמשמע להש"ס דהך ברייתא דהכא לא איירי כלל מדין חזרת השור כגון שהיה בענין שא"א להחזירו שתפסוהו הב"ד תיכף אחר הנגיחה או שהתפיסו השומר לב"ד ברצון הבעלים אלא עיקר החיוב הוא מצד השמירה לחוד ומה שנראה לפרש כן מדנקט וחייב להחזיר דמי השור וכו' משמע דמלתא דפסיקא הוא דלעולם חייבין לשלם לכך מקשה שפיר וק"ל:


דף מה עמוד ב[עריכה]

במשנה רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו וכו' כבר כתבתי לעיל דף מ"ד בתוספ' בד"ה נגיחה לנזקין דהא דמייתי הכא מקרא בתרא דכתיב בנזקי שור בשור אף על גב דבקרא קמא בשור שהמית אדם נמי כתיב ולא ישמרנו וכו' ושם אין סברא לומר כששמרו שמירה פחותה יפטור השור ממיתה דלענין מיתה לאו בשמירה תליא מלתא דהא אפילו שור הפקר חייב מיתה ואפילו לר"י דפטר לעיל היינו מגזירת הכתוב דוהועד בבעליו אבל משום שמירה ודאי דלא פטר בשום מקום ממיתה אלא דמ"מ איצטריך קרא קמא לענין שיפטור מכופר א"נ לענין נזקין דאדם כמ"ש שם בתוספות אבל הכא לא מייתר האי קרא משום דעיקר פלוגתייהו בשור שהזיק שור איירי דלענין מיתת האדם מלתא דלא שכיחא היא דמתם קטלינן ליה והא דאיצטריך תרי קראי היינו משום דחדא מאידך לא אתיא דאי כתב רחמנא ולא ישמרנו גבי כופר ה"א דטעמא משום דכופרא כפרה הוא והאי כיון ששמרו שמירה פחותה לאו בר כפרה הוא אבל בנזקין לעולם דבעינן שמירה מעולה ואי כתב גבי נזקין לחוד ה"א דבמיתת האדם יש להחמיר טפי ולהצריכה שמירה מעולה לכך איצטריכו תרווייהו ודו"ק:

בגמרא והא מיבעי ליה ללאו ופרש"י כלומר לגופיה וכו' עכ"ל. ואף על גב דלעיל פרק כיצד דרשינן נמי דולא ישמרנו אתאן לנגיחה רביעית נראה דהאי מולא ישמרנו קמא דכתיב במיתת אדם ילפינן לה ואף למ"ש בסמוך דתרווייהו אצטריך היינו לענין שמירה דוקא כמ"ש שם אבל לענין שאינו נעשה מועד עד נגיחה ד' בחדא סגי דגלויי מלתא בעלמא הוא דאין שם מועד על השור עד שיגח תחילה ג"פ ואח"כ נעשה מועד למה שיגח אח"ז א"כ ע"כ דההוא ולא ישמרנו בעליו דאתיא לגופי' היינו לענין שמירה כמ"ש רש"י שם ואע"ג דמולא ישמרנו נמי דרשי' לענין שמירה פחותה לענין כופר היינו למסקנא ודרשינן מדלא כתיב ולא ישמור מאי ולא ישמרנו א"ו לענין שמירה הוא דאתיא ודרשינן נמי ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דבשור תם שהזיק אדם ולא המיתו חייב עד שישמרנו שמירה מעולה אבל לענין כופר לא שייך למדרשיה דהא תם פטור מכופר כדאיתא לעיל ודו"ק:

בגמרא אמר רב מועד לקרן ימין וכו' ס"ל דרב אדא בר אהבה עכ"ל ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לרב כן והא סברא דר"א ב"א סברא אלימתא היא כמ"ש התוספות דאטו משום שנעשה מועד גרע דכה"ג מקשה הש"ס לעיל יציבא בארעא וא"ל משום דגזירת הכתוב הוא הא האי קרא נמי מצינן לפרש שפיר כר"א ב"א. ונראה ליישב דרב סבר דע"כ מוכח מקרא דלא שייך לומר צד תמות במקומה עומדת דאלת"ה ל"ל למכתב ולא ישמרנו נכתוב ולא ישמור ואנא ידענא דלא בא למעט אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות חייב וה"ה לתם גמור דאי ס"ד דתם נמי פטור ה"ל למכתב ולא ישמור גבי תם ללמד דסגי ליה בשמירה פחותה וממילא נלמד למועד דנגיחה לתם נגיחה למועד ואמאי כתב האי ולא ישמור גבי מועד א"ו דתם חייב ומועד פטור מצד העדאה שבו ואכתי ולא ישמרנו ל"ל אלא מדכתב ולא ישמרנו גבי מועד ע"כ דמועד פטור לגמרי משמע וזה עיקר הלימוד דולא ישמרנו לזה ולא לאחר דהיינו דזה שור פטור לגמרי אפילו מצד תמות אבל תם גמור חייב ודוק. ועל הסברא יש ליתן ג"כ טעם דהא דתם חייב בשמירה פחותה ומועד פטור היינו משום דשור המועד קלא אית ליה ובני אדם בדילין הימנו ועליהם להרחיק עצמם ובהמתם ממנו כדי שלא יזיק נמצא שאין ההזק כל כך להכי סגי בשמירה פחותה משא"כ בתם וק"ל:


דף מו עמוד א[עריכה]

בפרש"י שלא יגדל כו' ה"נ האי ולא ישמרנו לא יקיימנו הוא עכ"ל. ואין להקשות דקרא ולא ישמרנו ל"ל תיפוק ליה מלא תשים דמים בביתך י"ל דאי מהתם לא שמעינן אלא איסורא בעלמא אבל אם עבר וקיימו בשמירה מעולה אכתי לא הוי ידעי' דחייב לשלם להכי כ' רחמנא לא ישמרנו ופשוט דקרא בהכי איירי והועד בבעליו ולא ישמרנו פי' דכיון דהועד בבעלים אסור לקיימו עוד וכיון שזה עבר וקיימו שלם ישלם שור תחת שור נמצא דלפ"ז נסתלקה תמיהת תוס' דהא גבי בור לא שייך לפרש ולא יכסנו כמו לא יקיימנו אלא דהאיסור הוא מדר"נ וא"כ אם עבר וחפר וכסה אין לנו לחייבו בתשלומין ודוק:

הדרן עלך שור שנגח ד' וה'